www.what2do.co.il

הרשעה של חברת אירון בעבירות מס הכנסה

דרגו את המאמר

הרשעה של חברת אירון בעבירות מס הכנסה
בעניין:
מדינת ישראל - פמת"א (מיסוי וכלכלה)
 
המאשימה
 
ע"י ב"כ עו"ד
דדי כהן
 
 
 
נ  ג  ד
 
 
 
 1 . יוסף

      ע"י ב"כ עו"ד גיל-עד חריש

 
 2 . נטע
      ע"י ב"כ עו"ד גיורא עמיר
 
 3 . אירון השקעות מחקר ופיתוח בע"מ

 

 

 

 

 

הנאשמים
 
 
 
 
         
 
הכרעת דין
 
 
פרק  א'
 
הרקע העובדתי והאישומים
 
1.         שלושה נאשמים עומדים לדין בתיק זה שעניינו עבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש]:
            הנאשם 1, יוסף (להלן: "הנאשם"), מהנדס בהשכלתו, תעשיין, יזם וממציא, אשר עסק בייצור ובשיווק מוצרים במסגרת מפעלים וחברות פרטיות שהקים; הנאשמת 2, ד"ר נטע (להלן: "הנאשמת"), בתו של הנאשם, מדענית בתחום הביולוגיה המולקולרית, שעבדה בעבר במכון ויצמן ברחובות, וכיום עוסקת במחקר בטכניון; והנאשמת 3, אירון השקעות מחקר ופיתוח בע"מ (להלן: "אירון"), חברה פרטית אשר הוקמה בחודש נובמבר 1990.
 
2.         ברקע העובדתי של כתב האישום - המצאתן של מברשות שיניים חדשניות וייחודיות, מיכניות וחשמליות, בידי הנאשם בין השנים 1988-1989, או, בסמוך לכך. הנאשם פעל לרישום המצאותיו כפטנטים במשרד רשם הפטנטים (להלן: "המברשות", או, "הפטנטים"), ואף כרת הסכמים למכירת הידע הגלום והכרוך בהם.
 
3.         הזכויות בפטנטים והידע הכרוך בהם (להלן: "הידע") נמכרו לשתי חברות, אוראליין בע"מ (להלן: "אוראליין") ודנטליין בע"מ (להלן: "דנטליין"), חברות פרטיות שהיו במישרין ובעקיפין בבעלותם המשותפת של שלושה רואי חשבון - אוהד פז, דוד רזניק ויגאל נבו (להלן: "פז"; "רזניק"; "נבו"), כולם שותפים במשרד לראיית חשבון, אשר סיפק בעבר שירותי ראיית חשבון לנאשם ולחברות שבבעלותו.
            במסמכי הפטנטים ובהסכמים למכירת הידע (להלן: "ההסכמים") רשומה הנאשמת כממציאת הפטנטים וכמוכרת הידע לאוראליין ולדנטליין.
 
4.         בשנת 1991 הקימה אוראליין, בראשותו של פז, מפעל לייצור המברשות באמצעות הידע שנרכש מהנאשם (להלן: "המפעל"). הנאשם הועסק כמנהלו הטכני של המפעל, ושימש בתפקיד זה עד חודש נובמבר או דצמבר 1994. 
 
5.         כתב האישום עוסק בהכנסותיו של הנאשם משני המקורות: המקור האחד הוא הכנסה ממכירת הידע הגלום בפטנטים, והאחר הוא שכר מצטבר ששולם לנאשם במסגרת העסקתו במפעל אוראליין, באמצעות תשלומים לאירון. מקורות הכנסה אלה לא דווחו לרשויות המס ולא שולם המס המגיע בגינן.
6.         כתב האישום כולל (פרט לחלק הכללי) חמישה אישומים, ובהם מפורטות שתי מסכתות של עובדות הקשורות, כאמור, במקורות ההכנסה של הנאשם במסגרת ובעקבות המצאת המברשות וייצורן. מסכת עובדות אחת מתייחסת להכנסה שהפיק הנאשם ממכירת הידע הגלום בפטנטים לאוראליין ולדנטליין, ואילו מסכת העובדות האחרת מתייחסת להכנסותיו של הנאשם מאוראליין באמצעות אירון, ואחריותו למעשיה ולמחדליה של אירון.
 
7.         המאשימה טוענת, כי בהסכמים שנערכו למכירת הפטנטים לחברות אוראליין ודנטליין (להלן: "ההסכמים") נכללו במזיד מצגים כוזבים, לפיהם, הנאשמת המציאה את הפטנטים, והיא זו שמכרה את הידע לקונים; כאשר בפועל הנאשם הוא הממציא, הוא זה שמכר את הידע לאוראליין ולדנטליין, וקיבל לידיו את התמורה, הכנסה בשיעור 1,453,694 ₪ לפחות, עליה לא דיווח לרשויות המס ולא שילם את המס המגיע.
 
8.         עוד טוענת המאשימה, כי הנאשם הפיק הכנסות גם משירותים, מעבודה ומציוד שסיפק למפעל אוראליין, וכי הוא יסד והקים את חברת אירון לצורך הסוואת ההכנסות הללו. מירב שכרו, כמנהלו הטכני של המפעל ויועצו, בתקופת השנים 1991-1995, שולם לו בעקיפין, באמצעות אירון, שהוציאה כנגד כך לאוראליין חשבוניות בגין שירותי ניהול, תחזוקה, תפעול, יעוץ ועוד. על ההכנסות האמורות בסך 1,007,542 ₪ (לאחר הפחתת מע"מ) לא דיווחו הנאשם ואירון לפקיד השומה (להוציא דיווח "אפס" בשנת 1992), ולא שילמו את המס המגיע.  
 
9.         בשלושת האישומים הראשונים מואשם הנאשם בכך שבשנות המס 1991 עד 1993 הוא השמיט הכנסות שהיה עליו לכללן בדו"חות, ממכירת הפטנטים ומייעוץ לאוראליין (באמצעות אירון), עבירות לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), וכן, בשימוש במרמה, ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה; אירון מואשמת גם היא בשימוש במרמה ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) הנ"ל.
           
            באישום הרביעי ובאישום החמישי מואשם הנאשם בכך שלא הגיש דו"חות על הכנסותיו בשנות המס 1994 ו-1995, והעלים את ההכנסות שנתקבלו ממכירת הפטנטים ומשירותי ייעוץ לאוראליין (באמצעות אירון); באותן שנים לא הגישה גם אירון דו"חות על הכנסותיה, ועקב כך, מייחסת המאשימה לנאשם ולאירון עבירות של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה.
 
10.       הנאשמת, נטע הולנד, מוחזקת בעיני המאשימה כשותפתו של הנאשם לעבירות המס. לטענת המאשימה, חתמה הנאשמת בכזב על הבקשות לרישום הפטנטים אצל רשם הפטנטים, וכן, חתמה בכזב על ההסכמים, בידיעה שהנאשם התכוון להערים על רשויות המס ולהעלים מהן את הכנסותיו ממכירת הידע, ובידיעה שההסכמים הכוזבים נועדו לקדם מטרה זו, ועל כן, עברה הנאשמת עבירות של השתמטות ממס, תוך שימוש במרמה, ערמה ותחבולה. עקב כך, מייחסת לה המאשימה חמש עבירות לפי הסעיפים 220(1) ו-220(5) לפקודה.
 
11.       הנאשמים 1 ו-2 לא כפרו בעובדות הנוגעות לפרשת רישום המברשות כפטנטים, מכירת הידע בגינן, ושאר עובדות הנוגעות להשתלשלות הפרשה, כפי שאפרט מיד; עם זאת, כפרו השנים באשמות המיוחסות להם בכתב האישום.
12.       לטענת הנאשמת, אף שחתמה על הבקשות לרישום הפטנטים ועל ההסכמים, היא לא הייתה שותפה למעשיו של אביה ולעסקאות שביצע, ולא היה לה חלק בהכנסות בגין מכירת הידע והפטנטים; חלקה בפרשה הסתכם, כך טענה, בהשאלת שמה לרישום הפטנטים ומאוחר יותר להעברת הזכויות בהם, אלא שבכל המסכת הייתה פאסיבית לחלוטין, ופעלה על פי בקשתו המפורשת של אביה. מכאן, שלא ניתן לייחס לה ידיעה או כוונה להערים על רשויות המס ולעזור לנאשם לעשות כן.
 
13.       טענות ההגנה של הנאשם מורכבות ומסועפות יותר; הנאשם מפנה אצבע מאשימה כלפי פז, אשר הגה, יזם והוציא לפועל, כך טענת הנאשם בתגובה לכתב האישום, קנוניה רבת מהלכים ומעללים, שנועדה להוליך שולל את הרשויות, לרבות את "מרכז ההשקעות" בכל הנוגע לחברות אוראליין ודנטליין; המהלכים שחשפה המאשימה מהווים, לטענת ההגנה, נדבכים באותה קנוניה של פז, ומטעמים אלה, פנה ב"כ הנאשם בראשית 1997 לרשויות האכיפה, והתלונן על מעשי העבירה שביצע פז. למרות שראה עצמו כמתלונן, מצא עצמו נאשם בתיק, במקומו של פז.
 
14.       לגופו של עניין, טען הנאשם, כי מהתקבולים שקיבל במסגרת פרשה זו אמור היה פז, בתוקף תפקידו כרואה החשבון שלו, לנכות מס במקור, והנאשם האמין שכך נעשה, וכי סכומים שמסר לפז הועברו לפקיד השומה לתשלום המס. בכך, יצא ידי חובתו כלפי רשויות המס, ואם לא הועבר המס לפקיד השומה, הרי שידו של פז, ולא יד הנאשם, הייתה במעל.
 
15.       הנאשם התנער מאחריותו לחברת אירון ופעילותה, וטען כי היא הוקמה על-ידי פז כ"חברת קש", נדבך נוסף בקנוניה שרקם פז, כשמטרתו בעיקר להציג באמצעותה בכזב (על-ידי חשבוניות פיקטיביות) הוצאות יעוץ ותפעול ל"מפעלים המאושרים" אוראליין ודנטליין, ולקבל מהמדינה את ההטבות המוקנות למפעלים מאושרים בחוק עידוד השקעות הון. כל פעולה שביצעה אירון בוצעה על ידי פז ועל פי החלטתו בלבד, וכל מסמך שחתם הנאשם מטעם אירון, נחתם בהוראתו של פז.
 
            מאחר שלו עצמו לא היה כל חלק באירון, טען הנאשם, לא כבעל מניות וגם לא כבעל תפקיד ניהולי או אחר, לא ניתן לייחס לו אחריות פלילית בגין מעשיה או מחדליה.
 
            על כן, הודיע ב"כ הנאשם, עו"ד גיל-עד חריש, לביהמ"ש בשלב מתקדם של הדיונים (ראו: עמ' 39 לפרוטוקול) כי מהטעמים האמורים הוא אינו מייצג את אירון. כך, גם פתח את סיכום טענותיו ואמר:
            "הנאשם 1 לא שימש מעולם כמנהל בנאשמת 3; הנאשם 1 לא החזיק מעולם במניות נאשמת 3; הח"מ אינו מייצג את הנאשמת 3 - חב' אירון".
           
            אירון נותרה, לכאורה, ללא ייצוג במשפט.
            בהמשך הכרעת הדיון ייוחד פרק לאירון ולסוגיית ייצוגה במשפט.
 
 
פרק ב'
 
הליכי   המשפט
 
16.       ההליכים המשפטיים נמשכו זמן רב. חילופי המותבים ומצבו הרפואי של הנאשם אשר מנע את תחילתם, הביאו לכך שהדיונים בתיק, התעכבו מספר שנים. רק לאחר שזימנתי לביהמ"ש את רופאו האישי של הנאשם, והוברר כי הנאשם התאושש והתייצב מצבו הבריאותי, הוחל בשמיעת הראיות.
           
17.       פרישת התשתית הראייתית נמשכה אף היא לא מעט, ונסתיימה (עם הגשת הסיכומים בכתב) בשנת 2007, זאת, בעיקר בשל היקפו הרב והעצום של חומר הראיות הנוגע לפרשה והימשכותן של העדויות, וגם בשל דחיות שביקש הנאשם לא אחת משום שלא חש בטוב. לי עצמי נדרש זמן רב למיונם של הררי המסמכים שהונחו לפניי ומאות עמודיו של הפרוטוקול, וכן, ללימוד הטענות המורכבות שהעלו ב"כ הצדדים בסיכומיהם המושכלים, שהחזיקו עשרות רבות של דפים. מאלה עלתה במכלול מסכת עסקית סבוכה ומורכבת, מרובת פרטים ועובדות, שגלגוליה השתרעו על פני תקופה ממושכת, וזכו לתלי תלים של גרסאות ופרשנויות מצד כל המעורבים. לא בכדי קבל ב"כ הנאשם בסיכומיו על הטרחה הרבה שנכפתה על כל המעורבים עקב כך.
 
   18.    באה העת להתיר את סבך הגרסאות, להפריד את העיקר מן הטפל, ובמיוחד, לבחון את הגרסאות השונות באספקלריה של המסמכים שהוגשו. תיבחנה, כמובן, הסוגיות הנוגעות לחברת אירון, שנותרה, לכאורה, בלתי מיוצגת.
 
פרק ג'
 
התשתית הראייתית
 
כ   ל   ל   י                                                                                                                       
 
19.       פרשת התביעה ופרשת ההגנה מושתתות ביסודן על אסופות נכבדות של מסמכים שהוגשו כמוצגים, ולגביהם מסכימים הצדדים כי הם נחתמו בידי הנאשם או הנאשמת, וחלקם בידי עד התביעה פז. אלא שהמאשימה וההגנה חלוקים באשר למשמעותם של המסמכים, ובאשר לאינטרסים שליוו את עריכתם, ולגבי חלקם - גם באשר לנסיבות וסיבת חתימתם, הכל כפי שהתחוור במהלך שמיעת העדויות, וכפי שניסח זאת ב"כ הנאשם בסיכומי טענותיו (בסעיפים 7 ו-8): "הנאשם מעולם לא חלק על קיומה של חתימתו על מאות מסמכים שהוצגו ואלפי מסמכים אחרים המאשרים ששימש כצינור וככלי בידי אוהד פז לבצע מזימת המרמה..."; וכן: "... הנאשם חתם על מאות מסמכים שאינם משקפים את האמת ...".
 
            המחלוקת מתמקדת, אפוא, בשאלה אם ניתן להסיק מאותם המסמכים החתומים בידי הנאשמים את אחריותם של הנאשמים למעשים ולמחדלים המיוחסים להם בכתב האישום.
   
20.       בטרם אציג את המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים ובטרם אכריע בהן, אפרט את עיקרי העובדות החשובות לענייננו, אשר מרכיבות את הרובד העסקי והכספי של הפרשה, כפי שעלו מתוך התשתית הראייתית שהניחו המאשימה והנאשמים, ואשר מרביתן אינן שנויות במחלוקת. בהמשך, תפורטנה העדויות המרכזיות אשר מייצגות ומגבשות את עמדותיהם המפולגות של הצדדים.
 
            ראיות   שאינן    במחלוקת
 
            הרובד העסקי והכספי של הפרוייקט
 
21.       הנאשם, הדמות המרכזית בפרשה, היה בעברו תעשיין ואיש עסקים, שעסק בייצור ובשיווק מוצרים, חלקם פרי המצאתו, וזאת, במסגרת מפעלים וחברות פרטיות שהקים, בהם שימש, במישרין ובעקיפין, בעל מניות ומנהל פעיל. בין החברות הרבות אזכיר את העיקריות, שנזכרו במהלך המשפט, וקשורות לענייננו והן, חברת אויקל בע"מ (ת/85, להלן: "אויקל"), שייצרה ציוד חקלאי לחממות; חברת "כותרת סביון - מסחר השקעות ופיתוח בע"מ, שהוקמה בשנת 1986 (ת/84, להלן: "כותרת סביון"), כתרים השקעות ופיתוח בע"מ שהוקמה בשנת 1988 (ת/59, להלן: "כתרים"), ו-פ. עופר סוכנויות בע"מ (להלן: "פ. עופר"). בשנת 1988 או בסמוך לכך, נקלע הנאשם לקשיים כלכליים חמורים, ועסקיו קרסו. לדבריו, קרסה חברת אויקל, הוא נרדף בידי נושיו, ננקטו נגדו הליכי פשיטת רגל, במסגרתם נאלץ למכור את רכושו ורכושם של הערבים, ונקטעה פעילותו העסקית.
 
22.       המסכת העסקית שנחשפנו אליה במהלך ניהולו של התיק נבעה, כזכור, מהמצאתן ופיתוחן של מברשות השיניים על-ידי הנאשם, ומרישומן של המברשות כפטנטים בארץ ובחו"ל על שם הנאשמת. מוסכם על הכל, כי הנאשם הגה את הרעיון להמצאותיו בעקבות שיחותיו עם הנאשמת, אשר שירתה בצה"ל כסייעת לרופא שיניים; מוסכם גם, כי הנאשם אחראי, רעיונית וטכנית להמצאות, והנאשמת לא נטלה חלק בפיתוח ההמצאות בשום שלב, ולא הייתה צד פעיל בייצורן.
 
23.       כל אותה תקופה תר הנאשם אחר משקיעים אשר יסייעו בהעמקת הפיתוח והייצור של המברשות. הוא עצמו מנוע היה אותה עת מלנהל עסקים, על כל המשתמע מכך, בשל הליכי פשיטת רגל בהם היה נתון. ראשונה להתעניין בהמצאותיו של הנאשם הייתה קבוצת משקיעים מאוסטרליה [ראו: ת/136א (להלן: "הקבוצה האוסטרלית")], אלא שבשנת 1989 פגש הנאשם ברואה החשבון פז, שגילה עניין בהמצאותיו של הנאשם, וסבר שהן מהוות בסיס להשקעה עסקית ברוכה. אותה עת, מעוניין היה פז להשתלב בעולם העסקים, וניסה לעניין משקיעים זרים בפטנטים (כגון: משפחת קלעי וחברת Oral-B). יחד עם זאת, הביע עניין אישי ביישום עסקי של הפטנטים, ייצורם במפעל שיוקם, ושיווקן של המברשות בארץ ובחו"ל. מכאן ואילך התגלגלו הדברים לאן שהתגלגלו.
 
24.       עוד בחודש ספטמבר 1989 פעל הנאשם לרישום המצאותיו כפטנטים אצל רשם הפטנטים, וזאת, באמצעות עו"ד בנימין בריש (להלן: "עו"ד בריש"). לבקשת הנאשם, ערך עו"ד בריש בקשות לרישום פטנטים (להלן: "הבקשה", או, "הבקשות"), והגישן למשרד רשם הפטנטים בצירוף פירוט ושרטוטים כנדרש. העידו לגבי הבקשות עדי התביעה עו"ד בריש ועו"ד אריה לית:
 
(א)     הבקשה 91693 מ-19.9.89, לרישום פטנט בעניין "מבנה למברשת כולל זיפים מסתובבים" (ת/6).
(ב)     במועד האמור הוגשה הבקשה 91694, שעניינה "מברשת שינים המופעלת על-ידי חשמל" (ת/9).
(ג)      בקשה מספר 91717 הוגשה ב-21.9.89, גם היא עוסקת בפטנט שעניינו מברשת המופעלת על-ידי חשמל (ת/10).
(ד)     הבקשה 92720 (ת/11) הוגשה ב-13.12.89, והיא מהווה גרסה אחרת לפטנט 91693.
(ה)     הבקשה שמספרה 96413 (ת/14) הוגשה ב-20.11.90, ועניינה מברשת שינים הכוללת מחזיקי זיפים המותקנים על גבי קפיצים.
 
            שנים מהפטנטים (ת/15, ת/16) נרשמו לבקשת הנאשם גם בארה"ב.
 
25.       הנאשמת רשומה בכל מסמכי הבקשות כממציאת הפטנטים, והיא חתמה על כל המסמכים הרלוונטיים הנלווים, לרבות תצהירים (ת/86 עד ת/89; ת/20, ת/46), וחוייבה ע"י עו"ד בריש בתשלום שכרו בגין טיפולו בבקשות הנ"ל (ת/47, ת/48). עם זאת, מקובלים על הכל דברי עו"ד בריש, לפיהם, עמד בקשר רק עם הנאשם, ואילו הנאשמת לא נטלה חלק פעיל ברישום הפטנטים.
 
26.       הנאשם והנאשמת סיכמו ביניהם מראש שהפטנטים יירשמו על שם הנאשמת, אולם, הידע, הפטנטים והזכויות שייכים לנאשם. בהתאם לכך, מוסכם היה עליהם בהמשך, כי התקבולים שהתקבלו או יתקבלו בגינם שייכים לנאשם, ולא לנאשמת.
 
27.       הנאשם ופז שיתפו פעולה בהוצאתו לפועל של המיזם להקמת מפעל לייצור המברשות. בין השניים סוכם, בראש וראשונה, כי פז ירכוש את הזכויות הידע הגלום בפטנטים הרשומים על שם הנאשמת, וכי ייעשה שימוש בידע במסגרת המפעל שיוקם.
 
