הכרעת דין - הוכחת עבירת תקיפה

דרגו את המאמר

בעניין:	מדינת ישראל
			המאשימה
	נ  ג  ד
	טימור
			הנאשם

 

המאשימה ע"י ב"כ עו"ד בן טולילה הנאשם ע"י ב"כ עו"ד מסטרמן

 

טימור , מי שהיה נאשם 1 בכתב האישום המקורי, (להלן: "הנאשם"), הואשם בעבירה לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), על כך שתקף בבעיטות את פאבל, המכונה גם פאשה (להלן: "המנוח").

 

ביום 17 במאי 2007 התקיים מופע בידור בפארק הירקון. בין באי המופע היו חניכי ובוגרי כפר הנוער "ימין אורד". בסיום המופע התפתחה מריבה בין המנוח למי שהיה נאשם 2 - סרגיי טישצנקו (להלן: "סרגיי"), שבין לבין, הורשע ע"פ הודאתו במסגרת הסדר טיעון, ונדון לחמישה חודשי מאסר על תנאי. בהמשך לאותה קטטה התרחש האירוע האלים שעל פרטיו נחלקו ב"כ הצדדים.

 

אין מחלוקת בין הצדדים, כי קודם לאירועים שבמוקד הדיון, שתו המעורבים משקאות אלכוהוליים בכמות זו או אחרת.

 

להלן תמצית עדותו של עד התביעה המרכזי, ולמעשה, היחיד לתקיפה החבלנית הנטענת ע"י המדינה.

 

סרגיי תיאר בעדותו בבית משפט, כי פנה אל המנוח וביקשו להתנצל בפניו מאחר שקיללו. העד היה מודע להיות המנוח "שיכור, מסטול" (עמ' 20 שו' 16). המנוח מאן לדרישת סרגיי, ובהמשך פנה זה למנוח ודחפו, בלשונו: "הוא נתן לי מכה בגוף, ואני דחפתי אותו. אחר כך טימור בא ונתן לו מכות" (עמ' 21 שו' 1).

לדברי סרגיי, כתוצאה מהדחיפה שדחף את המנוח, זה נפל על ישבנו, ומשביקש לקום: "טימור נתן לו פעמיים בראש עם הרגל" (שם, שו' 7). העד ציין, כי לא ראה היכן פגעה המכה השנייה שהיכה טימור את המנוח (שם, שו' 9,15). לשאלות התובע, ציין סרגיי, כי את הבעיטה הראשונה בעט הנאשם משבא ב"ריצה", והבעיטה השנייה הייתה גם כן בפניו.

לשאלות הסנגור, ציין העד, כי המנוח הינו בחור גדול וגבוה, ונפילתו מהדחיפה נובעת גם מהיותו שיכור (עמ' 24 שו' 21). הבעיטה השנייה הייתה בראש, אבל הוא אינו יודע בדיוק איפה.

 

גירסתו של הנאשם שונה. הנאשם סיפר בבית המשפט כיצד הגיח מול המנוח, לאחר שזה  נדחף על ידי סרגיי. המנוח התרומם כשתנועת גופו נוטה לעברו ואומרת "תקיפה". הנאשם חש סכנה, ועל כן, ביקש להגן על עצמו בהרמת רגלו לעבר פניו של המנוח. רגלו פגשה את פניו של המנוח, כתוצאה מכך נפל המנוח, והנאשם הלך לדרכו.

 

בחקירותיו מסר הנאשם דברים אחרים. להלן אפרט תמציתם:

 

הנאשם סיפר על המריבה שנתפתחה בין סרגיי למנוח: "הם דחפו אחד את השני", בהמשך סרגיי היכה את פאבל באגרוף בפניו. כתוצאה מהמכה:

 

"פאבל נפל לאחור, אני רצתי אליהם וכבר לא ראיתי את טישצנקו באזור, לדעתי, משכו אותם חברה שהפרידו ביניהם. כשאני הגעתי בריצה, אז פאבל בדיוק התרומם על הרגליים, אני ראיתי שהוא מסתכל עלי במבט מטורף, והוא התרומם תוך שהוא הניף את היד בשביל להכות אותי. אני נבהלתי, כי פאבל פי שניים יותר גדול ויותר חזק ממני, ובעטתי עם הרגל בפנים שלו, הראש שלו היה בערך בגובה של החגורה שלי. אני לא ראיתי איפה בדיוק פגעתי, לא זוכר עם איזה חלק של הרגל בעטתי, אני אחרי זה פשוט הסתובבתי והלכתי משם" (ת/1 שו' 20-24) (הדגשות שלי - ד.ר.).

 

הנאשם ציין כי בעט במנוח רק פעם אחת (שו' 32).

 

"בפארק אני לא דיברתי עם רומן. וטישצ'נקו ניגש אלי כבר אחרי שהכיתי את פאבל והתחיל לשאול אותי, למה הכיתי אותו. אני לא אמרתי לו שום דבר, אני הייתי בהלם" (הודעה מיום 21.5.07 שו' 40-41) (הדגשות שלי - ד.ר.).

 

ב- ת/1א נשאל הנאשם האם הוא לא נגע במנוח בכלל. הנאשם השיב: "אני לא". החוקר שאל: "לחלוטין?". הנאשם שמר על זכות השתיקה, ונענע ראשו לשלילה. החוקר שאל: "ההמ. אז מה סרגי עשה איתו?", וזה השיב: "אני לא יודע, אני לא ראיתי. אני רק יודע שהם רבו" (עמ' 5 למעלה). בהמשך נשאל הנאשם שוב ושוב האם הוא לא נגע במנוח והאם המדובר בעלילה, וזה דבק בשתיקתו ומיאן להשיב לחוקריו (עמ' 8 למטה, עמ' 9-10).

 

הנאשם הודה בחקירתו במשטרה כי שתה משקאות אלכוהוליים (ת/1א עמ' 11, עמ' 16), וביכר לשמור על זכות השתיקה מנשאל האם גם סרגיי והמנוח היו שתויים (ת/1א עמ' 11).

 

הנאשם הוסיף בעדותו:

 

"כן אני הייתי, אני הייתי קצת שיכור. אני באתי בריצה... טישנקו אני לא יודע, או שהוא הרביץ לו, או שהוא לא הרביץ לו. את האמת אני לא ראיתי. אבל פאשה הוא... הוא פשוט היה... הוא קפץ פשוט. הוא קפץ עם עיניים כאלה, הוא אפילו לא הספיק לקום,אבל האגרופים שלו היו סגורים ככה והוא היה עלי ככה...

