האם בעת מתן גזר דין, יתחשב בית המשפט בחולשת הראיות שהביאו להרשעת הנאשם?

דרגו את המאמר

האם בבוא בית המשפט לגזור את עונשו של אדם שנקבע כי המעשים המיוחסים לו אכן בוצעו, יכול הסנגור לטעון שיש להתחשב בחולשת הראיות כשיקול לקולא? סוגיה זו נדונה בבית המשפט במסגרת גזר דין שניתן בעניינו של נאשם שהורשע בעבירה של תקיפת בת זוג.

הנאשם הורשע בהכרעת הדין, לאחר ניהול הוכחות, בכך שתקף את חברתו דאז. מדובר בתקיפה חמורה אשר גרמה לחבלה של ממש. עורך דינו של הנאשם, בטיעוניו לפני מתן גזר הדין, ביקש מבית המשפט להתחשב בשיקולים רבים לקולא כגון עברו הפלילי הנקי של מרשו, היות העובדה שהעבירה המדוברת בוצעה לפני חמש שנים וחצי, פתיחת עסק בתחום האבטחה על ידי הנאשם ועוד.

כמו כן, ב"כ הנאשם טען כי הכרעת הדין לא נתמכה על ידי בסיס ראייתי איתן. לדבריו, שבריריות הראיות אשר הביאו להרשעת הנאשם חייבות למצוא ביטוי בגזירת דינו.

הימנעות מהרשעה, אימתי?

בית המשפט קבע כי בבואו לשקול מהו גזר הדין הראוי להטיל על נאשם, על השופט להתייחס לנאשם האינדיווידואלי. הימנעות מהרשעת נאשם תהיה במקרים בהם השפעת ההרשעה על חייו – בהתאם לגילו, מצבו הבריאותי, מצבו הכלכלי וכדומה – עלולה שלא להיות מאוזנת עם האינטרס הציבורי. למעשה, מדובר בשתי כפות מאזניים – מידת הפגיעה בשיקומו של הנאשם מצד אחד, והאינטרס הציבורי מן העבר השני.
 

סעיף 71א' לחוק העונשין מעניק לבית המשפט סמכות שלא להרשיע נאשם. עם זאת, ברובם המכריע של המקרים לא נעשה שימוש בסעיף זה, כל אימת שבית המשפט מצא שהנאשם ביצע את העבירה.

במקרה דנן, הנאשם ניהל משפט הוכחות אשר במהלכו לא הפסיק לטעון לחפותו. עם זאת, בהכרעת הדין מצא בית המשפט לנכון להרשיעו בעבירות המיוחסות לו. הנאשם ביקש לבטל את ההרשעה, וזאת בשל החשש לעסק אשר פתח בתחום האבטחה. לטענתו, הרשעתו בפלילים עלולה להטיל מכת מוות על ניסיונותיו לפתוח עסק זה או לזכות בעבודה מול מוסדות ממשלתיים.

לצד השיקולים השונים לקולא, טען הנאשם כי יש לאזן בין הפגמים אשר הצביעה עליהם ההגנה מול "פסיפס ראיות" התביעה. לאמור, הנאשם הורשע על בסיס ראיות שברירי ועל כן יש להתייחס לכך בקבלת ההחלטה בדבר הרשעתו.
 

חולשת ראיות אינה שיקול לקולא

כאמור, הלכה פסוקה היא כי המבחן היחידי להימנעות מהרשעת נאשם שמעשיו הוכחו הינה איזון בלתי שקול בין האינטרס הציבורי לבין הליך השיקום של הנאשם. בשיטת המשפט הישראלית, הרשעת הנאשם נעשית רק כאשר השתכנע בית המשפט, מעל לכל ספק סביר, באשמתו של הנאשם.

במידה ובית המשפט היה סבור כי הראיות אשר מוצגות כנגד הנאשם אינן מספיקות להרשעתו, ברור שהיה עולה ספק בליבו של השופט והנאשם לא היה מורשע. עם זאת, מרגע שקבע בית המשפט שדבר העבירה הוכח, לא יכול הנאשם להמשיך ולטעון לספק כלשהו.

השופט התייחס לכך שניתן להביא ביטוי לחולשת חומר ראיות במסגרת הסדר טיעון בין סנגוריו של נאשם לבין הפרקליטות. עם זאת, הסדר שכזה איננו יפה לדיונים בבית המשפט.

"לא ניתן לעשות איזון בין עצמת הראיות לבין עצמת העונש. יתכן, אולי אף רצוי לעיתים, שבמגעים בין ההגנה לתביעה בתיק פלוני, ועל יסוד הערכת הראיות בידי כל אחד מהגורמים הללו, תשוקלל התשתית הראייתית אל מול העתירה העונשית", נכתב בפסק הדין, "אך דברים אלה יפים רק בשלב ההידברות שבין הצדדים, ואילו בית המשפט יעשה מלאכתו פלסתר אם יכניס לסוד שיקוליו גם את עצמת ההרשעה, אלמנט שמקומו לא יכירנו שם".