28.       בהתאם לסיכום האמור, נערכו הסכמים לרכישת הידע, כדלקמן:
 
            ב-5.12.89 נערך ונחתם הסכם בין הנאשמת לבין פז, שבו הוענקה לפז אופציה בת שנה לרכישת הידע בגין הפטנט מס' 91693 במחיר 400,000 דולרים (ת/22). הסכום והמועד תוקנו בנספח שנחתם בין השניים ב-27.11.90 (ת/23), והוסכם על רכישת הפטנט במחיר 240,000 דולרים.
            ההסכם עצמו נחתם בין השניים ב-16.2.90 (ת/7) [1], וב-28.5.92 נערך הסכם נוסף (ת/24), לפיו רכשו פז, חב' פ.ר.ן פיתוחים דנטליים בע"מ שבבעלות פז, ורביב תבניות ומוצרים פלסטיים, את הידע בגין הפטנט שמספרו 92720, תמורת 480,000 דולרים. הסכום אמור היה להימסר לנאשמת ב-5 תשלומים, כמפורט בהסכם האמור.
 
            בכל ההסכמים מוגדרת הנאשמת כממציאת הפטנטים וכמוכרת הידע וההמצאות, והיא חתומה על ההסכמים, לרבות הסכמי העברת הזכויות בפטנטים (ת/7, ת/12).
 
29.       בפועל, שילמה אוראליין תמורת הידע והפטנט סך 240,000 דולרים (כערכם בשקלים חדשים); דנטליין התחייבה בהסכם, כאמור, לשלם תמורת הידע הקשור במברשת החשמלית 480,000 דולרים. בפועל שילמה דנטליין תמורת רכישת הידע סך 360,000 דולרים (כערכם בשקלים חדשים).
 
            בהתאם למסמך ת/5, ועל פי עדותו של חשב אוראליין ודנטליין, העד אוסוולדו טבצ'ניק, עורך המסמך האמור, שהסתמך על כרטסת הנהלת החשבונות של החברות, שילמו אוראליין ודנטליין עבור רכישת הידע, סכום כולל של 600,000 דולרים. לא נעורה מחלוקת לגבי חישובי המאשימה את שיעור הסכום בשקלים -  1,453,694 ₪.
 
30.       להלן פירוט התשלומים ששילמו שתי החברות לנאשמת, בהתאם למסמך ת/5, ולשיקים שהוגשו כראיות (על פי סדרם הכרונולוגי של התשלומים):
 
(א)     בתאריך 7.8.91 שילמה אוראליין סך 196,000 ₪ (80,000 דולרים);
(ב)     בתאריך 1.8.92, שילמה דנטליין סך 332,622 ₪ (160,000 דולרים);
(ג)      בתאריך 6.1.93, שילמה אוראליין סך 224,240 ₪ (80,000 דולרים), בשיק מס' 0041, לפקודת נטע הולנד, משוך על בנק המזרחי, שמועד פרעונו 22.2.93;
(ד)     בתאריך 31.1.93 שילמה דנטליין סך 191,453 ₪ (80,000 דולרים);
(ה)     בתאריך 15.1.94, שילמה אוראליין סך 119,800 ₪ (40,000 דולרים) בשיק מס' 2473, משוך על בנק הפועלים (ת/71 ד');
(ו)      בתאריך 6.3.95 שילמה דנטליין סך 360,000 ש"ח (120,000 דולרים), ב-6 שיקים, כל אחד מהם בסך 60,000 ₪, מספריהם 492, עד 497, ומועד פירעונם החל ב-5.9.95 ואילך.
(ז)      בתאריך 4.7.95 שילמה אוראליין סך 120,000 ₪ (40,000 דולרים) ב-4 שיקים, כל אחד בסך 30,000 ₪, מספריהם 3977, 3978, 3979, 3980, ומועד פירעונם החל ב-8/95 ואילך.
 
31.       השיקים המפורטים לעיל נמשכו כולם לפקודת הנאשמת. בהנהלת הספרים של החברות נפתח לנאשמת כרטיס המפרט את התשלומים האמורים. בעקבות העסקאות שבוצעו, והתשלומים לנאשמת, כמפורט לעיל, הוציאו אוראליין ודנטליין חשבוניות עצמיות על שם הנאשמת (ראו החשבוניות העצמיות: ת/4 ז', ת/4 ח', ת/4 י', ת/4 י"ח, וכן, כרטיסי הנה"ח: ת/4 י"ז, ת/4י"ט).
 
32.       מוסכם על הצדדים כולם כי השיקים האמורים, שנמשכו לפקודת הנאשמת, נמסרו בפועל לידי הנאשם, וכי הנאשמת לא קיבלה כל תשלום בגין מכירת הידע, ולא גבתה סכום מהסכומים. הנאשם הודה כי חתם על גב כל השיקים חתימת היסב, בשמה של הנאשמת, ועשה בשיקים שימוש לצרכיו (חלק מהשיקים הפקיד הנאשם בחשבונו, וחלקם האחר הופקד על ידו בחשבון בנק סמוי שפתח עבורו בבנק יגאל בן בסט, חתנו, וחלק מהשיקים נפרעו, לבקשת הנאשם, על-ידי ידידו, יורם רוזנבאום [ראו: סעיף 46 להכרעת הדין, ואימרות העדים רוזנבאום ובן-בסט (ת/67 ו-ת/68)].
 
33.       אוראליין הקימה בין השנים 1991-1992 את מפעלה הראשון בעיר שדרות, בהנהלתו של פז. המפעל עסק בפיתוח, ייצור ושיווק המברשות הידניות. בתקופה זו, קטע פז את עבודתו המעשית כרואה חשבון במסגרת שותפותו עם רזניק ונבו, אף שהשלושה המשיכו להחזיק במשותף במניותיהן באוראליין ובדנטליין. בשנת 1992 החלה דנטליין בפיתוח המברשות החשמליות לקראת ייצורן, וזאת, במסגרת מפעל אוראליין ואמצעי הייצור שלה.
            מרכז ההשקעות הכיר בשתי החברות כ"מפעל מאושר", על פי החוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט-1959.
 
34.       מאז הקמתו של המפעל ובכל השנים שבין 1991 ו-1994 הועסק הנאשם בשכר כמנהלו הטכני של המפעל. תפקידו כלל את תכנון ופיתוח קווי הייצור, הזמנתן ואספקתן של מכונות לייצור המברשות, פיקוח על תחזוקת המכונות, ביצוע פרוייקטים מיוחדים, והמשך ניהול הקשר עם עורך הפטנטים בכל הנוגע לרישום הפטנטים (ראו: עדות הנאשם, בעמ' 383, ש' 20-21, ובעמ' 403, ש' 1-7 וכן, עדותו של פז, בעמ' 118, ש' 24-26; ועמ' 294, ש' 5-7).
 
            חברת   אירון
 
35.       העובדות שלהלן, הנוגעות להקמת אירון ולהתנהלותה העסקית, אינן שנויות במחלוקת:
            אירון הוקמה ב-6.11.90, בשמה: אירון השקעות מחקר ופיתוח בע"מ. בהתאם למסמך ת/53, היו בעלי מניותיה של אירון בעת הקמתה: חברת אושרת שירותי ניהול בע"מ (ת/58), וחברת ח.ד.ש. ניהול כללי בע"מ (ת/56). על פי המסמכים ת/63ב', ו-ת/63ג', כתבי העברת מניות, הועברו ב-15.1.91 מניותיה של אירון, ללא תמורה, לחברות "כתרים" ו"כותרת סביון", חברות פרטיות בבעלות הנאשם (ת/64, ת/65). מסמכי העברת המניות חתומים לכאורה בידי הנאשם.
            בעקבות החלטה מיוחדת שהתקבלה באסיפה כללית של החברה ב-11.11.90 (ת/54) ובאישור רשם החברות, הוסב שמה של אירון ב-13.11.90 ל"אירון נתיבי סחר בע"מ".
 
36.       רות ברנשטיין (להלן: "ברנשטיין"), שימשה כמזכירתו ויד ימינו של הנאשם לאורך שנים רבות, ובין השאר, הייתה מזכירתו באוראליין.
            בהתאם למסמך ת/96, מונתה ברנשטיין למנהלת אירון בפועל, בין שאר פעולותיה, היא פתחה בשם אירון תיק עוסק מורשה במע"מ.
 
37.       בין השנים 1991-1995 רשם והוציא הנאשם חשבוניות של אירון בגין אספקת שירותים ועבודה שסיפק לאוראליין, ובין השאר, יעוץ טכני, אספקת מכונות, תחזוקה, בניית אב טיפוס, תכנון ותפעול, טיפול בפרוייקט מברשת השיניים, הוצאות משרד ועבודות טכניות שונות (ראו: החשבוניות שקובצו ל-ת/97 ו-ת/98; וכן, ת/36 עד ת/43). החשבוניות נרשמו בהנהלת הספרים של אוראליין. זו האחרונה שילמה לאירון בשיקים כנגד החשבוניות (כגון: השיקים ת/66ב'-ט', ת/68 ב'-י', ת/71 ו'-י"ט, ת/100, ת/101, ת/103, ת/104).
           
            בהתאם לספרי החשבונות של אוראליין, הסתכמו הכנסותיה של אירון בתקופה 1991-1995 ב- 1,007,542 ₪ (לאחר ניכוי מע"מ בשנים 1991-1994).
 
38.       החשבוניות שהוציאה אירון נרשמו בכתב ידו של הנאשם ונחתמו על ידו. את השיקים שמשכה אוראליין לפקודת אירון, הפקיד הנאשם בחשבונו הפרטי, ובחשבונות בנק סמויים שפתחו עבורו קרובי משפחתו - טובה שני-קרוליצקי ויגאל בן בסט [פירוט ההפקדות בסעיף 46 להכרעת הדין]. בתקופה זו, ערך הנאשם והגיש עבור אירון דו"חות תקופתיים למע"מ, חלקם חתומים על ידו.
 
            דו"חות   שנתיים
 
39.       הנאשם הגיש לפקיד השומה דינים וחשבונות על הכנסותיו בשנות המס 1991 עד 1993, חתומים בחתימת ידו:
(א)     בדו"ח לשנת 1991 שהוגש לפקיד השומה ת"א 4 ב-18.5.92 הצהיר הנאשם על הכנסה בסך 12,000 ₪, כשכיר בחברת מ.ט.ע, פיתוחים בע"מ (תיק שומה ת/80).
(ב)     בדו"ח לשנת 1992 שהוגש לפקיד השומה ב-16.5.93 הצהיר הנאשם על הכנסה בסך 23,080 ₪, כשכיר בחברת אוראליין (תיק שומה ת/81).
(ג)      בדו"ח לשנת 1993 שהוגש לפקיד השומה ב-23.6.94 הצהיר הנאשם על הכנסה בסך 27,212 ₪ כשכיר בחברת אוראליין (תיק שומה ת/82).
 
            הנאשם לא הגיש לפקיד השומה דו"חות על הכנסותיו בשנים 1994 ו-1995.
 
40.       חברת אירון הגישה לפקיד השומה ת"א-4 דין וחשבון לשנת המס 1990 (תיק שומה ת/75), באמצעות רואי החשבון רזניק-פז-נבו ושות', ובדו"ח הוצהר כי החברה אינה פעילה. הוצהר גם כי החברה החלה פעילותה ב-1.1.91 (ת/77א').
 
            במסמך ת/95 פנה הנאשם לפז בבקשה שידאג להגשת דו"ח שנתי "אפס" לגבי אירון לשנת 1992. ואמנם, אירון הגישה לפקיד השומה ב-5.7.93 דין וחשבון לשנת 1992 (תיק שומה ת/76). הנאשם חתום על הדו"ח בו הוצהר כי החברה איננה פעילה.
 
            כפועל יוצא: אירון לא דיווחה לפקיד השומה על הכנסותיה בשנות המס 1991 עד 1995, ולא שולם המס המתחייב (ת/140).
 
41.       עובדות אלה, רובן ככולן, מוסכמות על הצדדים. עם זאת, כופרים הנאשמים, כאמור, באשמתם, ומעוררים מחלוקות מהותיות הן ברובד העובדתי כמו גם ברובד המשפטי, ביחס לרבים מהנושאים שעלו במהלך המשפט, לרבות, האינטרסים שליוו את עריכת המסמכים המפורטים לעיל, לרבות, משמעותם של המסמכים וההתרחשויות שברקע, ובעיקר - מעמדו ותפקידו של אוהד פז בכלל ההתרחשויות, טיבן של ההסכמות בינו לבין הנאשם, וכמובן, מידת מעורבותה של הנאשמת בפרשה ומודעותה למחדלים.
 
42.       בפרקים הבאים אציג את עמדות הצדדים ואת תשתית העדויות שהניח כל צד לביסוס גרסתו, תוך התמקדות במחלוקות שהותוו במהלך המשפט, המחלוקת האחת, הנוגעת לאחריותו של הנאשם לדיווח על ההכנסות שהפיק מאוראליין באמצעות אירון, והאם מחוייב היה בתשלום מס על הכנסות אלה; והמחלוקת האחרת שעניינה אחריותו של הנאשם לדיווח על הכנסותיו ממכירת הידע, וסוגיית התחמקותו מתשלום המס בגינן. לנושא אחרון זה, קשורה הנאשמת, הכופרת, כאמור, באשמה שמייחסת לה המאשימה כשותפתו של אביה, וכמי שעזרה לו לבצע את עבירות המס.
 
פרק ד'
 
פרשת התביעה
 
43.       מטעם התביעה העידו, בנוסף לעדים עו"ד בריש, עו"ד  לית ואוסוולדו טבצ'ניק, אותם הזכרתי למעלה, גם העדים יגאל נבו ואוהד פז, כשהאחרון הוא, לכל הדעות, עד מפתח בפרשה, בהיות חצי ההגנה מופנים אליו. 
 
44.       ימים לא מעטים הוקדשו לעדותו של פז, וממילא רב ועצום היקפה של עדותו, עד שיקשה להכילה כאן כולה. אדון בעיקריה של העדות, ורק בנושאים שרלוונטיים בעיניי לענייננו.
            פז הכיר את הנאשם כתעשיין ויזם, וכרואה חשבון הוא טיפל בענייניו ובעסקיו עד שאלה קרסו. שיתוף הפעולה העסקי ביניהם התחדש כאשר פגש בנאשם בשנת 1989 וזה הציג לפניו את המצאותיו בקשר למברשות השיניים. אותה שעה כבר היו שני פטנטים בהליכי רישום על שם הנאשמת. מכאן עולה, לדעת פז, כי לא הוא זה שיזם את רישום הפטנטים על שמה.
 
            פז שאף לעבוד בתחום היצרני, וראה בנושא ההמצאות אתגר, על כן, חיפש משקיעים לפיתוח הידע, אולם, בהידברות עם הנאשם החליט לנסות את כוחו בייצור. לשם כך, הקים את חברת מ.ט.ע, פיתוחים מתוחכמים בע"מ, שלימים הפכה לאוראליין (ת/50), והקימה את המפעל לייצור המברשות בשדרות. בצדה פעלה חב' דנטליין. שתי חברות אלה, אשר נטלו חלק מרכזי בייצור המברשות, היו בבעלותם של פז, רזניק ונבו, שלושת רואי החשבון המייסדים, ולימים, הצטרפו בעלי מניות נוספים: דברת-שרם, חב' מידוב בע"מ (בבעלותו של התעשיין דב לאוטמן), רביב פלסטיקה אחזקות, ופ.ר.ן, גם היא חברה של המייסדים. הנאשם, טען פז, מונה לנהל את הצד הטכני של המפעל, אך לא היה בעל מניות באוראליין. עם זאת, אישר פז, כי בתקופה מסויימת החזיק עבור הנאשם בנאמנות בחבילת מניות, אקט שנועד להבטיח החזר כספי הלוואות לנאשם.
 
            אשר לרכישת הידע בגין הפטנטים, טען פז בעדותו, כי נטע הולנד, בתו של הנאשם, הוצגה בפניו כממציאת הפטנטים, והוא פגש בה בנסיבות עסקיות. גם בפני משקיעים פוטנציאליים הוצגה הנאשמת כממציאת הפטנטים, והיא לא הכחישה זאת. נכון שחשד כי הנאשם עומד מאחורי ההמצאות (ואולי עופר פריצקי) ולא הנאשמת, אולם, הדברים לא נאמרו לו מפורשות, ומכל מקום, הנאשם הוא זה שניהל בפועל את כל המגעים העסקיים בשמה של הנאשמת, והוא זה שהחתים אותה על המסמכים הנוגעים למכירת הידע והעברת הזכויות.
            כל התשלומים בגין רכישת הידע נמסרו לנאשם עבור נטע הולנד. מבחינה חשבונאית, אמר פז, מאחר שהנאשמת אינה "עוסק מורשה", הוא דאג שאוראליין תוציא "חשבונית עצמית" בגין כל תשלום לנאשמת.
 
            כאשר נמסר לידי הנאשם התשלום הראשון מתוך הסכום 240,000 דולרים, תשלום ששיעורו 80,000 דולרים, הוא הסב את השיק והחזירו לפז כהלוואה אישית, על פי המוסכם ביניהם. כך ארע גם בתשלומים נוספים מתוך הסכמה הדדית. את ההלוואות נטל פז מהנאשם, לדבריו, כנגד ערבויות שנתן בבנקים. כאשר התקשה להחזיר לנאשם את ההלוואות, סוכם בינו לבין הנאשם כי מניותיה של אוראליין תשמשנה ערבות להחזר ההלוואות, ועל כן, נרשם ביניהם כי הוא מחזיק בנאמנות עבור הנאשם בחבילת מניות ששיעורה 36.9%. 
 
            פז הכחיש את הטענה לפיה הבטיח לנאשם כי ידווח לפקיד השומה באורח אנונימי על התקבולים שקיבל הנאשם מידו בגין מכירת הידע, וגם הכחיש את הטענה כאילו מסר לו הנאשם את 240,000 הדולרים האמורים לצורך תשלום המס. לטענתו, אמר לנאשם לא אחת כי על הנאשמת לשלם את המס המתחייב, והסביר לו שבהימנעות מדיווח הנאשם גורם לה נזק.
 
            אשר למפעל שהקימה אוראליין בשדרות, הסביר פז, כי הוא נועד לייצור מברשות השיניים המיכניות (הידניות) בידע שנרכש מהנאשמים. באוראליין הוכשר צוות טכני בראשותו של עופר פריצקי (קרוב משפחה של הנאשם), והנאשם נשכר, כאמור, לנהל את המפעל, כאחראי על ההקמה ועל פיתוח המוצר והמשך רישומו כפטנט, על הקמת קווי ייצור, רכישת מכונות, ועוד נושאים טכניים של המפעל. לפי דרישת הנאשם, הוסכם כי ישולם לו סך של 6000 דולרים בחודש. אולם, לבקשת הנאשם, שולם לו השכר החודשי בחלקים: סכום של 1500 ₪ שולם לו בתלוש משכורת, ויתרת הסכום שולמה לאירון בשיק, כנגד חשבוניות שהוציא הנאשם מאירון ומסר לאוראליין.
 
            בשלב מאוחר יותר, נוסדה דנטליין, והיא נועדה לייצר את המברשת החשמלית. שתי החברות הוכרו על-ידי מרכז ההשקעות כ"מפעלים מאושרים", ונבחר מסלול פעולה של ערבויות מדינה, ופטור ממס למשך עשר שנים. במשך הזמן, מטעמים כלכליים, החליט שלא לייצר את המברשות החשמליות שלגביהן כבר נרכש הידע. עקב כך, הופחת הסכום נשוא ההסכם עם דנטליין והועמד על 360,000 דולרים.
 
            בכל הנוגע לאירון, גרס פז, כי החברה הוקמה לבקשת הנאשם ועל ידו. הוא דחה את הטענה לפיה היה הוא מנהלה של אירון, ולפיה הקים את אירון מלכתחילה כחברת קש, חברה פיקטיבית, שתאפשר לו לתמרן באמצעותה את פעולותיה הכספיות של אוראליין. לדברי פז, הוא לא היה מעורב באירון ובהתנהלותה בכל דרך שהיא, הוא לא הנחה את הנאשם אילו חשבוניות להוציא, מה לרשום בהן וכיצד, ואם הוציא מסמך כלשהו, דבר שאינו זוכר, היה זה לבקשת הנאשם. גם המסמך ת/99, טען פז, אינו מוכיח כי נתן לנאשם הוראות בנושא אירון ופעילותה הכספית. הנאשם הוא הוא שהקים את החברה, והיה בעל מניותיה ומנהלה הפעיל בכל התקופה; הנאשם אחראי היה להוצאת החשבוניות, הוא זה שדיווח למס ערך מוסף, והוא האיש קיבל את התקבולים מאוראליין. על כך יעידו ספחי השיקים (ת/94). עוד מסר פז, כי לאחר שהנאשם עזב את אוראליין, מצא במגרה של הנאשם את פנקסי החשבוניות של אירון.
            לשאלה מדוע לא ניהל את ספריה של אירון, השיב פז בחקירה הנגדית כי לא קיבל מהנאשם כל חומר חשבונאי, ונראה שבאירון כלל לא נוהלו ספרים מסודרים.
 