אני פשוט הגנתי על עצמי עם הרגל. אני הגנתי על עצמי ככה עם הרגל, אני הנפתי ככה את הרגל להגן על עצמי וזהו, ואחרי זה אני לא יודע, יכול להיות שאני פגעתי לו בפנים. יכול להיות, אני, אני לא רציתי ממש להביא לו מכה..." (ת/1א עמ' 16) (הדגשות שלי - ד.ר.).

 

ובהמשך: "... פעם אחת אני הכיתי אותו... לא, פעם אחת אני נתתי לו מכה. על זה אני יכול.. כל מה שאתה רוצה. פעם אחת אני נתתי לו מכה עם הרגל...". לשאלת החוקר האם הוא בטוח שזה היה פעם אחת, השיב הנאשם: "כן, במאה אחוז. אני, אני אומר לך את האמת, הוא, הוא קם משהו כזה... וזהו, אני, אני בעצמי ניגשתי אליו וככה, לא היה כזה דבר שהוא.. אותי" (עמ' 18). ובהמשך: "... אני נתתי לו מכה אחת עם הרגל, אני לא הרבצתי לו עם שום דבר בראש..." (ת/1א עמ' 20).

 

בהמשך נשאל הנאשם מה קרה למנוח לאחר שהוא היכה אותו, וזה השיב: "הוא נפל". החוקר המשיך ושאל האם לאחר שהמנוח נפל הוא הסתובב והלך, וזה השיב: "מה אני יכול לעשות? אני הרי לא אשב.. אני אעמוד אחכה... אני הסתובבתי והלכתי, שוטר בא אלי בריצה" (ת/1א עמ' 22 למטה עד עמ' 23) (הדגשות שלי - ד.ר.).

 

הנאשם תיאר בעדותו כיצד סרגיי ניגש אליו ואמר לו: "מה אתה                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                            ? אתה הבאת לו מכה?" (ת/1א עמ' 39 למעלה) (הדגשות שלי - ד.ר.).

 

הנאשם ציין בעדותו, כי לאחר שהמנוח נפל, הוא בא בריצה ולא ראה את סרגיי שם (ת/1א עמ' 45 למטה), המנוח ניסה לקפוץ עליו, והיה עצבני. המנוח קם לכיוונו עם היד מורמת, והנאשם נתן לו מכה עם הרגל בראש, שהיה בערך בגובה המותניים שלו (עמ' 46-47).

בהודעתו מיום 10.6.07 ציין כי:

 

"אני רצתי לפאבל על מנת לעזור, הוא ישב על הרצפה, אני התכופפתי אליו וראיתי שהוא מנסה לקום עם האגרופים לכיוון שלי ועם עיניים מטורפות. אני נבהלתי ודחפתי אותו עם הרגל. אני פגעתי עם הרגל באותו מקום שאני הדגמתי לך עכשיו, אני לא זוכר, אם פגעתי עם הרגל בראש שלו או לא, ייתכן, וכל הדחיפה הייתה רק בכתף ימין שלו. למעשה, 99% שזה היה ככה" (שו' 13-16).

 

בעימות שנערך בין הנאשם לסרגיי ביום 24.5.07 (ת/2), ציין סרגיי, כי לאחר דין ודברים עם המנוח, האחרון החל להתעצבן, וסרגיי דחף אותו. המנוח נפל על עכוזו, וכשזה החל לקום, הנאשם היכה אותו (שו' 8-9). סרגיי ציין כי הנאשם בעט במנוח פעמיים, לדבריו: "הוא בא בריצה, בעט פעם אחד, ואחרי זה מיד עוד הפעם" (שו' 16; ראה עוד ת/2א עמ' 7, 9). בהמשך נשאל הנאשם האם נכון שהוא מסר בהודעתו כי סרגיי היכה את המנוח עם אגרוף בפנים, וזה השיב: "כן, ככה אמרתי. את המכה עצמה לא ראיתי, אבל אני ראיתי איזה תנועות ומדחיפה בחור כמו פאבל לא ייפול, כי הוא מספיק גדול וחזק" (שו' 69-70; ראה עוד ת/2א עמ' 23-24).

 

הנה נא, שתי גירסאות לפני. אבחן, אפוא, השתיים.

 

סרגיי הותיר רושם חיובי בבית משפט. מדרך מסירת עדותו נראה העד כצעיר היודע מה הוא שח, מעיד באופן שוטף, ללא ניסיונות התחמקות והסתתרות במיני מילים ותירוצים, גם משנשאל שאלות בלתי נוחות, המתנגשות חזיתית עם גירסתו. ברם, לאורך כל עדותו לא ניתן היה להשתחרר מן התחושה כי עד זה שהיה בבחינת חשוד, לעיתים חשוד מרכזי, בגרימת מותו של המנוח, במהלך חקירותיו במשטרה ואח"כ – דהיינו, עד שמעורבתו משליכה על עדותו.

 

הסניגור המלומד ניתח בסיכומיו עדויותיו של סרגיי במהלך חקירותיו ובבית המשפט באיזמל מנתחים, כשהוא יורד לפרטי פרטים, ומוצא, לגישתו, בדברים סתירות ופירכות שבהיגיון.

סרגיי היה הראשון שנחשד בפגיעה במנוח על ידי המשטרה. נראה, אליבא דסניגור, כי פקד דלגץ סבר שסרגיי הוא האיש הדרוש לו. סרגיי לא איכזב, משסיפר תחילה על בחור שקפץ על המנוח והיכה פעמיים עם רגלו בפניו. אותו בחור עלום גרם למנוח חבלה (ס/1 עמ' 4).

הסניגור ביקש להצביע על חוסר העקביות בגירסת סרגיי. ברם, דווקא דברים אלה, שהובלטו על ידי הסניגור בסיכומיו, מראים כי סרגיי לא ביקש להפליל את הנאשם. הנאשם בתחילה לא צויין, כלל, על ידו. עם זאת, מתחילת החקירה, בתכוף לאירוע - סרגיי ציין, כי החבלה נגרמה מבעיטות שספג המנוח בראשו. סרגיי ציין, כי אותו אלמוני הגיח בריצה, ובעט שתי בעיטות בפניו של המנוח (ס/1 עמ' 5 למעלה).

סרגיי לא מתכחש למריבה שהייתה לו עם המנוח עובר לתקיפה החבלנית. סרגיי מציין בפני החוקר, כי המנוח הכעיס אותו, ונמאס לו ממנו, אך הוא רק דחף אותו. סרגיי מציין שרומן - אחד מהחבורה - התערב במריבה שלו עם המנוח, וכתוצאה מהדחיפה שלו את המנוח זה נפל, וכשהחל להתרומם הגיח הבחור התוקף שבעט בפניו. סרגיי לא מזדרז לציין מיהו אותו בחור אלמוני שהגיח לפתע פתאום והתערב במריבה לא לו.

