חוקר פרטי או מטריד סידרתי? אישום בגין הטרדה של משרד חקירות

דרגו את המאמר

חוק חוקרים פרטיים מאפשר לעוסקים במקצוע לחדור לפרטיותו של האדם ומשכך, לפגוע בכבודו. עם זאת, החוק לא מאפשר לחוקרים הפרטיים לפגוע פגיעה חמורה בצלם אנוש או לעשות הכול על מנת להשיג את המטרה. במקרה זה, נגזר דינם של שני חוקרים פרטיים אשר הטרידו עדה בדרכי תחבולה ומרמה ופגעו בכבודה עד כדי הגעתה למצב נפשי קשה.

שני הנאשמים הורשעו בביצוע עבירה של שידול עד וסיוע להטרדת עד. את מעשי העבירה הם ביצעו עת עבדו כחוקרים פרטיים וחקרו את המתלוננת אשר העידה בתיק פלילי והביאה להרשעתו באונס של הנאשם בתיק. מעשיהם של הנאשמים נסקרו בהרחבה בהכרעת הדין, ונקבע כי לא היה כל ספק שהם היו מכוונים למטרה ברורה: מטרתם הייתה לגרום לכך שהמתלוננת תשנה את עדותה בבתי המשפט באופן שיביא לביטול הרשעת הנאשם בעבירת האונס.

השופט בהכרעת הדין ציין כי עבור הנאשמים, המטרה קידשה את כל האמצעים ולדידו, היה קשה להעלות על הדעת מעשי הטרדה חמורים ומכוונים יותר מהנעשה בתיק דנן. במסגרת מעשיהם, הם גרמו למתלוננת להגיע למצב נפשי קשה כך שהיא לא הייתה יכולה להבחין בין דמיון למציאות. הנאשמים ניצלו את הרקע הסוציו אקונומי הקשה ממנו באה המתלוננת וגרמו לה לטפח תקוות שווא ולהתאהב באחד מהם.

טענות הצדדים

התובעת ביקשה להטיל על הנאשמים מאסר על תנאי לתקופה ממושכת. לדידה, העונש נדרש להרתיע מפני ביצוע מעשים אלו בשנית בקרב הנאשמים ואחרים. בנוסף, התובעת ביקשה מבית המשפט להטיל על הנאשמים עונש כספי. התובעת הייתה מודעת לכך שעתירתה הייתה לעונש קל, שלא תאם את חומרת המעשים, אך הסבירה זאת בכך שהיה מדובר בעבירה ראשונה של שני הנאשמים ובחלוף הזמן.

התובעת התנגדה לקבלת המלצת קצינת המבחן, שהבחינה בין שני הנאשמים וביקשה לבטל את הרשעתו בדין של אחד מהם. אלא, התובעת סברה כי היה צריך להשאיר את ההרשעה על כנה ולהטיל על שני הנאשמים עונש.

מאידך, הנאשמים הדגישו את אופיים החיובי באמצעות עדים ומסמכים. הם ביקשו מבית המשפט לחזור בו מהרשעתם ולהסתפק בעונש ללא הרשעה. הם פירטו את הנסיבות האישיות, המשפחתיות והבריאותיות שלהם, את אופיים החיובי ואת תרומת הרבה לחברה. כמו כן, הם ביקשו להדגיש כי אם יורשעו, לא יוכלו לעסוק עוד בחקירות והדבר כשלעצמו היווה עונש, בשל שלילת פרנסתם. לבסוף, הנאשמים ביקשו לקבל את המלצותיה של קצינת המבחן.

גדר הדין

השופט הדגיש כי אמנם הנאשמים פעלו במסגרת תפקידם כחוקרים פרטיים מכוח החוק, אך גם החקיקה לא הקנתה להם סמכות ויכולת לפגוע פגיעה כה קשה בכבודה של המתלוננת. נקבע שמעשיהם היו כה חמורים ולא הייתה להם כל הגנה בחוק. משכך, הם היו ראויים להענשה חמורה.

לאור דברים אלו, השופט הצהיר כי לא הייתה לו כל כוונה לבטל את הרשעת הנאשמים בדין. לדידו, מטרת קבלת תסקירי שירות המבחן הייתה לקבל תמונה מלאה על אופיים של הנאשמים בטרם מתן גזר הדין וכן ללמוד על מצבה של המתלוננת. בהתאם למסקנות שהוסקו מהתסקירים, השופט קבע את גזר הדין. הוא דחה את ההבחנה שעשתה קצינת המבחן בין שני הנאשמים והדגיש כי הם פעלו יחד בביצוע העבירה. השופט אף הביע תמיהה באשר לעובדה שהנאשם שלא הביע כל חרטה בנוגע למעשיו זכה להמלצת קצינת המבחן שלא להרשיעו. זאת כאשר הנאשם השני, אשר הביע התנצלות כנה ואמיתית על מעשיו לא זכה להמלצה שכזו.

כמו כן, השופט דחה את טענת הנאשמים שהשארת ההרשעה על כנה תשלול מהם את רישיון החוקר הפרטי. לקביעתו, סיכון זה לא יכול היה לעמוד מול האינטרס הציבורי של השארת ההרשעה על כנה ותפקיד המשפט להגן על קורבן העבירה. לא זו אף זו, השופט התלבט האם להסתפק במאסר על תנאי על פי בקשת התביעה, או להטיל על הנאשמים עונש של מאסר בפועל.

בסופו של דבר, השופט הסתפק בעונש מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים. הוא נימק זאת בכך שחלף זמן רב מביצוע העבירות ועד מועד גזר הדין; הנסיבות האישיות של הנאשמים כפי שצוינו; תפקודם התקין והנורמטיבי בחברה; היעדר הרשעות קודמות והבעת החרטה של אחד מהם. כמו כן, השופט השית על הנאשמים תשלום פיצוי כספי למתלוננת בסך של 30,000 ₪, שהחליף את הקנס העונשי אותו התביעה ביקשה.