45.       יגאל נבו היה, כאמור, שותף בפירמה רזניק - פז - נבו ושות', ומכאן היכרותו עם הנאשם אשר היה לקוח הפירמה בעבר, כאשר היה בעל חברת אויקל. נבו העיד, כי הוא החזיק במניות אוראליין ודנטליין, כשותפם של רזניק ופז, ולמיטב הבנתו, כך עלה בחקירה הנגדית, היה הנאשם אף הוא שותף באוראליין. עם זאת, טען, כי אינו בקי בפרטי העסקה שבין הנאשם לבין פז, ולא יכול היה לומר במה התבטאה השותפות ואם החזיק הנאשם במניות אוראליין, ובאיזה שיעור. נבו נשאל לגבי חברת אירון ובעלי מניותיה, והעיד כי אינו בקי ולא היה בקי בענייני אירון, וכי היא אינה קשורה לאוראליין ולדנטליין; בשנת 1996, סיפר נבו, לאחר שפנו אליו טלפונית ממע"מ בשאלה מדוע אירון איננה מדווחת, הוא עיין במסמכי המשרד ומצא את מסמכי העברת המניות ת/63ב' ו-ג', המעידים כי מניותיה של אירון שהוחזקו בידי החברות אושרת וח.ד.ש. הועברו ב-1991 לחברות כתרים וכותרת סביון. מאחר שלא מצא את הדיווח המודפס לרשם החברות, מילא נבו מחדש את טופס העברת המניות ושלח אותו בשנית לרשם החברות, ואף פנה לנאשם, מתוך הבנתו שהוא מנהלה של אירון.
  46.     שלושה עדים איפשרו לנאשם לעשות שימוש בחשבונות הבנק שלהם: האחת היא טובה שני-קרוליצקי, גיסתו של הנאשם, האחר הוא יורם רוזנבאום, ידידו, והשלישי - יגאל בן בסט, חתנו. אימרותיהם של השלושה הוגשו בהסכמת הצדדים. אלו דברי העדים:
           
            טובה שני-קרוליצקי מסרה באימרתה, ת/66, כי לבקשת הנאשם, פתחה לשימושו חשבון בבנק מרכנתיל דיסקונט בו השתמש הנאשם לבדו. החשבון נבדק ונמצא כי בחשבון זה הפקיד הנאשם שמונה שיקים שמשכה אוראליין לפקודת אירון נתיבי סחר בע"מ (השיקים - ת/66 ב' עד ט'). 
 
            יורם רוזנבאום, הוא סוכן ביטוח בעיסוקו. בהודעתו (ת/67) מסר לחוקרים כי הנאשם פנה אליו בבקשה שיפרוט ששה שיקים (חמישה שיקים שמשכה אוראליין לפקודת אירון, ועוד שיק שמשכה דנטליין - השיקים ת/67 ג' - ח'). רוזנבאום הפקיד את השיקים הנ"ל בחשבונו (בבנק הפועלים בגבעתיים); חלק מהשיקים נפרטו במזומן, ואת התמורה מסר לנאשם; השיקים האחרים הופקדו בחשבונו, והוא מסר לנאשם שיקים משל עצמו כנגדם. בדיקת השיקים מעלה, כי ארבעה מהם מתייחסים לתשלומים המפורטים בסעיף 30 (ו) לעיל, ושנים מהשיקים מתייחסים לתשלומים המפורטים בסעיף 30 (ז) לעיל.
 
            יגאל בן בסט אישר בהודעתו (ת/68) כי פתח לבקשת הנאשם, בתקופה בה שרוי היה הנאשם בהליכי פשיטת רגל, חשבון בבנק מרכנתיל, סניף דיזנגוף, ואיפשר לנאשם לעשות בו שימוש כראות עיניו. נמצא כי בחשבון זה הפקיד הנאשם עשרה שיקים שמשכה אוראליין לפקודת אירון נתיבי סחר בע"מ (השיקים ת/68 ב' עד י"א), ועשה בהם שימוש לצרכיו.
עמדת ב"כ המאשימה
 
47.       בהתבססו על התשתית הראייתית שהניחה המאשימה, בעדויות הנ"ל ובמסמכים שפורטו לעיל, מבקש ב"כ המאשימה בטיעוניו לקבוע כי הוכחה אשמתם של הנאשמים מעבר לכל ספק סביר.
 
48.       לטענת ב"כ המאשימה, מאחר שהנאשם הפיק בין השנים 1991 עד 1995 הכנסות בשיעור 600,000 דולרים ממכירת הידע הגלום בפטנטים, כפי שנטען והוכח במסמכים ובעדויות, אמור היה, על פי חוק, לדווח על הכנסותיו ולשלם את המסים המתחייבים מהכנסותיו אלה. הוא הדין בהכנסות שקיבל מאוראליין באמצעות אירון: משהוכח כי הנאשם הפיק בתקופה 1991-1995 הכנסות נוספות מאוראליין, תשלומים ששולמו לו באמצעות אירון, בשיעור 1,007,542 ₪ (לאחר ניכוי מע"מ בשנים 1991-1994), הוא אמור היה לדווח על הכנסותיו ולשלם את המס המגיע.
 
            הימנעותו של הנאשם מלדווח על ההכנסות שהפיק משני מקורות ההכנסה האמורים והימנעותו מתשלום המס בגינן, מקימה חזקה שבעובדה כי הנאשם עבר את העבירות המפורטות בכתב האישום (ראו סעיפים 9 ו-10 לעיל), ועל כן, הוכחה אשמתו.
 
49.       ב"כ המאשימה מבקש לדחות את כל טענות ההגנה שהעלה הנאשם להפרכת החזקה האמורה, שלגישתו, אינן ראויות לאמון, הן משום שאינן מבוססות כדבעי במסמכים ובעדויות, והן משום שנכבשו זמן רב, וכניסוחו, מדובר בטענות מופרכות עד כדי אבסורד ו"מצוצות מן האצבע". מרביתן של הטענות, נאמר בסיכומים, נסתרו והופרכו באמצעות התשתית הראייתית שהניחה המאשימה, הכוללת את המסמכים שהוגשו ואת עדויות עדי התביעה, בראשן עדות רוה"ח פז ועדי התביעה האחרים, לרבות, אימרות שהוגשו בהסכמה.
 
50.       חלק הארי של סיכומי ב"כ המאשימה הוקדש אפוא לניתוח גרסת הנאשם ולטענות העובדתיות שהעלה בשלבים שונים של החקירה והמשפט, הן בנושא תשלום המס על ההכנסות ממכירת הידע, והן בנושא תשלום המס על הכנסותיו מאוראליין באמצעות אירון, כשטענת הבסיס בנושא אירון היא הכחשה מוחלטת של חלקו באירון ובניהולה.
 
51.       בהתייחסו פרטנית לטענות הנאשם ביחס להכנסתו ממכירת הידע, הטעים ב"כ המאשימה, כי אין שחר לטענות לפיהן עמד הנאשם בכל דרישות החוק, וכי פז, כרואה החשבון שלו, אמור היה, לפי בקשתו המפורשת, לדווח באורח אנונימי על הכנסותיו (בסך 600,000 דולרים) ממכירת הידע, ולשלם את המס באמצעות השיקים שהסתכמו ב-240,000 דולרים, שיקים שמסר לפז לצורך כך.  
 
52.       הראיות שהציגה המאשימה מוכיחות, לדעת ב"כ המאשימה, כי לכל אורך הדרך, נקט הנאשם באמצעי מרמה בנושא מכירת הידע, והסתרת הכנסתו מרשויות המס ומנושיו. בטיעוניו כיוון לרישום הכוזב של הנאשמת כממציאת הפטנטים, להסכמי מכירת הידע והעברת הזכויות בפטנטים, בהם הציגו הנאשמים את הנאשמת בכזב כממציאת הפטנטים ומוכרת הידע; להצגתה הפיזית של הנאשמת בכזב בפני המשקיעים הפוטנציאליים כממציאת הפטנטים, לשיקים שנמשכו לפקודת הנאשמת בהם זייף הנאשם את חתימות ההיסב שלה, ללא ידיעתה, במטרה לעשות בשיקים שימוש למטרותיו, וגם לספרי החשבונות של אוראליין, דנטליין ואירון בהם מתועדים ומונצחים  התשלומים לנאשמת.
 
53.       עובדות אחרונות אלה מצטרפות, לגישתו של ב"כ המאשימה, להתנהלותו המרמתית של הנאשם, ולהסתרת התקבולים שקיבל מאוראליין ומדנטליין (על שם הנאשמת) בחשבונות סמויים של מכרים וקרובי משפחה. לא רק זאת, אלא שהטענה לפיה מסר הנאשם לפז סך 240,000 דולרים כדי שידווח על הכנסותיו (באורח אנונימי) בסך 600,000 דולרים, וישלם את המס בגין סכום זה, הוכחשה נחרצות על-ידי פז, ואף הופרכה בראיות שסתרו את דברי הנאשם ותמכו בגרסתו של פז, לרבות העובדה ששיקים אשר שולמו על חשבון 240,000  הדולרים נמצאו בחשבונות בהם פעל הנאשם, לרבות, אמירות מפורשות של הנאשם (ב-ת/129), ולרבות המסמך ת/125, עליו חתמו הנאשם ופז ב-27.10.96, מסמך שבו התחייב פז לשלם לנאשם 100,000 דולרים (328,000 ₪) לפירעון מלא ומוחלט של כל ההלוואות שלקח מהנאשם, והנאשם מצדו וויתר על חבילת המניות שהחזיק עבורו פז בנאמנות, וכך ארע בפועל, בהתאם למסמך ת/126.
 
54.       לדעת ב"כ המאשימה, מכלול הראיות חייב להביא למסקנה חד משמעית, כי הנאשם ידע שהכנסותיו ממכירת הידע והפטנטים מחויבות בדיווח על ידו וחייבות במס, והוא נמנע מלדווח ולשלם את המס, במודע ובמזיד; וכן, הנאשם פעל כפי שפעל, בשיתוף פעולה מלא מצד הנאשמת, מתוך כוונה ברורה להערים על רשויות המס ולהתחמק במרמה מתשלום מס כדין.
 
            ב"כ המאשימה מבקש שאקבע, כי הנאשמת שיתפה פעולה במודע ובמכוון עם הנאשם לכל אורך הדרך, ובמעשיה עזרה לו במתכוון להעלים את מקור ההכנסה ממכירת הידע והפטנטים, ובכך, להשתמט שלא כדין מתשלום המס.
 
55.       בכל הנוגע לאירון, טוען ב"כ המאשימה, כי הוכיח מעבר לכל ספק, בעדותם של פז ונבו, וכן, באמצעות מסמכיה של אירון ומסמכי הנהלת הספרים של אוראליין, המאשרים את דברי העדים, שאירון הוקמה בידי הנאשם בחודש נובמבר 1990, וכי הוא הועיד אותה מלכתחילה לשמש "חברת קש", אמצעי להערמה על רשויות המס; כי הוכיח מעבר לכל ספק שהנאשם ניהל את אירון בין השנים 1991-1995, ושלט בה שליטה מוחלטת, והפיק באמצעותה הכנסות מצטברות בסך 1,007,542 ₪ הכנסות שקיבלה אירון מחברת אוראליין (וקודמתה - מ.ט.ע פיתוחים מתוחכמים בע"מ) בגין עבודת ניהול טכני ושירותי ייעוץ שהעניק במהלך אותן שנים; ולמרות זאת, הוא נמנע מלדווח על הכנסותיה של אירון ועל ההכנסות שהפיק באמצעותה.
 
56.       ב"כ המאשימה ביקש לדחות את טענת הנאשם לפיה הקים פז את החברה וניהל אותה בעצמו, וכי כל שעשה הנאשם נעשה על פי הוראותיו המפורשות של פז; הראיות שהוגשו מוכיחות, לדעת ב"כ המאשימה, מעבר לכל ספק שהוא, כי מאז הקמתה של החברה, ובכל התקופה הרלוונטית, דהיינו: עד 1995, היה הנאשם הבעלים והמנהל הפעיל באירון, ולמעשה, האורגן הבלעדי והיחיד בה. בפרק זה, מונה ב"כ המאשימה שורה ארוכה של ראיות הקושרות את הנאשם לאירון, ובין השאר, אחריותו להקמתה (בהתאם לעדותו של פז, לשטרי העברת המניות לחברות בבעלות הנאשם, וכן, כרטיסי ביקור מינואר 1991 המכתירים את הנאשם כמנהל אירון), ופעולות שביצע במסגרת ניהולה השוטף של אירון (לרבות, הוראתו למינויה של ברנשטיין כמנהל, ולרבות מכתבים ותכתובות שהיפנה הנאשם לפז בקשר לאירון). בעיקר מצביע ב"כ המאשימה על ראיות בדבר פעילותה העסקית והחשבונאית של אירון. במסגרת זו, סומך ב"כ המאשימה על שורה ארוכה של חשבוניות שהוציא הנאשם מטעם אירון משך חמש שנים, חשבוניות לאוראליין ולספקים אחרים, שאינם קשורים לבטח בייצור ובעסקי מברשות השיניים; טיפולו של הנאשם בהוצאות השוטפות של אירון, כגון: הקופה הקטנה; חתימתו על דו"חות אירון לפקיד השומה (בשני0 1990 ו-1992), ועל הדיווחים למע"מ; וכן, העובדה שהנאשם נטל לעצמו את כל השיקים שנתקבלו מאוראליין לפקודת אירון, והפקיד אותם בחשבונו הפרטי ובחשבונות סמויים של מכריו וקרוביו.
 
57.       ראיות אלה, כמכלול, מפריכות, לדעת ב"כ המאשימה, את גרסת הנאשם לפיה נוהלה אירון בידי פז, ולפיה הניע אותו פז באמתלות שונות ומשונות לערוך את המסמכים דנן ולחתום עליהם. משהוכח כי הנאשם שימש בתקופה הרלוונטית מנהלה של אירון וקיבל באמצעותה הכנסות ניכרות, עליהן לא דיווח, הוכחה אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר.
 
58.       ב"כ המאשימה הטעים בסיכומיו, כי מכלול המעשים והמחדלים, מצביעים על התנהלותו השקרית של הנאשם כמכלול, ועל דרכי הערמה בהן נקט להסוואת ולהסתרת הכנסותיו משני מקורות ההכנסה המתוארים, ואלה מפריכים את טענות ההגנה שהעלה הנאשם, ומוכיחים כי מטרתו הברורה הייתה להסתיר את ההכנסות משני המקורות ולהתחמק מתשלום המסים שאמור היה לשלם. בכך, טוען ב"כ המאשימה, הוכח גם כי הנאשם נקט בערמה, מרמה ותחבולה שמטרתן להתחמק מתשלום המס שהיה מחוייב בו.
 
 
 
פרק ה'
 
פרשת    ההגנה
 
 
59.       הנאשם ובתו, הנאשמת, הציגו, לכאורה, שתי מערכות הגנה שונות ונפרדות, אלא שבחינתן הקרובה מעלה כי אין הגרסאות שמסרו שונות מהותית זו מזו, ובנושאים המהותיים גם אינן עומדות בסתירה זו לזו. מה שמעיד על כך שאין בין השניים ניגודי אינטרסים של ממש  בכל הנוגע לאשמה המיוחסת להם.
            שני הנאשמים הודו, למעשה, בעיקרי העובדות שפרטתי בפרק ג' לעיל, כל אחד על פי החלק שרלוונטי לעניינו. שניהם כפרו, עם זאת, באשמות שיוחסו להם.
 
 
 
גרסת  הנאשם
 
60.       ההגנה הבינה אל נכון כי "לנוכח הררי המסמכים החתומים על ידו - עובר נטל השכנוע אל הנאשם, ועליו להראות שהמסמכים אינם משקפים את המציאות". כך, דברי ב"כ הנאשם בסיכומי טענותיו.
  
            הגנתו של הנאשם התמקדה אפוא בהפרכת התשתית שהניחה המאשימה; בעיקרה, נסמכת הגנת הנאשם על הגרסה שמסר בעדותו, וכן, על נוכלותו ושקריו של פז, המתגלים, לדעת ב"כ הנאשם, בראיות ישירות ונסיבתיות.
           
            יצוין, כי בצד העדות במשפט, הוגשו אימרות החוץ שמסר לחוקריו, שש מספרן (ת/129 עד ת/134), הראויות לטעמי, על פי תוכנן, להתייחסות מדוקדקת, וכך ייעשה בהמשך.
 
61.       אפרט כאן את עיקרי עדותו של הנאשם, עליה הגנתו, ואתרכז בהשתלשלות העניינים הרלוונטית ובנושאים שהם בלב המחלוקת. אעיר, כי עקב שינוי עמדות שחל במהלך עדותו של הנאשם, אביא את עיקרי הגרסה בציון מראה מקום.
 
             הרקע לקשרים העסקיים  עם אוהד פז
 
            בין הנאשם לבין פז נתכנו קשרי עבודה באמצע שנות השמונים, כאשר סיפק משרדו של פז לנאשם ולחברות שבבעלותו שירותי ראיית חשבון. בעקבות זאת, גם נוצרו ביניהם יחסי חברות ואמון. הנאשם נתן בפז אמון מלא. בשלהי שנות השמונים קרסו עסקיו של הנאשם, החברות שבבעלותו הועברו לידי כונסי נכסים, ובהמשך הוכרז פושט רגל. פז המשיך לייצגו בתקופה הקשה, ליווה אותו למשרדי הכנ"ר, ויעץ לו בהליכים להפטר מפשיטת הרגל (עמ' 370, נ/25, 5.3.95)
 
            באותה תקופה, בעקבות שיחות עם בתו בנושא בריאות השן הגה רעיון לפיתוח מברשות שיניים מתקדמות אשר תשפרנה את מלאכת צחצוח השיניים, ופנה להוציא את הרעיון אל הפועל. בשנת 1989 כבר פיתח אב טיפוס של מברשות שיניים משני דגמים, וחיפש אחר משקיעים שיסייעו בפיתוח המוצרים ובהקמת מפעל לייצורם.
           
            הנאשם פגש בפז באקראי, סיפר לו על המצאתו, ועורר את התעניינותו. פז הבטיח למצוא משקיעים, וביקש לעצמו נתח מסוים בחברה שתוקם. והנה, למרות שנמצאו מספר משקיעים (כגון: הקבוצה האוסטרלית, משפחת קלעי, וגד פרופר מחברת "אסם") אשר הביעו התעניינות במוצרים, החליט פז לוותר על ההשקעות המוצעות, והציע לנאשם להקים מפעל בכוחות עצמיים ובהשקעה עצמית, ולקבל את סיוע המדינה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון (עמ' 382-383).
 
            מכאן ואילך שיתפו השניים פעולה בהוצאת היוזמה אל הפועל, לרבות רישום הפטנטים, העברת הידע לשמו של פז, והקמתו של המפעל בשדרות שבו יוצרו מברשות השיניים הידניות; במסגרת זאת, יסדו פז ושותפיו את חברת אוראליין כחברה יצרנית שהקימה את המפעל. פז התחייב לגרום למימון הפרוייקט, ואחראי היה מאז ומתמיד לצד הכספי והכלכלי, ואילו הנאשם תרם את הידע, קנה/הזמין מכונות, ואחראי היה לצד הטכנולוגי-התעשייתי של הפרוייקט (עמ' 386-404 לפרוט').
 
             חלקה של הנאשמת בפרשה
 
            שמה של הנאשמת שורבב לפרשה באורח פורמאלי בלבד. המטרה הייתה לרשום את הפטנטים בשמה כדי להעלים את הנכסים מנושיו של הנאשם. באופן מעשי, לא היה לנאשמת כל חלק בפיתוח הפטנטים:
            "נטע זיהתה צורך, היא היתה שיננית בצבא (למעשה, שירתה בצה"ל כסייעת לרופא שינים - ד' ש'). בפטנט אין לה שום חלק" (עמ' 476, ש' 14).
            במקום אחר בעדותו הסביר הנאשם, שרשם את הפטנטים על שם הנאשמת כדי להתהדר בתואר "הדוקטור" שלה, במוניטין האקדמי שלה, מה שאמור היה לשוות להמצאותיו יתר חשיבות בעת שהציגן בפני משקיעים פוטנציאליים; וממילא נאלץ לרשום את הנאשמת כמעבירת הזכויות בפטנטים, וכמוכרת הידע הגלום בהם בהסכמים שערך עם פז למכירת הידע, הגם שידע כי הנאשמת אינה מרוצה ממעשיו ומסתייגת מהם. מכל מקום, הנאשמת הוצגה בפני פז ואחרים כממציאת הפטנטים, וכמוכרת הידע, ועקב כך, גם נמשכו השיקים/התשלומים מאוראליין ודנטליין על שמה. בפועל, טען הנאשם, לא קיבלה הנאשמת כל תשלום בגין מכירת הידע, חתימותיה על המסמכים הן פורמאליות בלבד, ואין לצפות ממנה שתשלם מס הכנסה בגין הכנסות שלא קיבלה (עמ' 400-401 לפרוט').
 