רק משנשאל במפורש על ידי החוקר, פקד דלגץ, ציין סרגיי כי היה זה הנאשם (ס/1 עמ' 6 למטה). 

סרגיי מציין, כי רומן ניגש מיד לנאשם, וכיהה בו: "מה אתה דפוק? למה אתה הרבצת לו", והנאשם הודה כי הרביץ לו. שוטר שנקרא למקום פנה אל הנאשם כמתואר שם (ס/1 עמ' 7 למעלה).

לאמור, סרגיי מערב את רומן - חרף היחסים הטובים של זה עם הנאשם והרעועים עם העד - באירוע כמי שחזה בעיניו בתקיפה החבלנית, ופנה אל הנאשם ושמע את הודאתו. ניתן להניח שלו בדה סרגיי סיפור עלילה, בתבונתו - שאין חולק שניחן - לא היה מפנה החוקר דווקא לרומן, חברו של הנאשם, כמי שהיה עד ראייה קרוב לאירוע.

בד בבד, באותו זמן, מצא שוטר שנקרא למקום לפנות דווקא אל הנאשם. בזמן אמת, הכל ידעו, שהנאשם הוא זה, שתקף את התקיפה החבלנית.

בחקירתו במשטרה בתכוף לאירוע, מאשר סרגיי, כי המנוח נפל כתוצאה מדחיפתו אותו על הישבן, וכשהוא עמד על ארבע, הגיח הנאשם בריצה: "והביא לו פעמיים" "בכל הכוח" (ס/1 עמ' 9).

החוקר פקד דלגץ  - נגדו יצא חוצץ הסניגור, משטען, כי מדובר בחוקר שניהל חקירה מגמתית נגד שולחו  - מציין בפני הנאשם, כ"תחבולה חקירתית", כי עדותו אינה מתיישבת עם עדות המנוח, לפיה טרם איבוד ההכרה, הזכיר את שמו של סרגיי כמי שתקפו, וכן דברים המתיישבים עם עדות רומן. סרגיי נותר בשלו. סרגיי משוכנע בכל מאודו, כי הנאשם הודה בפני רומן כמצוין לעיל.

סרגיי תיאר את הבעיטה: "זה היה בריצה עם נעליים כבדות" (ס/1 עמ' 11 למטה), והמנוח כתוצאה מכך נפל: "הוא פרכס" (הדגשה שלי - ד.ר.) (ס/1 עמ' 12), וכן הנאשם ברח מן המקום בעוד סרגיי נותר שם המום.

מיד בהמשך, הנאשם הודה, כי הוא זה שבעט במנוח (ס/1 עמ' 13 למעלה).

הסניגור המלומד הבליט בסיכומיו את העובדה, כי סרגיי ציין שניים נוספים ששמעו את הודאתו של הנאשם בצמוד לאירוע – דניס ואחיו של סרגיי - לגישת הסניגור, סבר סרגיי, כי שניים אלה ה"קרובים" לו יתמכו בגירסתו הבדויה, אליבא דסניגור.

עיון בתמליל ההקלטה מלמד, שסרגיי נדרש על ידי החוקר לציין שמות נוספים, שיכול ושמעו את הודאת הנאשם במקום האירוע לא מיוזמתו, גם כך. סרגיי לא מדבר בבטחון, אדרבא, סרגיי מציין, כי: "נראה לי" (ס/1 עמ' 14 למעלה).

כמצוין לעיל, סרגיי ציין את רומן כמי ששמע את הודאתו של הנאשם. זאת, למרות שהיחסים בין סרגיי לרומן אינם משופרים, אליבא דכל המעורבים. בהמשך, פקד דלגץ עיקש שפתיו, ושאל את סרגיי למה רומן: " מפיל את הכל עלייך?" (ס/1 עמ' 16), מבלי לומר מילה על הנאשם. סרגיי נותר בשלו, ומסביר את הדברים ביחסים הטובים השוררים בין הנאשם לרומן. יתר על כן, החוקר ב"תחבולה" מציין בפני סרגיי, כי יכול והתיק יהפוך לתיק רצח, והוא לא יראה את החופש, כיוון שהוא "סגור". סרגיי נותר בשלו, וחוזר על ההודאה שהודה הנאשם בפני רומן, והוא מתפלא על תמונה המוצגת לו על ידי קצין המשטרה: "טימור אומר אני הרבצתי לו. ועכשיו רומן אומר שאני הרבצתי לו?" (ס/1 עמ' 17 למטה).

החוקר ממשיך ב"דרך התחבולה", ומטיח כי כולם מצביעים על סרגיי כמי שגרם לחבלה - במאמר מוסגר יצויין, כי חקירתו זו של פקד דלגץ מפריכה לא מעט את עמדת הסניגור לפיה פקד דלגץ חטא במגמתיות דווקא כנגד הנאשם - סרגיי נותר בשלו, כי הנאשם בעט שתי בעיטות, והמנוח נפל והתחיל לפרכס (ס/1 עמ' 19 למעלה).

על פי התזה של הסניגור, סרגיי בערמומיותו, בנה בניין, לבנה על גבי לבנה, להפללת הנאשם, משציין מריבה קודמת בין הנאשם למנוח, כאומר: לנאשם היה מניע לפגוע במנוח. עיון בתמליל מלמד שלא כך. פקד דלגץ הוביל בשאלותיו את סרגיי לפרשת היחסים בין במעורבים. סרגיי ציין, כי אותו לא אהבו במקום, והנאשם היה שיכור בעת קרות האסון. סרגיי מציין, כי הוא עצמו: "אני לא יודע מה היה ביניהם, או שהוא פתח עליו, או עשה לו משהו" "או שהם רבו... אני לא יודע..." "אני יודע מה הוא רצה ממנו?" (הדגשה שלי - ד.ר.) (ס/1 עמ' 22-24). לא ניתן לומר, שסרגיי ביקש לבדות מניע. אדרבא, סרגיי תלה את התקיפה החבלנית יותר במצב השכרות בו היה נתון הנאשם.

החוקר, פקד דלגץ, הטיח בסרגיי לקראת סיום החקירה, שאינו מאמין לו, לאף מילה. סרגיי השיב לו: "תפגיש בין שלושתינו", זאת למרות שהוא מודע לכך שרומן הינו חבר טוב של הנאשם (ס/1 עמ' 25).

בניגוד לטענת הסניגור, סרגיי לא מתכחש להיותו לבוש מדי צבא. עם זאת, מציין שגם הנאשם היה לבוש במדים (ס/1 עמ' 27 למטה).

