החזקת סכין - ערעור על הכרעת הדין

דרגו את המאמר

השופטים דחו פה אחד את הערעור והערעור שמנגד שהוגש על ידי בעלי הדין ולא מצאו כל טעם להתערב בהחלטות הערכאה הקודמת. השופטים ביססו את החלטתם על העובדה שבעניין הרשעתו של הנאשם, לא הוכח כי בית המשפט שגה בפרשנותו את החוק. בעניין העונש, לא הוכח טעם סביר להחמרה בעונשו של הנאשם או כל הצדקה לשנות את החלטת הערכאה הקודמת.

על פי העובדות שתוארו בכתב האישום, המערער נמצא באחד מימי שנת 2007 כשהוא החזיק סכין בכיסו בשעת לילה מאוחרת. המערער היה מחוץ לביתו וכשל בהוכחת מטרה כשרה להחזקת הסכין. על יסוד עובדות אלו הוא הואשם בעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה והורשע בה. לאחר קבלת תסקיר, בית משפט נמנע מהרשעת הנאשם וחייבו לחתום על התחייבות בסך 1000 ₪. בנוסף, הנאשם חויב לשלם קנס בסך 600 ₪, ובביצוע עבודות שירות למען הזולת, בהיקף של 50 שעות. אז, הוגש ערעור על פסק הדין. למעשה, היו אלו שני ערעורים שאוחדו יחדיו: ערעורו של הנאשם על הכרעת דינו של בית המשפט וערעור המאשימה על העונש.

טיעוני הצדדים

הנאשם טען כי בית המשפט שגה כאשר קבע כי הוא לא עמד בנטל הראייה שהוטל עליו להוכחת החזקת הסכין למטרות כשרות. לטענתו, די היה בראיות שהביא כדי להוכיח את גרסתו כי החזיק בסכין למטרה כשרה. לדבריו, הוא קיבל את הסכין מחבר זמן מה לפני שנעצר על ידי המשטרה והתכוון להוסיף את הסכין לאוסף שהיה לו בבית. לטענת הנאשם, נטל ההוכחה בו היה צריך לעמוד על מנת שגרסתו תתקבל היה כזה של ספק סביר ולא מאזן ההסתברויות כפי שנקבע על ידי בית המשפט. כלומר, לקביעתו, הוא עמד בנטל ההוכחה שנקבע בחוק ולכן לא היה מקום להרשיעו.

המאשימה התנגדה לטענות הנאשם וטענה כי היה עליו להוכיח את חפותו על פי מאזן ההסתברויות. כמו כן, היא ביקשה מבית המשפט להתערב בעניין העונש. לדידה, ההימנעות מהרשעה ראויה כפי שהתחייבה מחומרת העבירה ונסיבות המקרה לא הייתה מוצדקת. לטענת המאשימה, מדיניות הענישה במקרים אלו חייבה הטלת מאסר בפועל על הנאשם.

דיון והכרעה

השופטת דחתה את טענת הנאשם בכל הנוגע למידת הראייה שהייתה דרושה להגנתו. לקביעתה, נוסח הסעיף על פיו הוא הורשע היה חד משמעי והוא קבע חזקה משפטית. לפיה, משהוכיחה התביעה את היסוד הפיזי – עצם ההחזקה בסכין מחוץ לביתו של הנאשם, היא יצאה ידי חובתה להוכחת המעשה האסור. כלומר, לא היה צורך להוכיח את קיומו של היסוד הנפשי.

דהיינו, רכיב המודעות. מנגד, כדי למתן את התוצאות שנבעו מהקביעה, לנאשם הייתה אפשרות להפריך את החזקה, על ידי הבאת ראיות להוכחת קיומה של מטרה כשרה. על פי לשון החוק, מידת ההוכחה שנדרשה הייתה כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא – מאזן הסתברויות. על כן, טענתו של הנאשם באשר להוכחה על פי ספק סביר ולא מאזן הסתברויות נדחתה וכך גם ערעורו בעניין הכרעת הדין.

בנוגע לערעור על העונש, בית משפט קמא מצא כי הנאשם ביצע את העבירה שיוחסה לו אך נמנע מהרשעתו והסתפק בנקיטת דרכי טיפול, לרבות קנס ועבודות שירות. המאשימה התנגדה לכך, אך הנאשם טען כי לא היה מקום להתערב בעניין קביעת העונש. השופטת קבעה כי למרות חומרת העבירה, נסיבות ביצועה עמדו על הרף הנמוך. בנוסף, נסיבותיו האישיות והקשות של הנאשם והמעקב הרצוף של שירות המבחן לימד על שינוי משמעותי באורח חייו. השופטת קבעה שגורמים אלו הצדיקו הקלה בעונש. על כן, השופטת לא מצאה כל טעם להתערב ולקבל את ערעור המדינה. בסופו של הדיון, שני הערעורים נדחו, וההרשעה והעונש נותרו על כנם.