             טיב ההסכמים  הקשר העסקי שבין הנאשם לבין אוהד פז
 
            הנאשם ופז סיכמו ביניהם בעל פה, כי בפרוייקט המוקם, שהתממש בהקמת חברת מ.ט.ע., אשר הפכה מאוחר יותר לאוראליין, יעמוד חלקו של הנאשם בחברה על 70 אחוזים, ואילו חלקו של פז יהיה 30 אחוזים. הדברים לא הועלו על הכתב מטעמים ברורים הקשורים במעמדו כפושט רגל. כעבור מספר חודשים דרש הנאשם מפז לשנות את יחס השותפות ל-50 : 50. יחס זה השתנה מאוחר יותר, כאשר דוללו ההחזקות במסירת אחוזים אחדים לעופר פריצקי, קרוב משפחתו שסייע בפרוייקט, ולמשקיעים נוספים.
            פז פנה למרכז ההשקעות וביקש להכיר באוראליין כ"מפעל מאושר", כהגדרתו בחוק עידוד השקעות הון. המסלול בו בחר פז היה מסלול שחייב את הבעלים להוכיח קיומו של הון עצמי בשיעור 33 אחוזים, מה שהיקנה תמיכה של ערבות מדינה בשיעור 70 אחוזים ופטור ממסים. פז אמנם התחייב להשקיע מהונו העצמי, אולם, עד מהרה הציע לרכוש מהנאשם את הידע בגין מברשות השיניים. פז זמם להשתמש בתשלום עבור הידע בגין הפטנטים כמימון סיבובי של ההון העצמי.
 
            הנאשם התקשה לזכור פרטים לגבי העסקאות למכירת הפטנטים וההסכמים שנערכו עם פז בהקשר זה, להוציא העובדה שהנאשמת נרשמה בהסכמים כבעלת הפטנטים והמוכרת, וזאת, משום שנרשמה מלכתחילה אצל רשם הפטנטים כבעלת הפטנטים; הנאשם זכר גם כי הידע בגין דגם אחד של מברשות נמכר במחיר 240,000 דולרים, והדגם האחר נמכר במחיר 480,000 דולרים, ובסך הכל - 720,000 דולרים. מעבר לכך, לא זכר הנאשם את מספר התשלומים, הסכומים ששולמו ומועדיהם; הוא הודה שאיננו מבחין בין ההסכמים, אולם, מקובלים עליו הרישומים בספרי אוראליין ודנטליין, לרבות המסמך ת/5, ולגישתו, הם משקפים את המציאות לגבי התשלומים.
 
            עם זאת, מסר הנאשם, כי מתוך הסכום 720,000 דולרים, הוא קיבל 360,000 דולרים בלבד. 120,000 דולרים, טען הנאשם, השאיר פז לעצמו, כך, שהתמורה בגין הידע הסתכמה ב-600,000 דולרים בסך הכל; 240,000 דולרים נוספים (שיקים שקיבל הנאשם והחזיר לידי פז) היוו ניכוי מס במקור שניכה פז בחישוב של 40 אחוזים מסך 600,000 דולרים. סכום זה אמור היה פז להעביר לפקיד השומה בשמה של הנאשמת (עמ' 413-414 לפרוט'). אלא שבמקום להעביר את המס לפקיד השומה השתמש פז בשיקים שמסר לו הנאשם כדי לממן את ההון העצמי של החברה. משמע: השיק הראשון בסכום השווה ל-80,000 דולרים, משוך על שם הנאשמת, נמסר לנאשם, פז ביטל את ההגבלה, הנאשם חתם מאחור חתימת היסב בשם הנאשמת, והחזיר את השיק לפז. פז הפקיד את השיק "בסיבוב" באוראליין. אותו "תרגיל", סיפר הנאשם, חזר על עצמו מספר פעמים, כשהשיקים "עברו להון העצמי של קבוצת פז" (עמ' 408-410 לפרוט').
            הנאשם האמין שפז העביר את המס בשמה של בתו, ורק בשלבים מאוחרים יותר נודע לו כי פז לא העביר את הכסף לפקיד השומה. כשהתכעס ונזף בפז, אמר לו האחרון שכרגע אין לו כסף, אולם, הם עומדים להרוויח עשרות מיליונים, מה שיאפשר לשלם את המס בתוספת קנס פיגורים.
 
            חברת אירון
 
            כבר בשלב הראשוני של שיתוף הפעולה בינו לבין פז, העלה פז את הצורך להקים חברה אשר תשמש מסגרת להוצאות הכספיות הכרוכות בהמשך פיתוח המוצרים, כגון: תשלומים לספקים, משכורות לרותי ברנשטיין ולעופר פריצקי, אחיינו של הנאשם, והוצאות שונות. מאחר שנבצר מהנאשם, בהיותו פושט רגל, להקים חברה, בחר פז בחודש נובמבר 1990 בחברת אירון, חברת מדף במשרדו (עמ' 387-388), כחברה שבאמצעותה ינהל את פיתוח המוצרים. פז היה ונשאר מנהלה של אירון, וכל פעולותיה בוצעו על פי הנחיותיו המפורשות של פז. הנאשם הכחיש את הטענה שהקים את אירון, הכחיש ששימש כמנהלה, או, ששלט בה, הכחיש את הטענה שחתם על שטר העברת מניות משנת 1991 המעביר את המניות לבעלות החברות שבבעלותו, וטען, כי את מסמך העברת המניות ראה לראשונה בבית המשפט. לסברתו, החתים אותו פז בעורמה על מסמך "בלנקו", או, שזייף את חתימתו.
 
            נכון הוא, אמר הנאשם, שרות ברנשטיין, מזכירתו, פתחה לאירון תיק במע"מ, אולם, הדבר נעשה בהנחייתו של פז, אשר דאג להדפיס חשבוניות בשם אירון; בסיכום, מדובר בחברה שהיוותה חברת "קש", חסרת תוכן, נעדרת אמצעים וחשבון בנק. "בלוף גדול", כינה אותה הנאשם, וסיפר, כי פז דאג להזרים לאירון כספים, ואלה שימשו לתשלום ההוצאות במזומן (עמ' 389-390 לפרוט'). את כל המסמכים החשבונאיים (קבלות וחשבוניות) הקפיד הנאשם לאסוף ולמסור לפז, אשר הבטיח לטפל בהם. פז ניצל בעורמה תאונת דרכים שארעה ברכבו של הנאשם כדי להשמיד או להעלים חומר מסמכים של אירון.
           
עמדת   ב"כ   הנאשם
 
62.       לגישת ב"כ הנאשם, ראויה גרסת הנאשם לאמון מלא, ולאורה אמור בית המשפט לקבוע, כי הנאשם היה קרבן למזימת המרמה שהגה וביצע פז הן כלפי מרכז ההשקעות והן כלפי מס ההכנסה, וכל שעשה ופעל הנאשם, לא נעשה אלא בהנחייתו ובהוראתו של פז, בו נתן הנאשם אמון רב, "אמון עיוור תרתי משמע, גם בענייני הכספים בכלל ובענייני המיסוי בפרט". שהרי, הוכח, כך טענת ב"כ הנאשם, שפז הונה את מרכז ההשקעות כאשר הקים מפעל בעלות של מיליוני דולרים ללא כל השקעה פרטית מכיסו, והוא הונה גם את שותפיו, וגרם למפעל הפסדים עצומים, ולבסוף נישל את הנאשם מחלקו במפעל.
 
63.       משום כך, מבקש ב"כ הנאשם שאקבל את גרסת הנאשם, לפיה, ניכה פז במקור את המס שחל על התמורה בגין מכירת הידע, ולפיה האמין הנאשם לפז שיעביר לפקיד השומה את הסכום, 240,000 דולר, אותו מסר לו. ב"כ הנאשם מבקש גם להאמין לנאשם כי לא ידע ולא חשד במועד הרלוונטי שהמס שנוכה ממנו במקור הגיע לכיסו של פז, לצורך ביצוע מזימת ההשתלטות על החברות והמפעל.
 
64.       בכל הנוגע לסיבוכה של הנאשמת בפרשה, מבקש ב"כ הנאשם בסיכומיו שלא אייחס משקל לחובת הנאשם לעובדה שהשתמש בשמה של בתו להסוואת ממציא הפטנטים האמיתי; שכן, על פי הראיות שלפנינו, הנאשמת אכן לא ידעה דבר ולא אמורה הייתה לדעת דבר על העסקאות שביצע אביה בשמה, לכאורה, וחתימתה על המסמכים שהגיש לה אביה, באה מתוך מתן אמון מלא באותו אב, ונעשתה בתום לב מוחלט, וללא שמץ של כוונה פלילית.
 
 65.      אשר לחברת אירון והתשלומים שקיבל הנאשם באמצעותה: מוסכם עם ב"כ הנאשם, כי אירון אמורה הייתה לדווח על הכנסותיה, וכי חלה חובת דיווח ותשלום מס בגין התשלומים שקיבל הנאשם באמצעות אירון. אולם, לגישתו, ראויה לאמון גרסת הנאשם, לפיה, סבר, בעקבות שיחותיו עם פז, שהתשלומים המשולמים לו ע"י אוראליין, באמצעות אירון, התשלומים "האמיתיים", כהגדרתו, להבדיל מאלו "הפיקטיביים", הם סכומי נטו, לאחר ניכוי במקור של המס.
 
66.       כך, יש להאמין לנאשם, טוען בא כוחו בסיכומיו, כי תשלומים אחדים היו "תשלומים פיקטיביים", שלא נועדו לפרנס את הנאשם וגם לא הגיעו אליו, אלא היוו יוזמה של פז, במסגרת תוכנית המרמה שיזם, כשמטרתו הברורה הייתה שהנאשם יזרימם חזרה לאוראליין ולדנטליין לצורך הצגתם בפני מרכז ההשקעות כתשלום עבור ציוד ושירותים שרכשו החברות מאירון בע"מ. בנסיבות אלה, מבקש ב"כ הנאשם לקבוע, שלא חלה על הנאשם האחריות והחובה לדווח על התשלומים הפיקטיביים וגם לא לשלם מס בגינם.
הגנתה   של   הנאשמת
 
67.       הנאשמת העידה להגנתה, ומונחות לפניי, בנוסף לעדות, שלוש הודעות שמסרה הנאשמת בחקירותיה בתקופות שונות (ת/1, ת/2, ת/3). אפרט את עיקרי גרסת הנאשמת.
 
            בעדותה סיפרה הנאשמת בקצרה ובאורח ענייני על המשבר העסקי-כלכלי שפקד את אביה, עמו היה לה בעבר קשר חם וקרוב, וכיצד הושפעה מכך רגשית. הנאשמת סיפרה כיצד, מתוך המצוקה הכלכלית והנפשית בה היה שרוי הנאשם, צצה היצירתיות שלו, והוא החל עוסק בהמצאת פטנטים בתחומים שונים. בשנים 1989 עד 1992 ביקש הנאשם את הסכמתה לרישום הפטנטים על שמה, בנימוק שהוא לא יכול לרשום את הפטנטים על שמו משום הליכי הכינוס שהיה נתון בהם, והסביר גם, שזו הדרך היחידה לצאת מהסתבכותו העסקית (עמ' 572 ש' 6-14). לגרסת הנאשמת, טען הנאשם באוזניה, שיהיה לו קל יותר להציג את הרעיון כשלה, משום ניסיונה כסייעת לרופא שינים בשירות הצבאי.
 
            אלה, ולא תואר הדוקטור שלה, אמרה הנאשמת, היו הסיבה לרישום הפטנטים בשמה, ובודאי שאין מדובר ב"התהדרות" בתואר הדוקטור שלה, כטענת הנאשם, משום שתואר הדוקטור הוענק לה רק בשנת 1994, הרבה אחרי רישום הפטנטים.
 
            לגופו של עניין, מסרה הנאשמת, כי היא לא אהבה את הרעיון שיירשמו הפטנטים על שמה, ולא ראתה עצמה מעורבת בנושא. אם ניאותה, בכל זאת, לרישום הפטנטים על שמה, הרי זאת משום שאביה הפציר בה מאד, והסביר לה שזו הצלה בשבילו ודרך להיחלץ מהמשבר. מה גם, שאביה הבטיח לה שלרישום הפטנטים על שמה לא יהיו שום השלכות או תוצאות כספיות או עסקיות, מאחר שמדובר ברישום רעיוני ותו לא.
 
            מן הסיבות הללו הסכימה הנאשמת לחתום על מסמכי רישום הפטנטים אותם הגיש לה אביה לחתימה, ובשלב מאוחר יותר הסכימה לחתום על ההסכמים למכירת הידע הכרוך בפטנטים לאוהד פז, אף שהרגישה שלא בנוח עם זה, "כי מדובר", כך אמרה, "במסמך בעל משמעות עסקית" (עמ' 573, ש' 13-17), והנאשם הסביר לה שרק מי שרשום כבעל הפטנט והזכויות רשאי לחתום על מסמך העברתם לאחר; ובכל הנוגע לכספים - ברור היה לה ולנאשם שכספים זה עניינו של הנאשם; היא לא ציפתה לתמורה, ולא הייתה אמורה לקבל אותה. 
 
            הנאשמת לא זכרה מפגשים עם משקיעים שתכננו להשקיע במיזם, כגון: משפחת קלעי, להוציא, פגישה שנכחה בה עם אנשי "רביבים", אלא שבנוכחותה, אמרה, לא דובר על עסקים.
 
            מעורבותה של הנאשמת בפרשה התחדשה כאשר פנו אליה רשויות המס, והיא נתבקשה להגיש דו"ח על הכנסות והצהרת הון. הנאשמת פנתה לנאשם בשאלה מה עליה לעשות, וזה אמר לה מספר פעמים שעליה להתעלם (עמ' 574, ש' 1-8): "תעזבי, תעזבי, תתעלמי. התעלמתי". משחזרו הפניות, היא דיווחה לפקיד השומה על הכנסותיה כשכירה והגישה הצהרת הון. אזי נקראה לחקירה, ונשאלה על הכנסות מהפטנטים. בתיאום עם אביה אמרה הנאשמת לחוקרים כי הקשר שלה לנושא הפטנטים היה רעיוני בלבד, וכי היא לא קיבלה כסף בגין מכירת הפטנטים והידע הגלום בהם (עמ' 574, ש' 9-15).
 
            ב-19.6.96 זומנה הנאשמת לחקירה במס הכנסה, ושבה והכחישה את קבלת הכספים (ת/1), ורק בעת שנחקרה ב-22 בינואר 1997 (ת/3) ראתה לראשונה את השיקים שהתקבלו לפקודתה, ואת חשבוניות המס שהוצאו. היא מסרה לחוקרים כי מעולם לא ראתה את השיקים ואת החשבוניות, וכאשר הסתבר לה שחתימת ההיסב על השיקים אינה שלה [הנאשמת ציינה כי את גב השיקים ראתה לראשונה בבית המשפט, וכאן נוכחה לדעת שחתימתה זויפה (עמ' 576, ש' 7)], נוצר משבר בינה לבין הנאשם. בדרשה ממנו הסבר למעורבותה, הסביר לה הנאשם שאוהד פז "עשה בלאגן", ושהוא יסדר את זה, אלא שהסבריו של הנאשם לא נשמעו לה סבירים. לכן, החתימה את הנאשם על המסמך נ/28, שבו אישר הנאשם כי הוא הממציא ובעל הזכויות בפטנטים אשר נרשמו על שם נטע הולנד; כי כל התמלוגים המגיעים עבור הפטנטים שולמו וישולמו לו בלבד; וכי לנטע "אין כל נגיעה או מושג ביחס לאמצאות הפטנטים, יישומם, מכירתם כנגד תמלוגים או קבלת כספים. היא חתמה על כל שהוריתי לה מבלי לקרוא, להתעניין, להבין או להעיר על תוכן המסמכים. הבעלות על שמה היא פורמלית בלבד, ולמעשה הבעלות היא כולה שלי וכן גם האחריות על פעולות שנעשו בקשר לאמצאות אלה...".
            הנאשמת סירבה לדרישתו של הנאשם לחתום על מסמך המעביר אליו את הזכויות בפטנטים. היא הסכימה רק לחתום על מסמך המצהיר שהפטנטים היו מאז ומתמיד שלו, וזה גרם למשבר וניתוק של שנתיים. הגשת כתב האישום גרמה למשבר ביחסים. הקשר ביניהם לא חזר להיות כשהיה.
 
            הנאשמת סיכמה את עדותה באמירה שלא הייתה מודעת לכוונה להעלים הכנסות, שנושא המיסוי לא עלה בשיחות עמה, והיא לא הייתה שותפה לעסקים. אף אחד לא יידע אותה איזה מסים שולמו, ומה שנעשה נעשה שלא בידיעתה.
 
טענות   ב"כ   הנאשמת
 
68.       ב"כ הנאשמת סבור, כי לא ניתן להרשיע את מרשתו בעבירות המיוחסות לה, הן ברובד העובדתי, והן מטעמים משפטיים מובהקים.
           
            ראש וראשונה, מן ההיבט העובדתי, בהסתמך על עדות הנאשמת, שהייתה, לטעמו של בא כוחה, עקבית, כנה ואמינה, ואשר עיקריה נתמכו בעדותו של הנאשם עצמו, יש לקבוע כי לכל אורך הפרשה הנדונה, הייתה הנאשמת פאסיבית לחלוטין בכל הנוגע לעסקאות שרקמו הנאשם ושותפו, פז; היא לא נטלה חלק בעסקאות המתוארות, ולא הייתה צד להן, ובודאי שלא קיבלה תמורה כלשהי; נהפוך הוא: הנאשמת הייתה קרבן לתחבולות שתחבלו המעורבים האחרים.
69.       לחידוד טענותיו, מצביע ב"כ הנאשמת על שורה של ראיות (ובין השאר, ייפוי הכוח ת/113, והחשבוניות העצמיות ת/4ז' וכו') המורות, לדעתו, על קנוניה בוטה שנרקמה בין הנאשם לבין פז, לעשות את כל ההסדרים מאחורי גבה של הנאשמת, להעלים ממנה את העובדה שהתקבלו הכנסות מהחברות. בכך, נטען, גרמו לה השנים עוול חסר תקנה.
 
70.       אשר להיבט המשפטי, טען ב"כ הנאשמת, אין בתשתית הראייתית האמורה כדי להביא להרשעת הנאשמת בעבירה של עזרה לאביה להתחמק ממס. הכיצד?
            כדי להרשיע את הנאשמת, טען בא כוחה, אמורה הייתה המאשימה להוכיח מעבר לכל ספר סביר את אלה:
            כי בעת שחתמה על הבקשות לרישום הפטנטים על שמה, ידעה הנאשמת שתצמח לאביה הכנסה מרישום כזה;
            כי בעת החתימה, כאמור, ידעה הנאשמת שכוונת אביה ומטרתו להעלים הכנסה אם וכאשר יקבל אותה, ולהימנע מלדווח מעליה;
            וכי באותו מועד, הייתה מטרתה של הנאשמת לעזור לאביה להשמיט את ההכנסה שתתקבל, אם וכאשר תתקבל;
            ובסופו של יום, ניתנה חתימתה מתוך כוונה ובמטרה לעזור לאביה בהשגת מטרותיו. "כוונה" – משמע רצון, או ציפיות בדרגת ודאות גבוהה.
 
71.       המאשימה לא עמדה בנטל זה, נטען, שכן, היא לא הוכיחה כי בעת שחתמה הנאשמת על הבקשות לרישום פטנטים בשנים 1989 ו-1990 הייתה כבר אז מזימה במוחו הערמומי של אביה, הנאשם, למכור את הפטנטים בעתיד, ולהפיק מהם פירות, ולהעלים פירות אלה ממס הכנסה; היא לא הוכיחה שהנאשמת הייתה מודעת וערה לאפשרות זו, וחפצה בה, וחפצה לסייע לאביה בהעלמת ההכנסות, כבר במועדים בהם נחתמו הבקשות ונחתמו ההסכמים. במיוחד כך, כאשר מימושן של העסקאות ארע רק בשנים הבאות. ממילא, לא יכולה הייתה הנאשמת להיות שותפה למזימתו של הנאשם, אם בכלל הייתה כזאת. ומכל מקום, ודאי שמעמדה אינו כמי שעזרה לאחר להתחמק ממס.
 
            לפיכך, מתבקש ביהמ"ש לקבוע, בעניינה של הנאשמת, כי אין קשר הגיוני או מעשי, ולא הוכח קשר כזה, בין רישום שמה של הנאשמת על הבקשות ועל ההסכמים, לבין הימנעותו של הנאשם מלדווח על הכנסותיו ומההימנעות מתשלום המס בגין ההכנסות.  
 
 
פרק  ו'
 
ד י ו ן    ו ה כ ר ע ה
 
המסגרת הנורמטיבית - החוק והפסיקה
 
72.       פקודת מס הכנסה מחייבת כל נישום בהגשת דין וחשבון שנתי על הכנסותיו. "הכנסתו של אדם" מוגדרת בסעיף 1 לפקודה, כסך כל ההכנסות מן המקורות המפורטים בסעיפים 2 ו-3 לאותה פקודה. זוהי חובה בסיסית עליה מושתתת שיטת המיסוי במדינה. הגשתו של דו"ח שנתי מחייבת דיווח מלא ומהימן על כל ההכנסות, ובכלל זה, הכנסות מהשתכרות, וכל הכנסה שהופקה או שנצמחה בישראל או מחוץ לישראל, וזאת, כדי לאפשר לפקיד השומה לקבוע את סכום המס שחב בו הנישום.
 