החוקר - המואשם במגמתיות על ידי הסניגור - מודיע לסרגיי שהינו עצור, מודיע לסרגיי שאינו מאמין לו: "כולם מסביב משקרים, ורק אתה מדבר אמת?". ברם, סרגיי נותר בשלו, ואומר: "תביא לי את טימור ואת רומן" (ס/1 עמ' 29).

בחקירה מאוחרת, חוזר, למעשה, סרגיי, על עיקרי גירסתו, ועונה בפירוט לשאלות החוקר.

הסניגור המלומד, הדגיש בסיכומיו, כי במהלך חקירה זו ציין סרגיי, כי הנאשם בעט בצלעות של המנוח (ס/2 עמ' 8 למטה). עיון בתמליל מגלה שאכן כן, אך מיד מתאר את התיאור המשמש יסוד ועיקר לאירוע - תמונה עובדתית שאינה במחלוקת, כל עיקר, בין שני העדים - לפיה המנוח החל להתרומם (מהנפילה שנפל כתוצאה מדחיפתו על ידי סרגיי), ואז הגיח הנאשם בריצה, ובעט עם רגלו בפניו (ס/2 עמ' 9 למעלה).

הסניגור דיבר על בדיה נוספת שבדה סרגיי, אליבא דעמדתו, בדמות "בגידה מהעבר". עיון בתמליל החקירה מלמד שסרגיי, לשאלות החוקר, חוזר ומבהיר את חוסר ידיעתו, חוסר בטחונו: "היה ביניהם איזה משהו, אני לא יודע, מזמן היה איזה ריב" "שפשה בגד בו או משהו כזה. אני לא כל כך זוכר" (הדגשות שלי - ד.ר.) (ס/2 עמ' 10-11).

הסניגור טען על כך שסרגיי, ציין שהרבה אנשים ראו, כי הנאשם היכה את המנוח (ס/2 עמ' 15).

אין מחלוקת בין הצדדים כי אכן הנאשם פגע במנוח.

לא ניתן לשלול את האפשרות שרבים ראו זאת, אבל כפי שהוכח, לנאשם ידידים וחברים בין חניכי הפנימיה, בניגוד לסרגיי, שהיה בבחינת "זר", ולא במיוחד אהוד בחבורה.

הסניגור טען כנגד סרגיי, שבחר את דניס ואחיו, כעדי שמיעה להודאת הנאשם במקום האירוע. ניתן לציין בעניין זה, כי העובדה שהשניים לא אישרו גירסת סרגיי, יכול ומראה שסרגיי לא ביקש לתאם עדויות, כפי שנטען נגדו.

הסניגור הצביע על כך שרק בעימות (ת/2א עמ' 5) סרגיי הצביע על מפתח בידיו של המנוח, ובעמ' 8 סרגיי לא הבחין בסימני דם על פניו של המנוח. בכוונתי ליתן לדבריו של הסניגור משקל, אולם לא ניתן לשלול את האפשרות, כי גם באלה דיבר סרגיי אמת, שכן משלא ראה דם, לא ציין דם.

הסניגור הדגיש, כי הנאשם ציין בעימות שאחיו של סרגיי לא היה במקום. קשה לטעון ברצינות כנגד סרגיי בנקודה זו, שכן  הוא אישש, בנקודה זו, דברי הנאשם, למרות שבאישור זה חזר בו מדברים קודמים שמסר בעניין אחיו. לאמור, סרגיי אינו מהסס מלהצטרף לנאשם, גם במחיר סתירת דבריו (ת/2א עמ' 15).

פקד דלגץ, במהלך העימות, מודיע לסרגיי ששוחח עם אחיו ועם דניס, והמה לא תמכו בגירסתו לפיה שמעו את הנאשם מודה בגרימת החבלה למנוח. סרגיי מציין בתגובה, כי מלכתחילה ציין את חוסר בטחונו בנושא זה (ת/2א עמ' 18 למעלה). 

 

מול גירסת סרגיי עומדת גירסת הנאשם.

ציטטתי בהרחבה מדברים שמסר הנאשם בחקירותיו במשטרה ובבית המשפט. עתה אבקש לבחון ולקבוע המשקל שיש ליתן לעדותו של הנאשם בבית משפט.

 

 הנאשם במשטרה נחקר בשפת אמו - למרות שמדובר בצעיר הדובר, סך הכל, היטב עברית - כשהחקירה מצולמת ומתועדת כדבעי.

 

נתון זה, מכרסם בגישת הסניגור שטען כל העת למגמתיות שאפיינה חקירת הנאשם. הסניגור טען, כי החוקר רשם שהנאשם הודה ב"בעיטה", כאשר תיבה זו לא צויינה על ידי הנאשם.

עיון בתמליל מצביע, כי הרשום בהודאת הנאשם משקף בצורה טובה הדברים שנאמרו בחקירה, שהוקלטה ותועדה ע"י אותו חוקר.

 

כמצוין לעיל, הנאשם מסר בהודאתו מיום 21.5.07 (ת/1), כי הגיח בריצה לעבר המנוח ובעט בפניו (שו' 20-24).

בתמלול חקירתו של הנאשם (ת/1א), מכחיש הנאשם בתחילה כל מעורבות באירוע האלים. לדבריו, המנוח נפל, הוא עצמו הגיע אליו בריצה, שאל אותו איך הוא מרגיש, ואחרי זה: "אני הלכתי הצידה" (שם, עמ' 3). לאמור, הנאשם בחקירתו מתנהג כמי שיש לו מה להסתיר.

את חלקו הינו מבקש להטמין אצלו. אבל, לא כן את חלקו של סרגיי, עימו רב המנוח.

הנאשם ממשיך ומדגיש, כי לא נגע, כלל ועיקר, במנוח. יתר על כן, הוא שוחח עם המנוח, שאמר שהינו מרגיש בטוב. צא וראה, הנאשם מבקש להרחיק עצמו מן המנוח, וביתר תוקף, לתאר תמונה לפיה המנוח לא נפגע, שכן הוא לא ראה פרכוסים, הקאה, ופנים פצועות.

החוקר לא מקל עם הנאשם. נוכח הכחשתו הכוללת נשאל הנאשם האם נעל בעת האירוע את נעליו, שכן מאלה, הודיעו השוטר, ניתן ליטול דגימות DNA. הנאשם בחר בזכות השתיקה (ת/1א, עמ' 7 למטה).