73.       ענייננו עוסק בסעיף 220 לפקודה שנושאו - השתמטות ממס, שהיא פעילות מתוכננת ומתמשכת המיועדת, ביודעין ובזדון, להקטין את נטל המס באמצעים בלתי חוקיים. על פי הוראת הסעיף ייאשם בעבירה אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות בהמשך, והן, על פי סעיף קטן (1), מי שהשמיט מתוך דו"ח על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח. בהערת אגב יצוין, כי בשל נוסחו הרחב והכוללני של סעיף 220 לפקודה, מקובל לחשוב כי הוא כולל בגדרו כל מעשה או מחדל הקבועים כחובה בחקיקה הפיסקלית, אשר נועדו להערים על רשויות המס [ראו: ע"פ 406/69 ברנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 210, בעמ' 212-213].
 
74.       מדובר, אפוא, בעבירה התנהגותית, אשר אינה מותנית בהשגת התוצאה הפיסקלית בתיקו של הנישום או בתיק הזולת, הנעזר על ידו. באישום לפי סעיף זה, תפקידה של התביעה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם או הנאשמת ביצעו את המעשים הפליליים ו/או המחדלים המפורטים בסעיפיו של סעיף 220 לפקודה, שיש בהם הפרה של חובה הקבועה בחקיקה הפיסקלית; עליה להוכיח, כמובן, כי כוונת הנאשם או הנאשמת, אשר נלמדת מנסיבותיו של המעשה או המחדל, הינה התחמקות בזדון ממס [ראו: דברי כב' השופט אנגלרד בע"פ 1182/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4), 1, בעמ' 119 (להלן: "עניין הורוביץ")].
75.       הנה כי כן, משימתה של המאשימה, לפי סעיף קטן (1), להוכיח מעל לכל ספק סביר, כי בדו"חות שנערכו על פי הפקודה, הושמטה הכנסה אשר הייתה חובה לכללה בהם, וכי לא שולם המס המתחייב. בנוגע למי שעזר לאדם אחר להתחמק ממס, משימתה של המאשימה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, כי אותו פלוני ביצע במזיד פעולות אשר קידמו את מטרותיו של האחר להתחמק מתשלום מס על הכנסותיו.
 
            באישום לפי סעיף קטן (5) אמורה התביעה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, כי היה במעשה או במחדל של נאשם או נאשמת משום מרמה, עורמה או תחבולה [ראו: גיורא עמיר, עבירות מס, הוצאת סדן בע"מ, מהדורה רביעית, שנת 2000, בעמ' 444-445].
 
            לצורך הוכחת קיומו של היסוד הנפשי בסעיף 220 לפקודה, שהוא סלע המחלוקת העיקרי בענייננו, על התביעה להוכיח, מעבר לספק סביר, כוונה מיוחדת להשגת השתמטות ממס, בין אם על ידי הנישום עצמו ובין אם על ידי הזולת, שבמעשים או במחדלים אפשרו זאת.
 
76.       הוכחת היסוד הנפשי של העבירה, משמע, קיומה של מחשבה פלילית, כרוכה, מטבע הדברים, בהוכחת מודעותו של הנאשם לטיב המעשה, לקיום הנסיבות, וכן, לאפשרות הגרימה לתוצאות, בין מתוך כוונה לגרמן, לרבות מתוך עצימת עיניים, ובין מתוך פזיזות. "עצימת עינים" מהווה אפוא תחליף לידיעה בפועל על קיומה של עובדה או נסיבה שהן יסוד מיסודות העבירה.
            בשל הקושי בהוכחת היסוד הנפשי, הכרוך בהוכחת הכוונה בלב איש, עסקה הפסיקה רבות בטיבו של היסוד הנפשי ובדרכים והאמצעים להוכחתו.
 
            עמד על כך, כב' השופט אור בעניין הורוביץ, בעמ' 154-155 לפסק הדין:
           
                   "כדי להרשיע את הנאשמים בעבירה לפי סעיף 220, צריך שבנוסף לקיום מודעות מצד הנאשם לטיב המעשה ולקיום הנסיבות, תתקיים אצלו כוונה להשיג את היעד של התחמקות ממס (או עזרה לאדם אחר להתחמק ממס). דרישה זו מקופלת במילות סעיף 220 הדן ב"אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס" עבר את אחת העבירות המפורטות בסעיף.
                   את המודעות לרכיב הנסיבתי - בענייננו, מודעות לקיום חבות במס - ואת הכוונה המיוחדת (להלן ייקראו שתי אלה - הכוונה הפלילית) ניתן להוכיח בהסתמך על כלל הנסיבות. כמו במקרים אחרים שבהם נדרשת הוכחה של כוונה פלילית מצד הנאשם, קיים קושי להוכיח יסוד זה כשאין הנאשם עצמו מודה בקיומו. לפיכך כוונה זו מוכחת בדרך-כלל בראיות נסיבתיות. בנסיבות מסוימות, עשיית מעשה ודרך התנהגות מסוימת ילמדו על קיומה של הכוונה הפלילית, ובמקרים אחרים, כלל נסיבות המקרה עשוי להצביע על כך. אם נחזור לענייננו, כשהנסיבות מצביעות בכיוון מסקנה חד-משמעית בדבר קיום כוונה פלילית, ואין הסבר סביר אחר לאותן נסיבות, המסקנה המתבקשת היא שהתקיימה הכוונה כאמור".
 
            [עוד בעניין זה, ובפרט על נסיבות המצביעות על קיום זדון וכוונה להתחמק ממס, ראו: ספרו הנ"ל של גיורא עמיר, בעמ' 451-455, ופסקי הדין המוזכרים שם (לעניין יסוד נפשי של "עצימת עיניים" ראו: שם, בעמ' 162-161)].
 
77.       כדי להתגבר על הקושי בהוכחתו של היסוד הנפשי, התגבשה החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. כפועל יוצא, ניתן להסיק מהתנהגותו של הנאשם ומן הנסיבות הסובבות אותה את מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע המעשה הפלילי, והכל תוך יישומו של מבחן אובייקטיבי המבוסס על ניסיון החיים והשכל הישר. חזקה זו ניתנת לסתירה על ידי הנאשם או הנאשמת, ואם העלו ספק סביר, אזי החזקה שלעיל אינה יכולה לשמש להם לרועץ.
 
מן   הכלל   אל   הפרט
 
78.       למרות החובה המוטלת בפקודת מס הכנסה, לא דיווחה הנאשמת על ההכנסות שנתקבלו מעסקאות מכירת הידע לאוראליין ודנטליין, וזאת, משום שבפועל, היא לא קיבלה את התקבולים בגין אותן העסקאות, אלא הנאשם.
           
            הנאשם הגיש לפקיד השומה בשנים 1991 עד 1993 דו"חות אישיים על הכנסותיו, כמפורט בסעיף 32 לעיל, וחתם עליהם. הדו"חות האמורים אינם כוללים ואינם משקפים את ההכנסות שהפיק הנאשם בעקבות ההסכמים למכירת הידע לאוראליין ולדנטליין; הדו"חות הללו גם אינם כוללים ואינם משקפים את מכלול ההכנסות שהפיק הנאשם מאירון, שכר השירותים והייעוץ ששילמה אוראליין לאירון. הנאשם נמנע מלדווח לפקיד השומה על הכנסות כלשהן בשנות המס 1994 ו-1995.
 
79.       הנאשם היה מודע לקיומה של חובת ניהול פנקסי חשבונות תקינים, והגשת דוחות אמת לפקיד השומה. אין כל ספק בכך. חתימתו של הנאשם על הדו"חות שהוגשו לפקיד השומה בתקופה הרלוונטית - גם היא אינה מוטלת בספק. מכוחה של החזקה החלוטה שבסעיף 144 לפקודה, רואים את הנאשם, לכל דבר ועניין, כמודע ואחראי לתוכנם של הדו"חות ולכל האמור בהם.
 
            במחדליו של הנאשם הושלם המעשה הפלילי המיוחס לו.
 
80.       הוא הדין בחברת אירון, שעל פעילותה העסקית בשנים 1991 עד 1995 לא ניתן לחלוק, ולמרות זאת, הגישה החברה דין וחשבון יחיד בשנת 1992, בו הצהיר הנאשם בחתימתו שהחברה אינה פעילה.
            משמע, שהכנסותיה של אירון בתקופה הרלוונטית לא דווחו לרשויות המס, גם לא דווחו הכנסותיו של הנאשם מאירון, ולא שולם כל מס בגין הכנסות אלה, ובכך, הושלמו העבירות שעברו הנאשם ואירון לפי הפקודה.
 
            תהיה גרסתו של הנאשם באשר לניכוי המס אשר תהיה, אין בטענותיו כדי לפטור אותו מאחריות למחדלי הדיווח, מחדלים שהביאו להעלמת מקורות הכנסותיו מרשויות המס.
 
81.       הראיות שמניתי מקימות במצטבר חזקה שבעובדה כי הנאשם נמנע ביודעין ובמכוון מלדווח על מקורות הכנסותיו; נמנע ביודעין ובמכוון לשלם את המס המתחייב, ונקט לצורך כך בפעולות מרמתיות במהותן.
 
82.       לגישתי, גם בעניינה של הנאשמת מקימות הראיות חזקה עובדתית כי ביקשה לעזור לנאשם להתחמק מתשלום מס. שהרי, הנאשמת חתמה על הבקשות לרישום הפטנטים בשמה, בידיעה שהיא איננה הממציאה; היא גם חתמה על סידרה של הסכמים הכוללים מצגים כוזבים, לפיהם, היא ממציאת הפטנטים ומוכרת הידע, ועשתה כן, בידיעה ובהכרה שהמצגים כוזבים. הנאשמת ידעה שמטרת ההסכמים להסתיר ולהסוות את זהותו של הנאשם כממציא הפטנטים ומוכר הידע, לבל יוודע כי הוא זה העומד מאחורי הפטנטים ועסקאות המכירה. מעשיה של הנאשמת והוודאות בדבר ידיעתה שמדובר במצגים כוזבים, מגבשת לגבי הנאשמת, כאמור, חזקה בדבר כוונתה לסייע לנאשם להסתיר מהרשויות את זהותו וחלקו במכירת הפטנטים והידע בתמורה כספית.
 
83.       החזקה שבעובדה משמשת, בידוע, בדומה לראיה הנסיבתית, אמצעי הוכחה, וכוחה הראייתי טמון במסקנה המתחייבת מהוכחת עובדות היסוד, ואשר מבוססת על ההגיון וניסיון החיים  [ראו: י' קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, חלק שלישי עמ' 1473; ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5), 221, בעמ' 229-230; וכן: ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 89].
 
            חזקה שבעובדה יכולה לשמש יסוד להרשעת הנאשם אם לא הופרכה ולא נתערערה, והיא מוליכה את בית המשפט למסקנה שהיא מעבר לספק סביר, לחובת הנאשם [ע"פ 1964/91 בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 70, 75; ע"פ 1478/91 מדינת ישראל נ' רובבשי ואח', פ"ד מו(1) 829, 835].
            יודגש, כי די שיעורר הנאשם ספק לגבי החזקה שבעובדה כדי להפריכה, לאמור: די לו לנאשם שיעמיד בספק את המסקנה המתחייבת לכאורה לחובתו מכוחה של החזקה שבעובדה, כדי להיחלץ מאחיזתה.
 
84.       אומר מיד כאן; איש מבין הנאשמים לא שכנע אותי בכנות ובאמיתות דבריו. בחינה קפדנית של הגרסאות שמסרו הנאשמים, והצבתן אל מול המסמכים והעדויות המרכיבים את התשתית הראייתית שהונחה בתיק, הביאה אותי למסקנה כי גרסאותיהם של השניים רחוקות מלשקף את המציאות והאמת. הימנעות הנאשמים או מי מהם מלתמוך את גרסאותיהם בעדויות עדי הגנה אשר אמורים היו, לפחות לדברי הנאשם, לחזק ולתמוך את הגרסה שנמסרה, משמשת ראיה לחובה. לפיכך, במכלול, לא הצליחו הנאשמים להביא לכך שיוטל ספק בחזקות העובדתיות שקמו כנגדם. נימוקיי יפורטו בהמשך, תוך התייחסות, כמובן, לטענותיו הנכבדות של ב"כ הנאשמת לפיהן לא הוכח כלל קיומם של יסוד עובדתי ו/או יסוד משפטי למעשים המיוחסים לה בכתב האישום.
 
85.       הכרעתי תתייחס תחילה לסוגיית הכנסותיו של הנאשם ממכירת הידע והפטנטים, ולשאלה אם השמיט הנאשם מהדו"חות שהגיש לפקיד השומה את הכנסותיו אלה במרמה ובכוונת זדון, במטרה להתחמק מתשלום מס, או, שמא נפל קרבן למזימתו של פז? משמע: האם אמינה טענתו כי מסר לפז את הסך 240,000 דולרים בבחינת ניכוי מס במקור?
 
            קשורה קשר הדוק לכך השאלה בדבר אחריותה וחלקה של הנאשמת בהתחמקותו של הנאשם מתשלום המס בגין הכנסותיו ממכירת הידע, והאם הוכחה כוונתה לעזור לנאשם להתחמק מתשלום מס במרמה.
 
            בהמשך, אתייחס לסוגיית הכנסותיו של הנאשם מאוראליין, ולשאלה אם השמיט הנאשם מהדו"חות שהגיש לפקיד השומה הכנסות שהפיק באמצעות אירון, במרמה ובכוונת זדון, במטרה להתחמק מתשלום מס, או, שמא מוטלת הייתה על פז האחריות לדיווח ולניכוי המס במקור. במסגרת זו תוכרע גם שאלת האחריות למחדליה של אירון, וייצוגה במשפט.
 
            נוכח טענות ההגנה שהועלו, עומדת על המדוכה, בין השאר, מערכת היחסים שכוננו הנאשם ופז, וטיב ההסכמות שהיו ביניהם; יריעתם של אלה רחבה ביותר, ומשתרעת על פני נושאים שהרלוונטיות שלהם שולית, אם בכלל. לפיכך, אצמצם את הבחינה לנושאים הרלוונטיים ולאלה בלבד, ואמנע מלקבוע ממצאים לגבי חלוקת הון המניות של אוראליין, או, לגבי הישגיה הכלכליים.  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מקור הכנסה:  מכירת  הידע  והפטנטים
 
אחריותו   של   הנאשם
 
86.       הנאשם העלה שורה של טענות עובדתיות שמגמתן להפריך את המסקנות שקמו ועמדו כנגדו, או, למצער, לעורר ספק בדבר תקפותן. בין השאר, טען, כי לכל אורכה של ההשתלשלות העסקית בינו לבין פז, טיפל פז בלעדית בכל נושאי הדיווח והמיסוי של הנאשם והחברות, ובמסגרת זו, אמור היה פז לדווח באורח אנונימי על עסקת מכירת הידע וההכנסות שהניבה, ואמור היה לשלם לפקיד השומה את המס שחל על התמורה בסך 600,000 דולרים, ולצורך כך, מסר לו הנאשם 240,000 דולרים.
 
            הנאשם העיד, כזכור, כי פז הונה אותו, נמנע מלדווח על ההכנסות, ואת הכספים שמסר לו, פז לקח לעצמו, ועשה בו "שימוש סיבובי" להוכחת קיומו של הון עצמי בחברות, וממילא לא שילם את המס לפקיד השומה כפי שהתחייב בפניו. הנאשם טען, כי דבר ההונאה הסתבר לו רק בשלבים מאוחרים. משעמד על דרכו הערמומית והשערורייתית של פז, טען הנאשם, ולאחר שנישל אותו עצמו מנכסיו אלה, הוא פנה באמצעות עורך דינו לפרקליטות, ודיווח על מעשי ההונאה של פז כלפי הרשויות, לרבות מרכז ההשקעות ופקיד השומה.
 
87.       ב"כ הנאשם אכן פנה בחודש אוגוסט 1996 או בסמוך לכך לפרקליט המחוז אשר עמד בראשה של פרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה). לדברי ב"כ הנאשם, התבקש על-ידי מרשו "להביא בפני פרקליט המחוז את מעשה התרמית והעוקץ של אוהד פז", ופנייה זו גרמה לחקירת הפרשה כולה. אולם, אני מתקשה להסיק מפנייה זו את המסקנות שמבקש הנאשם להסיק לגבי אשמתו של פז, מחד גיסא, ותום לבו שלו ותמימותו, מאידך גיסא (סעיפים 85 עד 91 לסיכומי ב"כ הנאשם). בל נשכח, אותה עת כבר עמדה הפרשה בלבה של חקירה. שהרי, עוד בשלהי שנת 1995 זומנה הנאשמת לברור במשרדי פקיד שומה רחובות בגין התשלומים ששולמו בעקבות מכירת הידע לאוראליין ודנטליין, והנאשמת דיווחה על הברור לנאשם, אשר הבטיח לה שידאג להסדיר את העניין עם פקיד השומה; בל נשכח גם, כי בתאריך 19.6.96 נפתחה במשרדי מס הכנסה חקירה גלויה נגד הנאשמת, היא נחקרה באזהרה (ת/1), ובחקירתה מסרה לחוקריה (בתיאום עם הנאשם) כי הסכומים המיוחסים לה כהכנסה הן הכנסות של אביה, וכי יידעה אותו לגבי הבעיה עוד בשנת 1995, 'והוא אמר לה שאין לה מה לדאוג, ואין לה מה לטפל, כי הוא מטפל בכל' (שם, עמ' 2).
 
88.       מכאן ואילך, נתגלתה ונחשפה בפני חוקרי רשות המסים ובפנינו בבית המשפט התנהלותו של הנאשם בעסקאות מכירת הידע, התנהלות שבזהירות רבה אכנה אותה בעייתית, ואשר בעקבותיה, נפתחה החקירה נגד הנאשם, וב-17.2.97 הוא נחקר באזהרה (הודעתו ת/129). כפי שהוכח בפניי, התגבשה בנאשם הכוונה להפוך את המצאותיו ואת הידע לגבי ייצור המברשות למקור הכנסה, וכל זאת, תוך הסתרת זהותו כממציא הפטנטים וכמוכר הידע. לצורך כך, נקט בשורה של פעולות, כולן פעולות מרמה מובהקות, אשר נועדו לקדם את מטרותיו, ועמדתי עליהן במפורט למעלה: הנאשם רשם את הפטנטים בכזב על שם הנאשמת, והציג אותה כממציאת הפטנטים; שניים מהפטנטים נרשמו בארה"ב, ובמסגרת זו חתמה הנאשמת על הצהרות לפיהן היא הממציאה. בשלב השני, הציג הנאשם את הנאשמת בפני משקיעים פוטנציאליים כממציאת הפטנטים, בידיעה שהמצג כוזב. אף שהנאשמת מודה רק במפגש אחד עם משקיעים, הוכח, בסתירה לדבריה, כי נכחה במפגשים נוספים, שמטרתם זהה, והיא: ביסוס זהותה כממציאה בעיני המשקיעים. בשלב מתקדם יותר, מכר הנאשם לפז ולחברות שבבעלותו את הידע הכרוך בפטנטים. הנאשמת מוצגת בהסכמים בכזב כממציאת הפטנטים, כמוכרת הידע, וכמעבירת הזכויות בפטנטים, בידיעת הנאשמים שהמצג שקרי וכוזב, ובידיעה שהתמורה לא תימסר לידי הנאשמת. ואמנם, בשלב מימוש העסקאות, החל מחודש אוגוסט 1991 ועד 1996 קיבל הנאשם לידיו את השיקים שהוציאו אוראליין ודנטליין לפקודת הנאשמת, ועשה שימוש בשיקים למטרותיו, לא לפני שזייף על גב השיקים את חתימת ההיסב של הנאשמת.
 
89.       המצגים והמעשים שתיארתי מאופיינים באלמנטים של זיוף ומרמה, כהגדרתם בסעיף 414 לחוק העונשין. המעשים מעידים על מזימתו של הנאשם להעלים את זהותו כגורם מרכזי ומוביל בעסקאות; הם מצביעים על כך שהנאשם הוציא לפועל, במודע ובמתכוון, את מזימתו להעלים את זהותו מעיני ומידיעת כל הגורמים הרלוונטיים אותה עת, ובין השאר, מנושיו ומכונס הנכסים הרשמי, וכן, מגורמי רשות המסים.
 
90.       יוער, כי הנאשם הסתבך בהסברים סותרים באשר לסיבת השימוש בשמה של הנאשמת כממציאה; במועד החקירה גרס, כי "נאלץ" לנקוט בצעד זה כדי להסתיר את נכסיו מנושיו, שכן, הוא חשש שנושיו "ישימו לו יד ויגרם עיכוב בפרוייקט ולא ייצא לו שום דבר" (ת/129, עמ' 5). הסבר זה חזר על עצמו בנוסח שונה במהלך העדות הראשית (עמ' 419, ש' 18-19), אולם, הומר, במהלך החקירה הנגדית, בהסבר אחר. הנאשם שלל מכל וכל כי רצה לחמוק מנושיו, וטען, כי התכוון להתהדר במוניטין האקדמי של הנאשמת כ"דוקטור", ולשוות להמצאה משנה תוקף אקדמי בעיני המשקיעים האפשריים (עמ' 476-477 לפרוט'). אלא שהנאשמת בתורה הפריכה את הטענה וסיפרה כי את תואר הדוקטור קיבלה בשנת 1994, מה שמפריך את הסברו של הנאשם מניה וביה.
 