החוקר מודיעו, כי קיימות עדויות מפלילות נגדו, הנאשם שותק כבוחר בזכות השתיקה (ת/1א עמ' 8-9). השוטר מודיעו כי הוא וסרגיי: "אתם שניכם שותפים לעניין... מי מכם עשה מה בזה כל השאלה" (ת/1א עמ' 10 באמצע), הנאשם שותק כבוחר בזכות השתיקה. החוקר מדבר על ליבו, כי יניע את לשונו ויספר את שהתרחש באותו יום מר, ברם, הנאשם שותק ולא מוסר גירסתו (ראה ת/1א עמ' 11-15).

שתיקתו של הנאשם, כמתועד לעיל, הינה בעוכריו.

בהמשך, ציין הנאשם, כי היה שתוי (שתה בירה בכמות של כליטר), ובעט במנוח בגין הפחד שנפל עליו. זאת, עשה כהגנה עצמית (ת/1א עמ' 16 למטה). פעם אחת היכה בו, פעם אחת לא פעמיים, מכה עם הרגל (ת/1א עמ' 18 למטה).

כתוצאה מהמכה המנוח נפל, והוא הנאשם הסתובב והלך מן המקום.

בהמשך חקירתו חוזר הנאשם לבחור בזכות השתיקה, חרף ניסיונות החוקר לשכנעו לשתף פעולה, שיתוף שיכול לסייע בהמשך ההליכים.

חשוב לציין, כי להבדיל מחקירתו במשטרה, בבית משפט "נזהר" הנאשם, וידע לציין המקום בו פגשה נעלו את פניו של המנוח.

עוד לציין, כי בפעם הראשונה והיחידה בה סיפר הנאשם כי קודם להנפת רגלו לעבר המנוח, עצר את ריצתו, הייתה בבית המשפט.  לאורך כל חקירותיו לא מצא לנכון לציין עובדה, לא בלתי משמעותית, זו.

 

צא ולמד, התנהגותו של הנאשם במהלך חקירותיו מעידה נגדו. הנאשם מתנהג כאדם המעורב עד צוואר, כאדם המסובך בעבירה קשה, וברצונו לחלץ עצמו מצוקתו, מנסה להרחיק עצמו מהאירוע, לא להשיב לשאלות, כמפורט לעיל.

 

ועוד, גירסת הנאשם על פניה, הינה גירסה תמוהה.

המנוח היה, לדבריו, בשלבי קימה, לאחר שנדחף על ידי סרגיי במריבה, לה לא היה עד הנאשם, אליבא דגירסתו.

לפתע פתאום, ללא כל הסבר, רץ הנאשם לעברו של המנוח.

על שום מה ולמה - לא ידענו.

הנאשם הגיע בריצה אל המנוח, שם חש חיל ורעדה מפני רעתו, ואז התגונן בדרך של הרמת רגלו.

גירסה זו קשה לעיכול.

 

ועוד, המנוח נפל כתוצאה מהמפגש עם נעלו של הנאשם, אליבא דגירסתו, הנאשם הסתובב... והלך לדרכו.

לפתע פתאום, הנאשם לא חושש מהמנוח שכה איים עליו, שכה פחד שיתנפל עליו, כשמדובר במנוח שהינו בחור צעיר וחזק, ש: "מבט מטורף" (ת/1א עמ' 47) ניבט מעיניו.  אם כה חשש הנאשם מן המנוח, הכיצד סובב לו את גבו והלך לו לדרכו.

גירסת הנאשם אינה מתיישבת עם ההיגיון, בלשון המעטה. הנאשם לא חשש לסובב את גבו ולהתרחק מהר מהמקום, שכן לאחר בעיטתו לא היה כבר ממי לחשוש.

 

אין מחלוקת, כי בסיום העימות הפיזי בין הנאשם למנוח, נותר המנוח ללא הכרה, פצוע בפניו, מפרכס וקיאו סביבו.

תמונה קשה זו אינה מתחברת, על פי שום תרחיש הגיוני, לגירסת הנאשם, לפיה כל שקרה בינו לבין המנוח היה מפגש של נעלו עם פניו של המנוח, ללא כל הפעלת כוח (שכן עצר ריצתו וצעד צעד אחרונית קודם הרמת הרגל).

אין מחלוקת, כי המנוח נראה במצבו הקשה שצוין לעיל, רק לאחר העימות עם הנאשם.

 

ועוד, הנאשם ציין, כי חשש מן המנוח, לכן עצר את ריצתו, הרים את רגלו, כמי שמבקש להתגונן. זאת עשה מול צעיר חזק, גבוה, במלוא אונו, גדוש כעס ועיניו מזרות אימה. הנאשם נשאל האם לא חשש כי המנוח יתפוס את רגלו ויכה אותו מכה אחת אפיים. הנאשם לא ידע ליתן תשובה לפירכה שנגלתה בגירסתו (עמ' 34 לפרוטוקול). 

 

הנאשם ציין בחקירותיו, כי לאחר שהמנוח נפל, הוא היה בהלם, ולכן ביקש להתרחק מן המקום.

מדוע היה על הנאשם להיות בהלם, אם לא הבחין בכל פגיעה בגופו של המנוח, וכל המפגש ביניהם היה בבחינת "לא מפגש", אלא הרמת רגל, ופגישת נעל - פנים?!

נראה, שההלם שאחז בנאשם, הינו הלם טבעי לתוצאות פגיעתו בראשו של המנוח.

 

הנאשם אישר בבית משפט, כי אחרי האירוע פנו אליו מספר אנשים ושאלו אותו מדוע הרביץ למנוח (ראה למשל עמ' 37 לפרוטוקול).

מעל לתמיכה בגירסת סרגיי, יש בעובדה מוסכמת זו, בה פונים חברים לנאשם - הקרובים דווקא אליו ולא לסרגיי - בשאלה מדוע הרביץ למנוח, כדי לצקת תמונה עובדתית לפיה היה מוחוור לנוכחים במקום, מיהו האיש שתקף תקיפה חבלנית את המנוח. על פי תמונה זו, שצויירה על ידי הנאשם בבית משפט, לכל היה ברור שהוא זה שתקף את המנוח, תקיפה, שהותירה אותו מפרכס ומדמם על הקרקע.

 

לא למותר להוסיף בעניין זה, כי שוטר שנקרא למקום ניגש בריצה דווקא אל הנאשם (עמ' 38-39 לפרוטוקול; ת/1א עמ' 23, 4).

תמונה זו, שאינה במחלוקת, משקפת מצב עובדתי נתון במקום בזמן אמת.

 

ציינתי את התנהגותו של הנאשם במהלך חקירותיו המעידה נגדו.

התנהגות זו מתחברת עם התנהגותו מיד לאחר האסון.

הנאשם ברח מן המקום (ראה עדות רומן עמ' 17 לפרוטוקול).