            הופרכה גם טענת הנאשם לפיה יעץ לו פז לרשום את הנאשמת כממציאת הפטנטים. פז הכחיש בעדותו את הנטען נגדו (עמ' 160-161), ונמצא, כי בפועל, החל הנאשם לממש את רישום הפטנטים על שם הנאשמת בתקופה בה טרם נכנס פז לתמונה (עדותו, בעמ' 379, ש' 13-14). הוברר עוד, כי גם בעבר נהג הנאשם להשתמש בשמה של הנאשמת במסגרת עסקיו (כבעלת מניות בחברות שניהל, כגון: אויקל, וכותרת סביון, ואף פתח חשבון בנק עסקי משותף לשניהם), ובתקופה הרלוונטית רשם אותה כממציאת פטנט אחר (ת/20, חלון מעביר אור - ד' ש') שאינו קשור בפז (עמ' 434, ש' 10-12).
 
91.       נוכח מזימתו המתוכננת המתוארת של הנאשם להישאר מאחורי הקלעים של העסקאות הכרוכות במברשות השיניים והמצאתן, ולהסתתר מאחורי גבה של הנאשמת, בהסכמתה ובידיעתה; נוכח הוצאת המזימה מן הכוח אל הפועל; בהעדר הסבר אמין וסביר לסוגיית רישומה הכוזב של הנאשמת כממציאת הפטנטים וכמוכרת הידע; וכן, נוכח התמדתו של הנאשם בתוכנית המרמתית לאורך שנים - הוא אינו יכול לטעון לתום לב ולניקיון כפיים מצדו, ואינו יכול לצפות לאמון בלתי מסויג בדבריו. על כן, כבר מן ההיבט הזה, איני יכולה להתייחס באמון לדברי הנאשם ולגרסתו. משכך, פנייתו לרשויות האכיפה, באמצעות בא כוחו, נבעה, כך נראה לי, מאינטרסים אישיים מחושבים, לא בהכרח נקיים וישרים.
 
92.       עדותו של הנאשם, על תוכנה ודרך מסירתה, לרבות, אופן הרצאת הדברים, תרמה למסקנותיי. הנאשם הציג עצמו כתעשיין ואיש עסקים, בעל ידע טכני מעמיק ומרשים, שפועלו רב, והוא אף זכה בפרסים. בעיניי הצטייר כאדם נמרץ, פעלתן ובעל יוזמה. בניגוד לכך, אופיינה עדותו במלל רב, דל בתוכנו ובלתי ממוקד, ולרוב, לא ניתן היה לרסנו. הנאשם התקשה להשיב ישירות לשאלות שהופנו אליו, "קפץ" מעניין לעניין, ונתגלה כהפכפך, עד שעורר עליו את רוגזו של סניגורו. לא זכיתי לשמוע מהנאשם גרסה מפורטת ומדויקת לגבי השתלשלות העסקאות עם פז, זאת, בעיקר, משום שהוא לא הצליח להיזכר במועדים ובפרטים המדויקים של העסקאות, וניכר היה שהוא נע מתקופה לתקופה ומסכום לסכום ללא סדר וללא עריכה, משבש את סדר האירועים, ומנדב פרטים מייגעים בלתי רלוונטיים לחלוטין. כך נמצא, שהתייחסותו לעסקאות עם פז ולמרבית האירועים הייתה כללית ביותר, ונעדרה אחיזה במסמכים או בעדויות. ומשמסר גרסתו, שב ושינה אותה מעת לעת, כשהוא נוקט פעם בטענה זו ופעם באחרת, ולא אחת הפליג למחוזות אחרים ורחוקים.
 
93.       ריבוי אמירותיו הסותרות של הנאשם, במיוחד בנושאים מהותיים, מקשה להתייחס באמון רב לגרסתו. הוא הסתבך בסתירה לגבי מתן ההלוואה לפז, וגם בסוגיית רישום הפטנטים בשמה של הנאשמת, סוגייה אליה התייחסתי למעלה; הנאשם נקלע לסתירה מהותית בכל הנוגע לסיבת הקמתה של אירון, ולשכר שקיבל מאוראליין באמצעות אירון.
            סתירות רבות נוספות מצאתי בעדות הנאשם, ואעמוד עליהן בהמשך, בהקשרים הרלוונטיים. כאן אזכיר, כי כשהתבקש הנאשם להבהיר מאיפה צמח ההון העצמי הראשוני של אוראליין, הון שהגיע, לדברי הנאשם, למאות אלפי דולרים, הסתבך הנאשם בתשובות סותרות. תחילה אמר שפז לקח הלוואה מהבנק. אחר סיפר ש"רביבים" נכנסו להשקיע בפרוייקט של המברשת החשמלית; אולם, כאשר הבהיר לו הסניגור כי מדובר בתקופה שונה לחלוטין, וכי הוא מתבקש להסביר את מקור ההון העצמי של אוראליין ששיעורו מאות אלפי דולרים, אמר הנאשם: "אלה כספי הידע" (עמ' 397, ש' 7).
 
94.       אין בכך כדי לומר כי דבריו של הנאשם היו כולם שקריים; אין בכך כדי לומר, מאידך גיסא, כי פז היה בעיניי צדיק תמים. עדותו של פז אמנם נמסרה בצורה עניינית ומושכלת, תשובותיו קצרות ובטוחות, וניכר היה כי המעמד אינו נוח לו. עם זאת, לא נעלמה מעיניי בעייתיות שעוררה גרסתו בנושאים אחדים, והתחמקותו מלהשיב תשובות ישירות בנושאים אחרים. באומרי כן, אני סומכת על מראה עיניי והתרשמותי שלי בלבד, ואין בדעתי לסמוך על התרשמותו של מותב אחר [כגון: פסק הדין נ/7, ת"א 4856/90], שאינו נוגע לענייננו. להתרשמותי, הבין פז, בשלב מסוים של התחברותו עם הנאשם, כי מצגיו של הנאשם לגבי זהות ממציא הפטנטים כוזבים. משכך, הבין לבטח שנפל פגם בכל המצגים שהציג הנאשם והכרוכים בכך. למרות זאת, לא ניער פז חוצנו מהעסקאות ומהמשך קשריו עם הנאשם, מה שמעיב על יושרו; בהמשך לכך, לא נמנע פז מלמסור לידי הנאשם את השיקים שהוציאו אוראליין ודנטליין לפקודת הנאשמת, ואף הסכים לבטל את חתימת ההסב (על השיק המקורי בלבד), ובנוסף, הסכים לקבל תשלומים אחדים כהלוואה, למרות שחתימת ההיסב זויפה על-ידי הנאשם. פז אמנם עמד על כך שהאמין לנאשם כי הממציאה היא הנאשמת, וכי ייפתה את כוחו לייצגה, אלא שמעדותו של נבו עלה מפורשות כי ידע שהנאשם הוא הממציא, ולא הנאשמת. גם בנושא אירון לא הייתה גרסתו של פז מושלמת. ואף שהגעתי למסקנה, לאור מכלול הראיות, כי אירון נתונה הייתה לשליטתו הניהולית של הנאשם, שהיה בעל המניות והאורגן העיקרי הפעיל בה, כפי שאפרט בהמשך הכרעת הדין, אין ולא יכול להיות ספק, כי פז מודע היה לדרך המרמתית בה מנהל הנאשם את אירון, ומודע היה, או, לפחות חשד שהנאשם מנצל את אירון לצורך השתמטות מתשלום מס על הכנסותיו מאוראליין, שהרי הסכים לפיצול השכר, נמנע מלנכות מס במקור, ואף הודה בעדותו כי הבין שאירון אינה מנהלת ספרים באורח מסודר, ולמרות זאת, המשיך לשתף פעולה עם הנאשם. אלה מעיבים, כאמור, על יושרו של פז.     
           
95.       ובכל זאת, התבוננות ממושכת וקפדנית אל תוך העדויות שמסרו השניים, בחינה מושכלת של תוכן הדברים שמסרו, והקשרם לראיות אחרות, וכן, התרשמותי הבלתי אמצעית מאישיותם ומהדרך בה מסרו את עדותם, הביאו אותי למסקנה כי ברבים מהנושאים עדיפה גרסתו של פז, למרות הבעייתיות שבה, על פני גרסת הנאשם, וכי לאחרון היה תפקיד מכריע בפרשה נשוא כתב האישום, ולא תפקיד שולי ומזערי, כפי שניסה להציגו.            
 
96.       זה המקום להעיר על מורכבות המערכת העסקית שנחשפנו אליה במהלך ניהולו של התיק, מערכת שבה נטלו חלק, כאמור, הנאשם ופז. מעשה מרכבה מסועף, שהפנייה לקבלת תמיכה ממרכז ההשקעות מהווה חלק זעיר ממנו. ברור היה כי בין השניים נטוו שתי וערב הסכמים שונים ומשונים, חלקם בכתב ומרביתם על פה, והמסמכים ת/20 עד ת/24 הם רק חלק מזערי מהם. מרביתם, כאמור, כלל לא הועלו על הכתב, ואלה שנכתבו (כגון: ת/123, ת/124 ו-נ/8) הם כחידה בעיניי. גם אם אחפור שנים לא אגיע לקצה עומק המבוך שיצרו השניים. ממילא לא אוכל לקבוע ממצאי עובדה לגבי היקף אחזקותיו של הנאשם בחברות אוראליין או דנטליין או מי מהן, בין בעת הקמתן ובין בתקופה מאוחרת יותר; ממילא לא אוכל ואינני מתכוונת לקבוע ממצאי עובדה באשר להיקף רכישת המניות בידי פז, אם אכן הייתה כזו, או, באשר לטיב המצגים שהוצגו בפני מרכז ההשקעות.
 
            התחושה שליוותה אותי במהלך פיענוח הראיות היא שרב הנסתר על הגלוי במסכת יחסיהם של הנאשם ופז, ולא בהכרח בעטיו של האחרון. על כן, אינני מתיימרת לרדת לסוף היחסים שבין השניים ולהבין את רזיהם ואת התניות בכל ההסכמים שביניהם. זו הסיבה להערתי (בסעיף 85), כי הכרעת הדין תצטמצם לבחינת ההסכמים הרלוונטיים בלבד לכתב האישום, וכך ייעשה.
 
97.       הנה כי כן, פגמים לא מעטים שמניתי בעדותו של הנאשם, פגמים היורדים לשורש הגרסה ופוגעים בכנותה ובמהימנותו של הנאשם; וכן, מעשיו הברורים והחד משמעיים של הנאשם, אשר קידמו את מזימתו להסתיר את זהותו כממציא הפטנטים ומוכר הידע הכרוך בהם, מעידים באורח וודאי, כטענת המאשימה, על כוונתו של הנאשם להתחמק מהדיווח המתחייב על הכנסותיו ממכירת הידע ומתשלום המס בגינן.
 
98.       גרסתו של הנאשם המטיחה את האשמה כולה בפז, כאילו היו אלה מחדליו, הן משום שנמנע מלדווח לרשויות על ההכנסה כבקשת הנאשם, והן משום שנמנע מלהעביר לפקיד השומה את התשלומים בסך 240,000 דולרים, ובכך מעל באמונו של הנאשם - היא גרסה חסרת שחר; היא אינה מתיישבת עם הסבירות וההגיון, היא אינה מתיישבת עם גרסאות אחרות שמסר הנאשם, ובעיקר, היא אינה מתיישבת עם הראיות שהונחו לפניי, ואשר אושרו ע"י הנאשם.
 
99.       אל מול גרסתו של הנאשם, ניצבת עדותו של פז, לפיה, לא התבקש ולא התחייב לדווח על הכנסותיו של הנאשם, לא באורח אנונימי או אחר, אלא האיץ בנאשם לדווח בעצמו, לבל יבולע לנאשמת; פז גם העיד, כזכור, כי השיקים שמסר לו הנאשם ניתנו בגדר הלוואות פרטיות שהלווה לו הנאשם. גרסתו של פז הוכחשה נמרצות על-ידי הנאשם, כשלטענתו מדובר בגרסה שקרית, שכן, הוא מעולם לא סיכם עם פז דבר על הלוואות, ומעולם לא הלווה לו כספים. בשל כך, כנראה, אמר סנגורו של הנאשם בסיכומיו: "אם לא היה הדבר כרוך בעצב - ראוי היה לצחוק למשמע טענת אוהד פז שהנאשם (פושט הרגל - ד' ש') הלווה לו את כספי הניכויים, טענה מגוייסת ושקרית, שאוהד פז נזקק לה בכדי להראות באיזה אופן משפטי קיבל לידיו את הכספים ששימשו להמשך מימון הקמת המפעל המאושר".
 
            מוטב היה לדברים אלה לולא נאמרו, שכן, עיון בעדותו של הנאשם, והשוואתה לאימרות החוץ שמסר, מעלה תוצאות מטרידות, בלשון המעטה.
 
100.     הנאשם הבין הבן היטב, בזמן אמת, כי הכספים המועברים על ידו לפז מהווים הלוואה, והם יוסבו חזרה ויושקעו על ידי פז בחברה, עד שיימצא משקיע (ראו: עמ' 397, ש' 8-12), וכי לפחות חלק מהכספים משמשים להצגת הון עצמי (ראו גם: עמ' 425, ש' 17-18); אמירותיו אלה משקפות את המציאות, ולא גרסאותיו המאוחרות והמעובדות. מה גם, שסיפר לחוקריו, מיוזמתו, כבר בחקירתו הראשונה (ת/129) ב-17.2.97:
       "אני רוצה לציין, שהסכמתי עם אוהד שמתוך תקבולי הידע, לאחר שישלם הוצאות המתחייבות מפיתוחו, אלווה לו באופן אישי כספים לצורך סיוע בהשקעות שיידרשו לו בהשקעות בפרוייקט".
           
            דברים אלה סותרים בהינף אחד את ההכחשה הנמרצת בדבר ההלוואה, ומאמתים מנגד את גרסתו של פז, אשר הוכרזה ע"י ההגנה כשקרית.
 
101.     בניגוד לציפיותיי ממי שמבקש להתגונן מפני חזקה עובדתית איתנה, וטוען כי בידיו ראיה ניצחת לחפותו, התגלה הנאשם, כעד הפכפך שאינו מבחין בין ימינו לשמאלו: שוב ושוב טען שאינו מבחין בין ההסכמים השונים שערך, ואיננו בקי בתשלומים ששולמו לו. לשאלת סניגורו מה יוכל לספר על התשלום השני בסך 80,000 הדולר מאוראליין, השיב הנאשם: "אני לא יודע… אולי אני קיבלתי אותו, אולי הוא לקח" (עמ' 424, ש' 1); וכשהתבקש להתייחס ספציפית לכל התשלומים שקיבל מאוראליין, אלו המפורטים ב-ת/5, והמסתכמים ב-240,000 דולרים, סכומים שלטענתו העביר לפז כדי שישלם את מס ההכנסה, השיב הנאשם: "חלק אני קיבלתי וחלק הלכו לניכויים" (שם, ש' 10).
 
            אם בכך לא די, נמצא, כי כבר באימרתו הראשונה (ת/129, בעמ' 10) טען הנאשם בפני חוקריו כי העביר לפז 200,000 דולרים לתשלום מס, כשאלה מורכבים מהשיק הראשון בסך 80,000 דולרים, ועוד 120,000 דולרים (ההפרש שבין 720,000 הדולרים ל-600,000 הדולרים); ובסתירה מוחלטת לכך, העלה בפניי גרסה חדשה מפתיעה, לפיה שילם לפז עבור המס 360,000 דולרים, דהיינו: 240,000 הדולרים הידועים, ועוד 120,000 הדולרים שמעבר ל-600,000 הדולרים (עמ' 466, ש' 12-13). אלא שנשכח מעמו, כי קודם לכן טען, שפז השאיר את 120,000 הדולרים לעצמו (עמ' 413, ש' 19-20).
 
102.     סכום אחרון זה זכה לגרסאות אין ספור מפי הנאשם, ואלה רק חלק מהן:
            תחילה אמר לחוקריו שסכום זה מגלם את המס בגין הידע שנרכש ממנו (ת/129 עמ' 10); בעדותו לפניי גרס שהוא מגלם את דמי הפיצויים בסך 80,000 הדולר, ותשלומים נוספים שקיבל מאירון (עמ' 457, ש' 12-18); בהמשך, אמר הנאשם, ש-120,000 הדולרים כוללים את המס בגין התשלומים שקיבל מאוראליין באמצעות אירון (עמ' 458, ש' 14-15), ולבסוף, החליט הנאשם, כי סכום זה יועד כולו לתשלום מס ההכנסה, ומגלם בחובו את המס בגין התשלום 328,000 ש"ח שקיבל מפז בשנת 1996 (ת/125) לסילוק המחלוקות ביניהם (עמ' 466-470 לפרוט').
            שלל הגרסאות מעמיד את עדות הנאשם באור מפוקפק ביותר.
 
103.     מצאתי את גרסתו של הנאשם ביחס למסירת 240,000 הדולרים לפז כתשלום למס הכנסה מופרכת מכמה וכמה טעמים נוספים, כולם קשורים במסמכים שהוגשו בהסכמה.
 
(א)     הטעם האחד נובע מהעובדה שהסכום בו מדובר לא שולם לנאשם בתשלום אחד, מיידי ומרוכז, שאז ניתן היה לייחס לגרסה היגיון מסוים. כפי שפירטתי לעיל (בסעיף 30 להכרעת הדין), לא שולם הסכום 240,000 דולרים בתשלום אחד, אלא בתשלומים רבים, 7 במספר, אשר התפרשו על פני תקופה ממושכת של למעלה מארבע שנים, דהיינו: מ-7.8.91 ועד שנת 1996. שניים מהשיקים לפחות נמצאו מופקדים בחשבונו של הנאשם, ושיק אחד בסך 119,800 ₪ (40,000 דולרים) הופקד בחשבון שנשא את שמו של בן-בסט. עובדות אלה מפריכות מכללא את גרסת הנאשם לפיה מסר לפז את הסכום 240,000 דולרים כדי שישלם את מס ההכנסה המתחייב מהעסקאות.
 
(ב)     הטעם האחר נובע מהעובדה שהעסקאות בגין הידע והפטנטים אותן רקם הנאשם עם אוראליין ודנטליין הסתכמו מלכתחילה ב-720,000 דולרים, ולא ב-600,000 דולרים כטענת הנאשם; משמע שהסכום 240,000 דולרים מהווה בחישוב רק שליש מסך ההכנסה המוסכמת, ולא 40 אחוזים כנטען (מהסך 600,000 דולרים). נשכח מהנאשם, כנראה, כי התמורה המוסכמת בסך 480,000 דולרים שאמורה הייתה לשלם לו דנטליין, הופחתה בדיעבד (ל-360,000 דולרים), משמע, בשלב מאוחר הרבה יותר, כאשר התברר שדנטליין לא תייצר את המברשת החשמלית.
 
(ג)      ההסכם שנחתם בין הנאשם לבין פז ביום 27.10.96 - הסכם פירעון הלוואות (ת/125), לפיו התחייב פז לשלם לנאשם 328,000 ₪ (100,000 דולרים) בגין פרעון מוחלט, מלא וסופי של כל הלוואות שלקח מהנאשם, מהווה, לדעתי, ראיה כבדת משקל, המביסה משמעותית את גרסת הנאשם השוללת מתן הלוואות לפז. שהרי, בהסכם זה, וויתר הנאשם מצדו על חבילת המניות שהחזיק פז בנאמנות עבורו, והסכים לקבל 100,000 דולרים לפרעון ההלוואות שהעניק לפז. משהוכח כי פז שילם לנאשם 100,000 דולרים כמוסכם (השיק ת/126), וכי הנאשם וויתר על חבילת המניות שהוחזקה בנאמנות, קם בסיס מוצק לגרסתו של פז, ונשללה סופית גרסת הנאשם.
 
            הנאשם ניסה אמנם להתנער ממשמעות ההסכם ת/125, שעמד בסתירה מפורשת לגרסתו המכחישה, וטען, כי אין מדובר בהסכם להחזר הלוואות, ואם נקט פז בהגדרה זו עשה זאת משום שכך התאפשר לו לגלם בתוך הסכום את המס, ולשלם פחות מס.
           
       "לא היו הלוואות", אמר הנאשם בעדותו הראשית (בעמ' 469, ש' 3-12). "היו ניכויים שהוא השתמש בהם, זקף את זה כהלוואת ביניים. אני האמנתי לו שהוא ישלם, עובדה שהוא לא שילם... הוא כתב את זה כהלוואה כי נוח לו יותר לגלם את זה מטעמי מס כדי שהסכום יהיה קטן יותר (ההדגשה שלי - ד' ש'). אני סמכתי עליו בענייני מסים בצורה מוחלטת. מאחר וידעתי שזה הכסף האחרון שאני לא יודע מאיפה הוא מביא את זה, כי אני איימתי עליו שאני אחשוף את הכל, אז הוא אמר קח את הכסף. הוא החזיק ביד שיק בנקאי על הסכום הזה ואמר לי אתה רוצה או לא לגמור את העסקה, ואני אמרתי כן וחתמתי. חשבתי כעבור 2-3 ימים לשלוח לו מכתב ולהגיד לו שזה לא הלוואה אבל התרשלתי ולא עשיתי את זה. בדיעבד טעיתי".
 