"התנהגות מפלילה" התומכת בראיות התביעה.

 

ועוד, אביתר כהן, המשמש מדריך במוסד החינוכי, סיפר בעדותו בבית משפט, על שיחה עם הנאשם מיד לאחר ששוטר רשם את פרטיו. העד שאל את הנאשם מה קרה, וזה השיב, כי השוטר חושב: "שאני הרבצתי, ואני רק הפרדתי" (עמ' 8 שו' 13-14 לפרוטוקול).

לאמור, מסע ההסתרה החל זמן קצר ביותר לאחר התקיפה החבלנית. הנאשם משקר למדריכו, כי הפריד בין הנצים, והוא כלל לא בא במגע עם המנוח.

 

ועוד, יש ממש בדבריו של התובע המלומד, עו"ד בן טולילה, שציין את התמיהה העולה מהתנהגותו של הנאשם, שלאחר האירוע, חניכים במוסד החינוכי משוחחים ומתענינים בתוצאות האסון, ובמצבו הקשה של המנוח - ואילו הנאשם "בפינתו", לא שוחח, ובודאי ובודאי לא גילה אוזנו של מאן דהוא כי הוא זה שפגע במנוח בזמן הרלוונטי.

לאמור, הנאשם לא אכל שלושה ימים, על פי דבריו, ולא דיבר עם אחרים בנושא, הואיל ולא נצרך לעשות כן. לידידיו היה נהיר וידוע פועלו, כמצוין לעיל.

 

שקלתי גירסת הנאשם, ואוכל לקבוע כי גירסתו "אינה גירסה". לא אוכל ליתן לדבריו בבית המשפט משקל.

 

במצב דברים זה, עדותו של סרגיי עומדת בודדה. עדות בעלת משקל ותוקף.

 

חשוב לציין, סרגיי הינו עד שנחשד מתחילת הדרך על ידי המשטרה, כמי שאחראי לפגיעה במנוח. סרגיי הואשם בכתב האישום בצוותא חדא עם הנאשם. סרגיי, על פני הדברים, היה מעורב בתקרית עם המנוח עובר לפגיעה החבלנית בראשו.

יתר על כן, סרגיי הינו עד יחיד, עד שאינו, בשום פנים ואופן, אובייקטיבי. אדרבא ואדרבא, עניין לנו בעד שיש לו סיבות טובות ובסיסיות להפליל את הנאשם, ובכך אולי לנקות את עצמו.

 

שיוויתי לנגד עיני דברים אלה, כמו גם טענותיו והסתיגויותיו של הסניגור מעד תביעה זה. בכוונתי לבדוק עדות זו בזהירות מיוחדת.

 

כמצוין לעיל, סרגיי מסר, לאורך כל הדרך, מתחילת החקירה ועד סיום עדותו בבית המשפט, בסך הכל , עדות עקיבה ורציפה.

סרגיי שיתף פעולה בחקירתו, ומסר הסברים ככל שנתבקש.

סרגיי הודה בתרומתו, כמו גם לא ניסה להסתיר עובדות ולהתכחש לנתונים המעידים נגדו.

עדותו בבית משפט הינה עדות בעלת משקל מכריע.

 

עדותו של סרגיי אינה עומדת לעצמה. עדותו מאומתת ומחוזקת - מעל לצריך -בראיות עצמאיות שאינן קשורות בו.

 

להלן מספר דוגמאות:

סרגיי תיאר את התמונה לפיה לאחר האירוע פנו אנשים אל הנאשם ושאלו אותו מדוע הרביץ למנוח.

כמצוין לעיל, הנאשם אישר זאת.

 

סרגיי תיאר בחקירתו, כמו גם בבית משפט, כיצד לאחר האירוע שוטר תפס את הנאשם.

כמצוין לעיל, הנאשם אישר זאת.

בדומה אימת הנאשם עדות סרגיי לפיה הגיע אל המנוח בריצה. כמו כן, לאחר העימות עם המנוח היה המום.

נתונים משמעותיים אלה, שעוגנו על ידי הנאשם, תומכים בגירסת סרגיי.

 

סרגיי סיפר בחקירתו במשטרה, על בריחתו של הנאשם מן המקום (ס/1 עמ' 12 למטה).

הנאשם אישר זאת (ראה למשל: ת/1 עמ' 2 שו' 24).

 

רומן שבשוב הגדיר את חברותו עם הנאשם כ"חברות טובה" (עמ' 14 שו' 9).

רומן זוכר את התקרית בין סרגיי למנוח. העד הפריד ביניהם, ובסיומה ביקש מהמנוח להתרחק. לאחר מספר דקות הבחין במנוח: "שהפנים שלו מפוצצים, הייתה לו שריטה מתחת לעין, והשפתיים שלו היו עם דם" (עמ' 14 שו' 27).

העד ציין, כי המנוח נראה כמו אדם הסובל מאפילפסיה, ו: "ניסיתי להחזיר אותו להכרה, קראתי לו בשם, נגעתי לו בצוואר, הוא לא הגיב..." (עמ' 15 שו' 1-2) (יצוין, העד לא נחקר בחקירה נגדית לגבי תיאור מצבו של המנוח בזמן אמת).

צא וראה, עד שהינו חבר של הנאשם - אכן, נראה שעשה כל, שלא להפלילו - תומך תמיכה רבתית בגירסת סרגיי.

על פי עדות זו, לאחר העימות בין סרגיי למנוח- לא נפגע המנוח.

זמן קצרצר אחר כך, שאין מחלוקת, כי התרחש עימות רק בין הנאשם למנוח, נותר המנוח ללא הכרה, מפרכס ופניו מפוצצות.

 

תיאורה של בת-ציון רוז'ינסקי מתיישב עם גירסת סרגיי.

המנוח נותר בסיום העימות כמת: "מת מאפילפסיה" "שוכב על הרצפה ומדמם" "ראיתי את הקיא לאחר שהוא קם" (עמ'  19 לפרוטוקול).

כך גם עדות יוליאנה אוגריזה, שראתה את המנוח לאחר שנפל, וסברה כי הוא סובל מאפילפסיה (עמ' 11 שו' 6-7). יוליאנה ציינה שהבחינה בדם מסביב לעיניו של המנוח ובראשו: "העיניים שלו עלו למעלה" (עמ' 11 שו' 9).

לאמור, לא צריך להיות מומחה לרפואה כדי להסיק שהמנוח נפגע קשה בראשו. פגיעות אלה אינן מתיישבות עם מפגש "נעל - ראש", כמתואר על ידי הנאשם. פגיעות אלה מתיישבות להפליא עם בעיטה בראש, בעיטה של אדם המגיח בריצה לעבר יריבו.

 

צריך לציין עוד את "התנהגותו המפלילה" של הנאשם, לאחר האירוע. התנהגות שבכוחה הראייתי לתמוך בעדות סרגיי.

 

משאלה הדברים, אין לי אלא לקבוע, כי עובדות המקרה תקבענה על פי בסיס עדותו של סרגיי.

הנאשם הגיח בריצה, בעט, ללא כל סיבה ידועה, בראשו של המנוח. כתוצאה ממכה זו, נפל המנוח חסר הכרה, פניו מפוצצים, מכוסים דם. המנוח פרכס כסובל מאפילפסיה, ופלט את קיאו.

 

ד"ר דרורי ויויאן, משמשת רופאה במחלקה לנוירולוגיה בבית חולים "איכילוב" בתל אביב.

על פי חוות דעת הרופאה (ת/16) - שהתחזקה משנודע לה על הפרכוסים של המנוח - סבורה כי חבלת הראש היא הסיבה העיקרית והמשמעותית בגרימת מותו של המנוח (עמ' 12 לפרוטוקול דיון מיום 22.1.08 שו' 22).

 

ד"ר ולדימיר אקינפייב, הינו רופא נוירוכירורג בבית חולים "רמב"ם" בחיפה. העד ניתח את המנוח משזה הובא לבית החולים.

לדבריו, סוג החבלה ותוצאותיה החיצוניות, כפי שתוארו על ידי העדים אופייניים לחבלה של בעיטה בראש (עמ' 8 לפרוטוקול דיון מיום 22.1.07 שו' 22-23).

 

חוות דעת מטעם המכון לרפואה משפטית נערכה על ידי ד"ר קונסטנטין זייצב (ת/14).

מומחה התביעה, על סמך הנתיחה שביצע ועל סמך נתונים מחוות דעת של מומחה לנוירולוגיה ומומחה לקרדאולוגיה, הגיע לכלל מסקנה, כי מותו של המנוח נגרם בגין שבר בכיפת הגולגולת בעקבות חבלה בראשו. הנזקים בראש נגרמו כתוצאה מחבלה קהה ישירה או בלתי ישירה בעקבות האצה. לא ניתן לשלול אפשרות שחבלת הראש נגרמה כתוצאה מבעיטה אחת. קיים קשר סיבתי ישיר בין חבלת הראש מתאריך 17.5.07 או בסמוך לה לבין המוות בתאריך 4.6.07.

 

ממצאי מומחי התביעה כמפורט לעיל, מתיישבים עם העובדות שנקבעו על ידי על סמך עדותו של סרגיי, כמתואר לעיל.

מותו של המנוח נגרם כתוצאה משבר בראשו.

שבר שנגרם על פי כלל הראיות כתוצאה מהבעיטה שבעט הנאשם בראשו.

 

פרקליטו המלומד של הנאשם מסכים, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה ישירה מהשבר בגולגולת בראשו, ברם, שבר גולגולת זה לא נגרם על ידי הנאשם.

 

משדחיתי מכל וכל גירסתו של הנאשם, לפיה כל שביצע כלפי המנוח היה הרמת רגלו לעבר גופו של המנוח, הרמת רגל שנסתיימה במפגש "נעל - פנים". מוטט, למעשה, קו הגנת הנאשם.

אין מחלוקת, שבסיום העימות בין סרגיי למנוח, נותר המנוח כמו בתחילת העימות. (ראה למשל עדות רומן, כמצוין לעיל, חברו של הנאשם). בד בבד, בסיום ה"מפגש" בין הנאשם למנוח, נותר המנוח חסר הכרה, מפרכס, פצוע בפניו, מכוסה דם וקיאו סביבו. ממצאים אובייקטיביים המתיישבים עם חבלת הראש שגרמה למותו.

 

אבן פינה בטיעוני הסניגור המלומד הינה חוות דעת מומחה ההגנה, ד"ר חן קוגל.

על פי חוות דעת ד"ר חן קוגל (ס/11), החבלה בראשו של המנוח נגרמה כאשר: "הראש היה בתנועה, קרי בעת נפילה".

מומחה ההגנה סבור, כי ממצאי הקונטוזיה (COUNTERCOUP) מלמדים על חבלה במנגנון של נפילה: "ובייחוד כאשר קונטוזיה זו גדולה מקונטוזיית ה-COUP".

 

הסניגור סבור, כי מותו של הנאשם נגרם כתוצאה מנפילה. המנוח נפל מספר שעות לאחר האירוע, וכתוצאה מנפילה זו נגרם שבר בראשו.

לדבריו, הקונטוזיות (ה- COUNTERCOUPוה- COUP) בראשו של המנוח מצביעות על פגיעה שנגרמה בנפילה, כאמור בעדותו של מומחה ההגנה, ד"ר חן קוגל.

עקת גישתו של הסניגור, שהינה בבחינת הררים התלויים בשערה המושתתים על מיני השערות, שלא הוכחו, ולו קצת שבמקצת, במהלך המשפט.

לא הוכח במהלך המשפט, כי מספר שעות לאחר העימות עם הנאשם נפל המנוח, ובודאי נפל ונפגע בראשו.

 

הסניגור מבקש להוכיח נפילת המנוח מסימני דם שנמצאו בסמוך למיטתו (ראה עדות בוריס פחומוב, עמ' 18 לפרוטוקול ישיבה מיום 15.11.07, המציין, כי ליד המיטה היו נקודות דם, בשירותים היו נקודת דם, על פניו של המנוח היה דם, כמו גם בוץ שחור על פניו ורגליו; ראה גם ס/12).

עם כל הכבוד, סימנים אלה אין בכוחם להעיד על נפילה. סימני הדם, כמו סימני הבוץ, מתיישבים עם תוצאות העימות האלים של המנוח עם הנאשם.

 

יתר על כן, גם אם נפל המנוח, בסיטואציה בלתי ידועה, בלתי ברורה, שלא עד אחד היה לה, ואחר כך שב למיטתו, כשאין יודע מה קרה ומה התרחש, הרי "נפילה" זו אין בה כדי לתרום מהותית להגנת הנאשם.

 

סעיף 309 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, קובע:

 

"בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף, ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר:

(1)   ...

(2) גרם חבלת גוף שלא הייתה מביאה למות הנחבל   
      אילו נזקק לטיפול רפואי או כירורגי נכון, או אילו
      נהג זהירות מספקת באורח חייו.

(3)   ...

(4)   ...

(5) מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות, אילולא
       הצטרף עימו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או
       של אדם אחר".