            נראה בעליל שמדובר בהסבר דחוק ונעדר כנות. ראשית, הנוסח מדבר בעד עצמו. ושנית, נפלא ממני, כיצד מצפה הנאשם שאאמין כי בחודש אוקטובר 1996, חודשיים לאחר שהתלונן נגד פז בפרקליטות המחוז (נ/12) על "מעלליו הנפשעים", הוא מגיע לעסקה כספית עם אותו אדם, שהיה בעיניו "מוקצה" משום שרימה אותו ואת מרכז ההשקעות לאורך שנים? נפלא ממני גם, כיצד נתן ידו לנוסח כוזב של הסכם לפיו מדובר בהחזר הלוואות, אם לדבריו, כלל לא היו הלוואות? האמנם מצפה הנאשם שאקבל ככנים את דבריו, למרות העובדה שבחתימתו על ההסכם הכוזב, לכאורה, הוא סייע לפז, שמוחזק בעיניו כ"שקרן ונוכל", להתחמק ממס?
            אין זאת אלא שתוכן ההסכם ת/125 מעיד על עצמו, ויש בו ראיה לכך שהנאשם הסכים  לפרעון כל ההלואות שהילווה לפז, כמפורט בהסכם.
            אני דוחה אפוא את טענת הנאשם כי העביר לפז 240,000 דולרים לצורך תשלום מס הכנסה.
 
104.     בהמשך לכך, אני דוחה את ניסיונו של הנאשם לתלות את הקולר למחדלי הדיווח בפז.
 
            בין אם ביקש הנאשם מפז לדווח על ההכנסות ולשלם "בעילום שם", טענה שהוכחשה על-ידי פז, ובין אם לאו, אין בכך בלבד כדי לפטור את הנאשם מאחריות אישית לדיווח, ואין בעובדה זו כדי להסביר את העלמת מקור ההכנסות ממכירת הידע מהדו"חות שהגיש.
 
            בנוסף, יש ממש בדברי ב"כ הנאשמת (בסיכומיו) לפיהם, "תשלום בעילום שם הוא המצאה פראית". החובה לשלם מקדמה על חשבון רווח הון קבועה בסעיף 91 לפקודה. אין כל אפשרות לשלם את המס בעילום שם.
 
            לגופו של עניין: פז אמנם שימש בעבר רואה החשבון של הנאשם. אולם, כפי שהוכח, היו אלה רזניק ונבו שטיפלו בלקוחות הפירמה, שעה שפז ממוקד היה כל כולו בהקמתו ובניהולו של מפעל אוראליין. פז העיד, כי התריע בפני הנאשם לא אחת שעליו ועל הנאשמת לדווח על ההכנסות ממכירת הידע, וכי צריכים לשלם את המס, הן בגין התשלומים של אירון והן בגין תשלומי הידע, ואף הסביר לנאשם לא פעם כי באי-דיווחו על הכנסותיו הוא מסבך את בתו; ובשנת 1994 משנוכח כי הנאשם מתמיד במחדליו, הוא ביקש ממנו לקחת את התיקים שלו מהמשרד, וכך אכן היה.
            אין לי סיבה שלא להאמין לפז בנושא זה, מה גם שבא כוח הנאשם נמנע מלבחון את הדברים במהלך החקירה הנגדית של פז, כך, שגרסתו של פז, לפיה, לא אמור היה לדווח על הכנסותיו של הנאשם בדרך אנונימית - לא נסתרה.
 
            לא מיותר להעיר, כי בגרסה מאוחרת, לשאלות ב"כ הנאשמת (בעמ' 479-480 לפרוט') שינה הנאשם טעמו; שוב לא גרס שביקש מפז לדווח בעילום שם, אלא פז הוא שהציע את התשלום האנונימי:
                   "אני הסתמכתי באלף אחוזים על פז שאמר לי אל תדאג. גם כאשר נוצרה חבות של מס הכנסה לכאורה עליה. הוא אמר לי 'אל תדאג, אני אשלם בעילום שם ולא צריך לדווח על זה' ... ".  
 
105.     מחדלי הדיווח והתשלום מתקשרים בעיניי להיבט נוסף שעיקרו בהימנעות הנאשם מלבדוק כיצד דווח לרשויות על ההכנסות (דיווח אנונימי, כבקשתו מפז) והימנעותו מלוודא אם שולם המס כנדרש, ומה שחמור עוד יותר - גם בהיוודע לו דבר המחדלים, לכאורה, נמנע הנאשם מהסירם.
 
            אין חולק, כי הנאשם לא ברר כיצד דווחה הכנסתו, ותחת איזה שם; הוא גם לא ווידא שכספי המס שולמו, לא בתקופה המיידית שלאחר התשלום הראשון, בחודש אוגוסט 1991, וגם לא בחודשים ובשנים שלאחר מכן. מחדלים אלה הם בעלי משמעות בעיניי, שהרי אילו נהג כמשלם מס אדוק, אילו ברר את הטעון ברור, נוכח היה לדעת כבר בשנת 1991 שההכנסות לא דווחו. לא זאת אף זאת; גם בהיוודע לנאשם דבר המחדלים, לפחות לאחר שזומנה הנאשמת לברור אצל פקיד השומה רחובות, לא פעל הנאשם להסירם. למעשה, מאז 1995, שאז ידע הנאשם לבטח כי המס לא שולם, לא פנה הנאשם לגורמים המוסמכים, הגם שמובטח היה כבר כי הנאשמת מסובכת בעניין. אין תימה אפוא, כי גם הנאשמת לא שבעה נחת מהתייחסותו של הנאשם, ואמירותיו לא שיכנעו אותה:
       "אז פניתי לאבא להסברים, ההסברים שקיבלתי לא היו סבירים. לא נשמעו לי כסבירים. הוא אמר שאוהד עשה בלגן, שהוא יסדר את זה. כל מיני דברים הוא אמר" (עמ' 575, ש' 1-3).
 
106.     לא בכדי נראו הסברי הנאשם קלושים ובלתי סבירים בעיני הנאשמת; שכן, גם התנהלותו לאחר מעשה מצביעה עליו כמי שאינו בוחל באמצעים להשגת מטרותיו. אסביר.
 
            לאחר שהוברר לו כי הנאשמת נחקרה באזהרה בחודש יוני 1996, פנה הנאשם לבא כוחו, וגולל בפניו את טרוניותיו הקשות כלפי פז, שלטענתו, הונה אותו ואת מרכז ההשקעות, וניצל את המיזם למטרותיו הוא. נבחרה דרך פעולה, במסגרתה פנה בא כוח הנאשם, כזכור, לעומד בראשה של פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה), ונשלחו מכתבי התראה ודרישות תשלום (נ/19 עד נ/24) לפז ולשותפיו. והנה, בניגוד לטענות המרירות הנשמעות במשפט כאילו "סיבכו" פז והנאשם את הנאשמת בעסקאות לא לה ועל לא עוול בכפה, אני מוצאת (במסמך נ/19, למשל, ובמסמכים האחרים) כי הנאשם ממשיך בהעמדת הפנים שהיום ברורה לנו ככוזבת, ומתייחס לעצמו כמי שפעל כבא כוחה של הנאשמת, ובכך, הוא קושר אותה בעבותות להסכמי העברת הזכויות ולקבלת הכספים בגין מכירת הידע, וקושר אותה גם לחבילת המניות שהוחזקו בנאמנות אצל פז. מאידך גיסא, אין במסמכים (נ/19 עד נ/24) מלה וחצי מלה על ההונאה שהוא מייחס לפז.
 
            הנאשם הודה בחקירתו הנגדית כי אינו מסוגל לפרש את המשתמע מהמכתבים, וגם לא את הסתירות העולות מהם (ראו: עמ' 534, ועמ' 561 לפרו'), והסתפק באמירה כי: "זה עניין משפטי בכלל, אני לא יכול לפרש את זה".
 
107.     לא הייתה זו מעידתה האחרונה של גרסת הנאשם. בין שאר הטענות, אמר הנאשם גם, כי בשנת 1995 נערך הסכם בינו לבין פז, לפיו, רכש ממנו פז 16% מחבילת המניות של אוראליין שהחזיק עבורו פז בנאמנות. הסך 160,000 דולרים, אמר הנאשם, אשר שולם לו בשיקים של אוראליין ודנטליין, לא שולם עבור ידע, אלא עבור חבילת המניות האמורה. את טענתו סמך הנאשם על ההסכם ת/123, שנערך ב-29.6.95, והתוספת שנערכה ב-4.7.95, ת/124, המדברים אכן על רכישת מניות בידי פז.
 
            נראה שמגמת הטענה כפולה: היא נועדה לקעקע את גרסתו של פז ביחס לתשלומי הידע, ובה בשעה, להפחית משיעור הכנסותיו של הנאשם ממכירת הידע.
 
108.     הקורא הסביר עשוי להתחבט בהבנת המסמכים עליהם סומך הנאשם את גרסתו, מה גם שגרסתו המעורפלת של הנאשם אינה מתיישבת במלואה עם תוכנם של המסמכים ת/123 ו-ת/124, והם, עצמם, אינם מתיישבים זה עם זה. הנאשם עומת עם הבעייתיות שעולה מן המסמכים האמורים, והשיב: "הנוסח הזה הוכתב על-ידי פז… הוא הכתיב את הדברים ככה. זה היה לו נוח ככה" (עמ' 549, ש' 1-7).
 
            פז הכחיש בעדותו שההסכם הוכתב על ידו, והסברו, יש לומר (בעמ' 196-198),  מבהיר את התמונה, ומאשש את העובדה שאכן נטל הלוואה מהנאשם. לדברי פז, נערך ההסכם ת/123 לפי דרישתו של הנאשם, בתקופה בה לא הצליח פז לעמוד בהחזר ההלוואה, משום שאוראליין הייתה במשבר כספי קשה (עקב החזרת סחורה פגומה מחו"ל). זו הסיבה שפז מוכן היה באותה תקופה, כך הסביר, לחתום לבקשת הנאשם על כל מסמך שהוא, ובלבד שלא ייכנס משקיע זר לחברה. התוספת להסכם, ת/124, העיד פז, אינה מדברת על תשלום כנגד מניות, אלא מהווה פירוט של השיקים שאמורות היו החברות אוראליין ודנטליין לשלם לנטע הולנד כנגד מכירת הידע, ובסך הכל - 160,000 דולרים. העברת 16 האחוזים של המניות אליו, הראה פז בכתובים, היא ללא תמורה.
 
            עדותו של פז מתיישבת במלואה עם הראיות והנתונים, ובודאי עם השיקים שהוציאו החברות (ת/25 עד ת/34) לפקודת הנאשמת, בהתאם להסכמים המקוריים שנערכו בינה לבין פז. לא כך, גרסת הנאשם, המתעלמת כליל מהעובדה שהשיקים הוצאו לפקודת הנאשמת, שאינה אמורה להיות צד לרכישת המניות; ומתעלמת, כמובן, מהמגבלה החלה על חברות לרכוש את מניותיהן בכספן הן. לא מיותר להדגיש, עובדה שהוכחה זה מכבר, כי את השיקים הללו הפקיד הנאשם באמצעות ידידו רוזנבאום, והוא מסר בהודעתו כי מדובר בתשלום כנגד הידע.
           
            בתשובה לשאלת ב"כ המאשימה, בחקירה הנגדית, מדוע נרשמו השיקים על שם נטע, אם מדובר בתשלום עבור מניות, העלה הנאשם, כדרכו, גרסה חדשה, מפתיעה למדיי:
 
                   "יש כאן שתי ציפורים. הוא שילם את אותו כסף גם עבור מניות וגם עבור הידע. כדי להציג את ההוצאה כלפי מרכז ההשקעות וכלפי השותפים שלו" (עמ' 549, ש' 11-14). 
 
            לא מניות רכש פז מהנאשם ב-160,000 דולרים; כל שהתחייב פז הוא לעמוד בתשלומי הידע כסדרם. בכך הופרכה גרסת הנאשם. 
 
109.     תוצאת האמור עד כה הוא, כי נדחות טענות ההגנה שהעלה הנאשם במטרה להפריך את עמדת המאשימה. זו האחרונה נותרה על כנה, מוצקת ומבוססת, ולפיה, אמור היה הנאשם לדווח לפקיד השומה על הכנסות שהפיק (בתקופה שבין חודש אוגוסט 1991 ותחילת שנת 1996) ממכירת הידע בשיעור 600,000 דולרים, שהם על פי חישובה של המאשימה 1,453,694 ₪, והוא נמנע מלדווח על הכנסותיו, הן בדו"חות השנתיים שהגיש לפקיד השומה - ת/80 עד ת/82 - בגין שנות המס 1991, 1992, 1993; והן בהימנעותו בכלל מהגשת דו"חות בשנות המס 1994 ו-1995.
            הוכח מעבר לכל ספק, כי הנאשם נמנע מתשלום המס המתחייב מהכנסותיו האמורות ששיעורן 1,453,694 ₪.
 
 
 
אחריותה  של  הנאשמת
 
110.     לנאשמת נועד תפקיד מרכזי וחשוב בתוכניתו של הנאשם להתחמק מתשלום המס, ובהוצאתה מן הכוח אל הפועל. נוכחתי לדעת, כי הנאשמת קיבלה על עצמה את התפקיד של ממציאת הפטנטים בהסכמה מלאה, ומילאה את תפקידה זה משך תקופה ממושכת. אם היו לה היסוסים - הם נגוזו כשהוסיפה חתימתה פעם אחר פעם על כל מסמך ומסמך מהמנויים מעלה.
           
            כפי שהוכח, חתמה הנאשמת בין החודשים ספטמבר 1989 ונובמבר 1990 על הבקשות לרישום הפטנטים על שמה, ובעת הצורך חתמה על התצהירים המתבקשים; הנאשמת שיתפה פעולה כשהוצגה בפני משקיעים כ"ממציאה", ולא העמידה איש על טעותו. היא עצמה הודתה, כי ידעה שתפקידה הוא כשל ממציאה: "ידעתי שאני באה לפגישה עם משקיעים אסטרטגיים. ידעתי שיש להם מכונות הזרקת פלסטיק, שמתרקמת פה איזה שהיא שותפות עסקית" (ראו: עמ' 580, ש' 18-22). אלא שהיא לא השתתפה בפגישה יחידה, כטענתה, עם משקיעי "רביבים"; לדברי הנאשם, 'נטע באה לשתי פגישות עם פז, לפגישה עם משפחת קלעי, וגם לפגישה עם רביבים' (עמ' 421 לפרוט').
 
            הנאשמת מילאה תפקיד מרכזי בתוכנית שהגה הנאשם עת חתמה על סידרה של הסכמי אופציה והסכמים למכירת הידע והעברת הזכויות בפטנטים. בהסכמים אלה אישרה הנאשמת בחתימתה, במועדים שונים, כי היא הממציאה, ומוכרת הידע, וכי התמורה תשולם לידיה, למרות שידעה שמדובר במצגים כוזבים על פניהם, שהרי, הנאשם הוא ממציא הפטנטים, והיא סיכמה עמו שהתמורה תימסר לידיו.
 
111.     הנאשמת נידבה נדבך נוסף לתוכנית כאשר הבהירה (בעמ' 579 ובעמ' 593 לפרוט') את קיומו של הסכם בינה לבין אביה, ולפיו, היא חותמת על מה שהוא מגיש לה; והנאשם אמר על כך:
                   "היא בת טובה לאבא טיפש ... היו בינינו כעסים כי אני סיבכתי אותה... לא הייתי בא כוחה. הייתי אביה. אני הייתי בעל העסק שעומד לקום כאשר היא הייתה בחזקת הממציאה, הוגת הרעיון....";
                   ובמקום אחר אמר:
                   "... בתור אבא שלה הרגשתי שאני יכול לפעול בשמה... היא חתמה על כל ההסכמים שביקשתי ממנה להעביר את הזכויות לאחרים. היא לא ניהלה מו"מ ולא הייתה מעורבת...".
 
            מכוח החתימות שחתמה הנאשמת על המסמכים שנתבקשה, ומכוח יחסי אב ובת, העז הנאשם להציג עצמו בכזב כמי שפועל מטעם הנאשמת, וזו הסיבה שערך את המסמך ת/113, הממוען לאוראליין, ובו אישר הנאשם, כנציגה ומיופה כוחה של הנאשמת, כי היא חתמה על מסמכי העברת הזכויות בפטנטים, וכי אין לה כל תביעה נגדו (ראו גם: המסמכים נ/20 עד נ/24).  
 
112.     נכונה כנראה גרסת הנאשמת כי לא זכתה לכל תמורה כספית בעקבות ההסכמים, וכי כספי הידע שולמו כולם לנאשם. לפיכך, אני נכונה לקבל את דבריה לפיהם חתמה על הבקשות, ועל התצהירים וההסכמים לבקשתו של הנאשם, מכוח יחסיהם הקרובים ובשל הפצרותיו, וכי לא הייתה מעורבת פיזית בסגירת פרטי העסקאות עצמן. בשל כך, כנראה, חשה מצוקה וכעס כלפי אביה, על ש"גרר" אותה לחקירה ברשות המסים וסיבכה באישום פלילי.
           
113.     השאלות המעמיקות שהעלה סנגורה המלומד של הנאשמת לעניין קביעת אשמתה, על רקע העובדות והנסיבות שציינתי, העסיקו אותי רבות. זהו, ללא ספק, מקרה נדיר ויוצא דופן בהם עומדים לדין בצוותא אב ובתו, בשל חבות במס על רקע עסקי; חבות אשר נולדה, כך הסתבר, דווקא מכוח ועקב קירבתם המשפחתית המיוחדת והאמון שנתנו זו בזה, ובעיקר, הערצתה של הנאשמת לאביה, ורצונה לעזור לו להיחלץ מהמשבר הכלכלי החמור בו היה נתון בעת ההיא. 
           
            הקרבה המשפחתית וטיב היחסים ששררו בין האב (הנאשם) לבתו (הנאשמת) מהווים, לדעתי, רובד חשוב וחיוני בקביעת הממצאים ובהכרעה בשאלות הנוגעות למעשי הנאשמת וכוונותיה; התעלמות מהנסיבות המשפחתיות ומאופי היחסים שבין הנאשמים, כעתירת ב"כ הנאשמת, חוטאת לתמונת המציאות ומונעת, לדעתי, את חשיפת האמת.
 
            כחלק בלתי נפרד מכך, אני סבורה, שיש להביא בחשבון את מורכבות התרחישים שבהם מעורבת הייתה הנאשמת, את מורכבות מעמדה, ואף את פער הזמנים שנוצר בין העסקאות השונות, ובינן לבין מועדי התשלום בגין הידע. לגורמים אלה השלכה בעלת משקל על קביעת קיומה או היעדרותה של כוונה מצד הנאשמת לעבור את העבירה. 
             
114.     לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות הצריכות לעניין שלפניי, ולאחר שבחנתי, בזהירות רבה יש לומר, את מכלול הנתונים העובדתיים והנסיבתיים באספקלריה של אופי היחסים ששררו בין הנאשמים, כפי שאלה התגלו באמירותיהם ובהתנהגותם, הגעתי למסקנה כי לא ניתן לאמץ את גרסת הנאשמת בדבר העדר כוונה פלילית, ולא אוכל לקבוע כי הנאשמת חפה מכל כוונה לעזור לנאשם לחמוק מתשלום מס. כל תוצאה אחרת תחטיא את כוונת המחוקק.
 
115.     חתימותיה של הנאשמת הן חתימות מחייבות, והן הוטבעו במסמכים בעלי אפקט משפטי המקימים עסקאות ויוצרים זכויות קנייניות: כזו היא משמעותו של רישום פטנט, משמעות שאינה מצומצמת ברוב המקרים לתחום המדעי, בשל הפוטנציאל המסחרי שיש לרישום זה ולתוצאתו; קל וחומר, הסכם למכירת ידע הגלום בפטנט, והסכם להעברת זכויות בפטנט, הסכמים שהם בודאי בעלי משמעות מסחרית-עסקית מובהקת. אני משוכנעת שהנאשמת  ערה הייתה למשמעויות אלה, והבינה שחתימתה על המסמכים האמורים יוצרת מצג עסקי-משפטי מוגדר, המציב אותה בחזית העסקית ומותיר את הנאשם בבחינת גורם נעלם. בכך, לב המצג הכוזב כלפי כולי עלמא.
 
            הנאשמת הודתה, למעשה, כי הבינה את משמעותם העסקית-המסחרית של המסמכים, ועל כן, חשה שלא בנוח כשחתמה עליהם: "אני הרגשתי לא נוח עם זה, כי מדובר במסמך שיש לו משמעות עסקית" (עמ' 573 ש' 13-17); הנאשמת סתרה בכך את דבריה בהמשך העדות, כי 'לא הבינה על מה הוא החתים אותה. לא ידעה ממה לפחד' (עמ' 583, ש' 15-16), דברים שהופרכו על-ידי הנאשם, אשר העיד (בעמ' 430 לפרוט') כי הנאשמת חשה עול כבד מאוד נוכח תוכן המסמכים עליהם חתמה ומשמעותם.  
 