 

הלכה היא, כי הרשימה המנויה בסעיף 309 לעיל אינה בבחינת רשימה סגורה.

 

בע"פ 418/77 ברדריאן נ' מ"י, פ"מ לב(3) 003, ציין כב' השופט שמגר (כתוארו דאז) לעניין סעיף 219 לפקודת החוק הפלילי, 1936 (כיום סעיף 309 לחוק העונשין), בין היתר, כי:

 

 

 

בשלנו, לא הוכח כלל, כי המנוח נפגע, לאחר שהותקף ונחבל ע"י הנאשם. לא הוכח, ולו בשמץ קצת, כי למנוח נגרמה חבלה כלשהי באותה "נפילה" תאורטית, שהוצגה על ידי ההגנה. בכל מקרה, גם השערת הסניגור, אין בכוחה לשמש נדבך להגנת הנאשם, נוכח הקבוע בחוק.

 

ועוד, המנוח נפגע כתוצאה מהעימות האלים עם הנאשם. המנוח נפל כתוצאה מכך.

נפילה זו מתאימה לחוות דעתו של מומחה ההגנה. גם אם השבר נגרם כתוצאה מפגיעתו של המנוח בקרקע בגין מכה שפגע בו הנאשם, המסקנה המשפטית זהה. הנאשם גרם למותו של המנוח.

מומחה ההגנה ד"ר חן קוגל נשאל על כך במפורש בבית המשפט. מומחה ההגנה הסכים שנפילת המנוח לאחר הבעיטה, יכולה להסביר את  ה- COUNTERCOUPוה- COUP, כמצוין לעיל (עמ' 44 לפרוטוקול).

(ראוי לציין, כי מומחה ההגנה לא יכול היה לציין צורת הנפילה המשוערת, באם נפל המנוח, וכל שהוא יודע הינו מהנתונים הרפואיים (עמ' 45 לפרוטוקול)).

 

לא זאת אף זאת, כאמור, גירסת הנאשם בבית משפט, כי המנוח היה בתנועה, התרומם לעברו ברגע בו נעלו של הנאשם פגשה את פניו. 

לגישת מומחה ההגנה, ד"ר חן קוגל, מפגש שכזה, יכול ויגרום לתוצאה של  COUNTERCOUPו- COUP, כנתון לפניו אצל המנוח (עמ' 45 למטה) (ראה גם ס/11 עמ' 11 למעלה).

 

המומחה נשאל במפורש על ידי, האם התמונה שצויירה על ידי הנאשם, מפגש נעל - ראש, ואחר כך נפילת המנוח, יכולים לגרום לנתוני ה- COUNTERCOUPוה- COUP שנמצאו אצל המנוח, ותשובתו הייתה חיובית, כמוסבר בהרחבה על ידו בעמ' 46 לפרוטוקול.

יחד עם זאת, מומחה ההגנה אישר, כי הכל תלוי בעוצמה ובתאוצה (ראה תשובה לשאלה עמ' 48 לפרוטוקול). 

 

רוצה לומר, גירסתו של הנאשם - כאמור נדחתה על ידי כ"לא גירסה" - גם לו היה בה ממש, לא היה בכוחה לחלץ הנאשם.

פעולתו האלימה כנגד המנוח, ללא כל סיבה, ללא כל הסבר, היא שגרמה למותו.

הגנת הנאשם תלויה על הנחה, שלא הוכחה במשפט. ודוק, כמצוין לעיל, גם לו הייתה מוכחת "נפילה" בשעות הלילה או הבוקר, לא היה בכך כדי להסיר ממנו את האחריות לגרימת מותו של המנוח.

 

הנאשם הואשם בעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

הלכה פסוקה היא, כי המודעות הנדרשת כיום הינה, כי העושה יהיה מודע לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית, ולא די במודעות לאפשרות גרימה של נזק גוף בלבד. באשר ליסוד העובדתי - די ברשלנות רגילה, גם אם המחשבה הפלילית היא בדרגה של קלות דעת בלבד. [ראה: ע"פ 8150/05 עקילה "קליי" חסון נ' מ"י, ע"פ 7193/04 ולדימיר יקירביץ' נ' מ"י, מיום 30.4.07; ע"פ 11/99 ויניצקי נגד מדינת ישראל, פד"י נ"ג(2) עמ' 145; ע"פ 3158/00 מגידיש נגד מדינת ישראל, פד"י נ"ד(5) עמ' 86] אין הכרח, כי העושה יהא מודע לדרך המדוייקת של השתלשלות הארועים אשר הביאו בסופם למותו של אדם ודי בסיכון שבנסיבות המקרה [ע"פ 1688/07 מ"י נ' סמי אלעוברה, מיום 17.7.07; ע"פ 9723/03 ; ע"פ 9777/03 מ"י נ' שי בלזר; ע"פ 3158/00; ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נגד פרבשטיין, פד"י נ"ו(2) עמ' 35].

בע"פ 9723/03 ; ע"פ 9777/03 מ"י נ' שי בלזר, פ"ד נט(2), 408, נדון מקרה בו התרחש ריב נהגים במהלכו היכה המערער את המנוח ובעט בו, כאשר המוות נגרם, בסופו של דבר, כתוצאה מאוטם בשריר הלב, כשהמערער לא ידע על כך שהמנוח סבל מליבו. בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת (כתוארה דאז) בייניש, קבע כי המערער היה ער לאפשרות שמעשיו יגרמו לתוצאה הקטלנית. כב' השופטת ניתחה בהרחבה את יסודות סעיף 298 לחוק העונשין, בציינה:

 

בע"פ 1196/99 אלכסנדר ממדוב נ' מ"י, פ"ד נה(1) 700, נדון מקרה בו המערער, המנוח וחברים נוספים שתו יחד לשוכרה, המערער בעט במנוח כמה בעיטות, שרובן כוונו לאזור הבטן והחזה, וכתוצאה מכך נפטר המנוח. בית המשפט המחוזי קבע כי הבעיטות לוו ביסוד נפשי של אדישות, והרשיע המערער בהריגה. המערער טען, בין היתר, כי לא היה מקום להרשיעו בעבירת ההריגה, שכן לא צפה את מותו של המנוח, כי אם אך חבלת גוף. בית המשפט העליון, ציין, בין היתר, את החזקה, המושתת על ניסיון חיים והגיון, כי אדם המפעיל אלימות קשה על אזור רגיש בגופו של אדם אחר – מודע לסכנה הנשקפת לחיי קורבן האלימות.

 

כללו של פסק: הוכחו בפני יסודות העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום, לאחר שזה תוקן, והנני להרשיעו בעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

 

 

                                                                                

דוד רוזן - שופט