116.     הגם שמקובלת עליי גרסת הנאשמת כי נעתרה להפצרותיו של הנאשם לעשות שימוש בשמה באורח פורמאלי, וכי בשל נאמנותה, קרבתה והערצתה אליו כאבה את המשבר הכלכלי שחווה עקב הליכי פשיטת הרגל ושאפה לרַצותו; אפילו אקבל את גרסתה כי הבינה שהנאשם רואה בכך "הצלה" ודרך לצאת מהסתבכותו העסקית ומהמשבר אליו נקלע, וגם האמינה להבטחתו של אביה כי רישום הפטנטים לא ישליך בדרך כלשהי לגביה מבחינה כספית או אחרת; אין בגרסה זו כדי לפטור אותה מאחריות פלילית. דווקא אמירות אחרונות אלה של הנאשמת מוכיחות ומבססות את מעורבותה בעסקאות בהתהוותן ואת מודעותה להשלכותיהן הכספיות והאחרות. שכן, איך אפשר לדבר על "הצלה" ועל "לצאת מהסתבכות", שכנועים שהפעיל עליה הנאשם, ובו בזמן, לומר גם שהאמינה לו כי "מבחינתה אין לזה שום השלכות... שאין לו (לרישום הפטנט - ד' ש') שום משמעות לא כספית ולא עסקית" (עמ' 572, 19-26). באמירות אלה הוכח בברור שהמשמעות הכספית והעסקית של המסמכים הייתה גם הייתה נושא לשיחה בין השניים. במיוחד, על רקע העובדה שהנאשמת כן הייתה מעורה, בניגוד לטענתה, בנושאי הפטנטים הספציפיים, התעניינה בהם וריכזה בביתה חומר ומידע רלוונטיים (ת/21, וכן, עדותה בעמ' 581-582 לפרוט').
 
117.     הנאשמת לא הסתירה את השקפתה, לפיה, "מי שמקבל כסף צריך לשלם מסים" (עמ' 594, ש' 23-24), ומיד הוסיפה: "אבי קיבל את הכסף, הוא צריך לשלם מס" (שם). מוסכם עמי, כי זה אכן המצב החוקי על פי הפקודה. אלא שמכאן ואילך, ניתבה הנאשמת טענותיה למסלול של תום לב מוחלט. משמע: מאחר שלא זכתה לכל תמורה, היא לא התעניינה אם שולם המס (עמ' 590, ש' 7-8), ולא בדקה אם אביה או פז שילמו בפועל את המס בגין ההכנסות. בכך, הרחיקה לכת.
 
118.     לגישתי, התנהגותה של הנאשמת לכל אורך הדרך מוכיחה שהיא איננה תמימה, אינה ברת לב ונטולת רבב; חתימותיה על שלל המסמכים שפורטו לעיל, בהם נכללו מצגים כוזבים, מסמכים בהם עיינה, כדבריה, מעידות עליה שאינה נקיית כפיים; משעזרה לנאשם להסתיר מנושיו את הנכסים ואת התמורה שקיבל עבורם, עזרה שבה הודתה, נחשפה התנהגותה הכוזבת והמרמתית. חתימתה על הבקשות לרישום פטנטים על שמה, ההתחזות בפני המשקיעים כממציאה, והחתימה על ההסכמים הכוזבים, מגבשים יסוד נפשי של כוונה לרמות.
           
            ניסיונה של הנאשמת למתן את חומרת התנהגותה באמירה כי יש לה בכל זאת חלק מסוים בפטנט משום שהיא זו שהגתה את עצם הרעיון (עמ' 579, ש' 17), מלמד שאינה רוחצת בניקיון כפים, מה גם, שהנאשם מכחיש את דבריה מכל וכל, ולשאלת ביהמ"ש "האם לא נטע הגתה את הרעיון?", השיב הנאשם נחרצות: "היא לא ידעה ולא תדע אף פעם כזה דבר. זה דבר מיכני, ואני איש טכני מעולה" (עמ' 420, ש' 11-13).
 
119.     משום כך, מנועה הנאשמת מלטעון היום שלא צפתה, למצער, את ההתחמקות או ההשתמטות ממס. הנאשמת ידעה במועדים הרלוונטיים, המועדים בהם חתמה על ההסכמים, על ההכנסות הצפויות שתתקבלנה אצל הנאשם ועל היקפן, מאחר שפורטו בהסכמים, לרבות מועדי התשלום; הנאשמת ערה הייתה לקיומו של חיוב במס בעסקאות אלה. היא גם ידעה שאם  לא ישלם הנאשם את המס - היא עתידה להינזק. לא בכדי עמדה על כך, במגעים עם אביה, שלהסכמים עליהם חתמה לא יהיו השלכות עסקיות וכספיות לגביה; לא בכדי דרש בעלה, כפי שסיפרה, שתפסיק "לשמש מריונטה" ותפריד את ענייניה מענייניו של אביה (עמ' 576 ש' 1-2).
 
            ומאחר שהנאשמת ידעה כי הנאשם משתמש בשמה ומחתים אותה על הבקשות ועל ההסכמים כדי שלא לחשוף את נכסיו והכנסותיו בפני נושיו, משמע שהבינה כי אינו מתכוון לדווח עליהם; לפחות, צריכה הייתה לחשוד בכך, שכן, הדברים הזדקרו לעין. האמנם מצפה הנאשמת שאאמין כי לא הבינה ולא שיערה שההתחמקות מלהיחשף היא התחמקות גם מרשויות המס? האמנם מצפה הנאשמת שאאמין לה כי חשבה שהנאשם ידווח על התקבולים לפקיד השומה ועדיין יחמוק מנושיו?                                                                      
 
120.     הוכחת היסוד הנפשי של העבירה, משמע, קיומה של מחשבה פלילית, כרוכה, כאמור, בהוכחת מודעותו של הנאשם לטיב המעשה, לקיום הנסיבות, וכן, לאפשרות הגרימה לתוצאות, בין מתוך כוונה לגרמן, לרבות מתוך עצימת עיניים, ובין מתוך פזיזות. "עצימת עינים" מהווה אפוא תחליף לידיעה בפועל על קיומה של עובדה או נסיבה שהן יסוד מיסודות העבירה.
 
121.     על פי הספרות והפסיקה, הוכחת עצימת עיניים כמוה כהוכחת ידיעה ממשית לכל דבר ועניין, ומשמעותה, למעשה, התעלמות מודעת מצד הנאשם מאפשרות קיומה של נסיבה הנמנית עם היסוד העובדתי שבעבירה פלילית עקב חשד שמא היא מתקיימת, והימנעות, עובר למעשה, מבדיקת המצב ובירורו לאשורו. במלים אחרות: עם היווצרותו של חשד רציונלי אצל אדם, נוצרת חובה כפולה לבדוק את המצב ולבררו. אם מתאמת חשדו והופך וודאות - עליו להימנע מן המעשה, כדי לא להיקלע לעבירה פלילית. אי ציות במודע לחובה כפולה זו, פירושו המתחייב - ביצוע המעשה תוך עצימת עיניים בפני הסיכון שהוא יוליד עבירה פלילית [פרופ' ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א', בעמ' 519].
 
            בע"פ 538/89 ורשבסקי ואח' נ' מדינת ישראל [פ"ד מד(2) 871] נאמר, כי מצב של עצימת עיניים מתקיים כאשר נאשם חשד בנוכחותה של עובדה אך נמנע מלחקור בדבר, הואיל ולא רצה לדעת, פן תתאשר העובדה ואז לא יוכל להכחיש לאחר מעשה שידע עליה. בנסיבות כאלה - והן מעידות על מצב נפשי, שיש בו גוון של חוסר תום לב, אפשר לומר כי הנאשם בעצם ידע (שם, בעמ' 874). ביהמ"ש מדגיש שם, כי:
                   "בדרך כלל, 'דברים המזדקרים לעין כל' בהכרח חייבים לעורר חשד רציונלי גם אצל עושה המעשה; אך ייתכנו מקרים בהם האדם המסוים חייב להיות מודע לחשד הספציפי מעבר לאדם מן היישוב".
 
122.     מן הראיות המצטברות, ונוכח מרכזיות התפקיד שמילאה הנאשמת בתוכניתו-מזימתו המרמתית של הנאשם לחמוק מעין רשויות המס; וכן, נוכח העזרה שסיפקה הנאשמת לאביה להסתתר מאחורי חזותה, ולהסוות את זהותו כממציא וכמקבל התמורה לאורך זמן, הכל כמפורט בסעיף 110 לעיל; אני סבורה כי הכוונה להתחמק ממס הייתה בגדר 'דברים המזדקרים לעין'. משמע, הנאשמת ידעה על הכוונה להתחמק ממס, והתכוונה לעזור לאביה להגשים את התוכנית, או, לפחות, חשדה בקיום כוונה כזאת ברמת וודאות גבוהה, אך עצמה עיניה מרצון מראות (wilful blindness), ונמנעה מלבדוק את החשד, מחדל שכמוהו כידיעה ממשית.
 
123.     לפיכך, אני דוחה את טענת ב"כ הנאשמת, לפיה, לא הוכח מעבר לכל ספק סביר קיומו של היסוד הנפשי, דהיינו: שהנאשמת צפתה במועד חתימת הבקשות לפטנטים וחתימת ההסכמים את מזימתו העתידית של אביה להעלים בבוא היום את ההכנסות שיפיק ממכירת הידע, או ששמה לה למטרה לעזור לאביה להשמיט הכנסות שתתקבלנה, אם וכאשר תתקבלנה, ולהימנע מלדווח עליהן לרשויות.
 
124.     מכלול הראיות והנסיבות מוכיח, וזאת, בניגוד לטענות בא כוחה של הנאשמת, שהייתה גם הייתה מזימה במוחו של הנאשם ועמדתי על כך למעלה. גם הוכח שהנאשמת מילאה תפקיד מרכזי בתוכניתו הדו-שלבית והמתמשכת של הנאשם ובהוצאתה על הפועל. מאחר שהנאשמת שיתפה פעולה מלאה בתוכניתו המרמתית של הנאשם, מאחר שלדעתי הזדקרה המזימה לעין, יכולה הייתה הנאשמת לדעת, או, לפחות לחשוד בקיומה של כוונה להימנע מדיווח ותשלום מס. יתרה מכך, לפחות במועד חתימת ההסכם השני, בחודש מאי 1992, ניתן היה לנאשמת לעמוד בוודאות ואף לבחון ולדעת אם דווחו התקבולים נשוא ההסכם עליו חתמה כבר בחודש פברואר 1990, והאם שולם המס המתחייב.
            הנאשמת, כידוע, לא בדקה, לא בחנה ולא ווידאה את הדבר.
 
125.     הנאשמת אמנם אינה יועצת מס [כעיסוקו של המערער בע"פ 916/84 יעקובי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 94, אשר הורשע על פי סעיף 220 לפקודה עקב כך שערך עבור לקוחו הצהרת הון ממנה השמיט נתונים כספיים משמעותיים במזיד ובכוונה להתחמק ממס]; מובטח לנו שהיא גם לא התעסקה בדיווחיו של הנאשם לרשויות המס; אלא שאין בכך כדי לאיין את האפשרות שתיחשב למי ש"עזר לאדם אחר" להתחמק במזיד מתשלום מס, על פי הסעיף 220 לפקודה. התרחישים האפשריים רבים מני ים, וגם מי שאינו נמנה על מעגל העוסקים בדיווח לרשויות המס יכול לעזור לאדם אחר להתחמק ממס.
 
 126.    בהקשר זה אעיר גם, כי הקונסטרוקציה שבנה הסנגור, לפיה, הסב הנאשם לנאשמת את ההכנסות ממכירת הידע (סעיפים 82 עד 84 לפקודה), קונסטרוקציה שנועדה למלט את הנאשמת מחובת הדיווח ותשלום המס, היא בכל הכבוד הראוי קונסטרוקציה שגויה המתעלמת ממערכת העובדות והנסיבות שהוכחו. שכן, ההכנסות אכן נתקבלו על-ידי הנאשם, אלא שעשה כן בדרך של פיקציה (ולא בהסבה), בהכנת מערכת הסכמים כוזבת, שבה הוצגה בכזב מוכרת פיקטיבית, שאיננה מי שמכרה בפועל את הידע. הצגתו של המצג הכוזב הייתה מוסכמת בין הנאשם, המוכר האמיתי, לבין הנאשמת, כשלשניהם מטרה משותפת - להעלים את זהותו של המוכר האמיתי.
 
127.     לסיכום אחריותה של הנאשמת:
 
            הנאשמת מודעת הייתה מכוח חתימתה על ההסכמים - האחד ב-1990 והשני - ב-1992 - להכנסות הנכבדות שיפיק אביה מן ההסכמים עליהם חתמה, וידעה גם כי אלה חבות בדיווח ובתשלום מס הכנסה. כאשר שיתפה הנאשמת פעולה עם אביה והציגה עצמה בכזב כממציאה וכמוכרת הידע והפטנטים, משמע: בעזרה שסיפקה לנאשם להסתתר מאחורי גבה, ולהעלים את זהותו כממציא וכמוכר הידע ומקבל התמורה, הנאשמת ידעה שמעשיה אמורים לאפשר לנאשם לחמוק מדיווח ומתשלום מס, או, למצער, היא עצמה עיניה מלבדוק ולברר את ההשלכות בהיבט המיסוי.
           
            אני קובעת אפוא, כי תוכניתו של הנאשם להתחמק ממס התאפשרה, מומשה וצלחה בעזרתה של הנאשמת. ועל כן, תישא הנאשמת באחריות לביצוע העבירה של עזרה לאדם להתחמק ממס [ראו: ע"פ 916/84 הנ"ל, בעניין יעקובי, עמ' 96]. כל מסקנה אחרת, בנסיבות שהוכחו, תחטיא את מטרות המחוקק ותביא לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת.
 
מקור הכנסות:   תשלומים  מחברת   אוראליין   באמצעות   אירון
 
128.     הנאשם הכחיש, כזכור, שאירון שימשה בידו אמצעי להפקת הכנסות מאוראליין. במסגרת זו, הכחיש הנאשם שהקים את אירון, הכחיש את שליטתו בה, או, שהיה בעל מניות בה, והכחיש את אחריותו לפעולותיה ולפעילותה. הנאשם טען, כי זו חברה שהקים פז למטרותיו המרמתיות, כדי שיוכל להוציא חשבוניות פיקטיביות אשר תאפשרנה לו להגדיל בכזב את הוצאותיה של אוראליין, וכך, להוליך שולל את מרכז ההשקעות ולזכות בהטבות במרמה. ממילא, טען הנאשם, אין לצפות שידווח על הכנסותיה של אירון.
 
            משהסתבר, במהלך העדות, כי הנאשם מכיר בהכנסות שקיבל מאוראליין, טען הנאשם, כי האמין לפז, אשר שימש כרואה החשבון שלו, שהוא מגלם את התשלומים שמשלמת אוראליין ומנכה את המס במקור, כמתחייב, ומעבירו לפקיד השומה. על כן, אמר, רשאי היה לראות בתשלומים שקיבל מאוראליין דרך אירון "תשלומי נטו", לאחר ניכוי המס במקור.
 
129.     הנאשם נהג באירון מנהג בעלים. אני מאמצת את עמדת המאשימה לפיה שורת הראיות המקובצות שהובאו, מהן ראיות הקשורות בדרך ניהולה של החברה, ובקבלת ההחלטות בה, מהן מסמכים הקשורים בבעלות במניות החברה, מביאה למסקנה חד משמעית כי לנאשם זיקה ישירה ומהותית לאירון; כי אין לאחר זיקה לאירון שתשווה לזו שלו, וכי הנאשם ניהל את אירון ועשה בה שימוש לצרכיו, כשהוא שולט בה שליטה מוחלטת. "בדיקת האבהות" שביקש ב"כ הנאשם לבצע, כהגדרתו, הוכרעה אפוא על ידי על פי הראיות שלפניי, והן תפורטנה.
 
130.     חתימתו של הנאשם על שטרי העברת המניות (ת/63ב' ו-ת/63ג') המעבירות את המניות לחברות כותרת סביון וכתרים שבבעלותו - אינה מוטלת בעיניי בספק, ואיני נכונה לקבל את טענתו, אשר הוכחשה על-ידי פז ונבו, כי לא ידע על קיומם של מסמכי העברת המניות וכי חתימתו זויפה בדיעבד, לאחר שהחלה החקירה, או, שהוחתם על מסמכים "בלנקו".
 
            בעניין זה, מקובלת עליי כמהימנה עדותו של פז לפיה ביקש הנאשם ממשרד רזניק - פז - נבו להקים חברה שתשמש אותו למטרותיו, ובקשתו נענתה במסגרת השירותים שסיפק המשרד, וכחלק מהפעילות העסקית הקבועה (עמ' 122-123 לפרוט'). פז ונבו העידו כי ב-15.1.91 הועברו מניותיה של אירון מבעלי המניות המקוריים, ללא תמורה, לחברות בבעלותו של הנאשם, כתרים וכותרת סביון, וכי הנאשם חתם על שטרי העברת המניות.
 
131.     הנאשם סמך את גרסתו המכחישה על העובדה שהמסמכים ת/63ב' ו-ת/63ג' דווחו לרשם החברות רק בשנת 1996, והוא מבקש להסיק מכך את הפיקציה שיצרו פז ונבו. אולם, נבו העיד כי העברת המניות האמורה דווחה לבטח לרשם החברות עוד בשנת 1991, ומסיבה לא ברורה היא לא נקלטה; הוא עמד על כך רק בשנת 1996, כאשר הייתה פנייה טלפונית לברור סיבת אי הדיווח למע"מ. לדברי רו"ח נבו (בעמ' 76, ש' 17-21, ובעמ' 84, ש' 7-11), שהתקבלו על דעתי כאמינים לחלוטין, הוא בדק בתיק המשרד ומצא את מסמכי העברת המניות החתומים משנת 1991, והחליט לחדש את הדיווח לרשם החברות, ואף פנה בדברים לנאשם בעניין זה.
 
132.     הוכח באורח חד משמעי, כי הנאשם הפעיל מאז ראשית 1991 ועד 1995 את המערכת החשבונאית באירון, וקיבל כל החלטה הקשורה בניהולה ותפקודה של אירון. עשרות חשבוניות הוציא הנאשם בכתב ידו ובחתימתו, לאוראליין ולחברות אחרות אחדות (כגון: חברת סימבלה בע"מ), נעדרות קשר למיזם מברשות השיניים; חתם על הדו"חות התקופתיים למע"מ, קבע את מעמדה של רות ברנשטיין כמנהלת, ועשה בתקבולים שנתקבלו כראות עיניו, כשהפקידם הן בחשבונו הפרטי והן בחשבונות בנק סמויים. 67 שיקים שהוציאה אוראליין לאירון נטל הנאשם לעצמו, לצרכיו, תוך הסבת החותמת של אירון על גב השיקים. העובדה שהנאשם, ולא פז, הסבו את השיקים, מדברת בעד עצמה. 
 
            למעשה, דאג הנאשם להמציא לאוראליין כל חשבונית וחשבונית בגין התשלומים שקיבל לידיו באמצעות אירון, ולא אחת הוא ביטל חשבוניות, הוציא תחת ידו וחתימתו חשבוניות זיכוי, כפי שטיפל בחשבונית ת/97א', שבצמוד אליה נמצא פתק בכתב ידו בזו הלשון:
                   "אוהד, זו החשבונית שקיבלת לנובמבר. אתה טועה שהנך סבור כי לא קיבלת אותה. אם היא אבדה לך, אבטל אותה בחשבונית זיכוי, ואוציא חדשה. בדוק אצלך ותאמר מה לעשות. יוסי".
 133.    שתי טענות מהותיות העלה הנאשם בהקשר לחשבוניות שהוציא מאירון:
            על פי הטענה האחת, פעל הנאשם כפי שפעל על פי הוראותיו המפורשות של פז, אשר נגש בו וכינה אותו "פקיד", הורה לו איך לערוך את החשבוניות, והנאשם נאלץ לפעול על סמך הוראות אלה, שהרי פז היה "נותן לחמו"; הטענה האחרת נוגעת לטיבן של החשבוניות, ולפיה, רבות מהחשבוניות שהוציא על פי הנחייתו של פז, בעיקר חשבוניות של רכישת מכונות וציוד ותחזוקתם (כגון: החשבוניות 1051, 1052 ו-1053), היו "מפוברקות" והעידו שקר על עצמן.
            את טענותיו תמך הנאשם בעיקר במסמך ת/99, הערוך בכתב ידו של פז, ומהווה כביכול דוגמה מוצקה להוראות שנתן לו פז לגבי עריכת וכתיבת החשבוניות 1051 עד 1053.
 
134.     אין ספק, הטענות האמורות נועדו לקשור את פז לניהולה של אירון ולתכלית הקמתה, מצד אחד, אך גם לפקוח את עיניי באשר לנוכלותו, מצד שני. ומה שחשוב לנאשם בעיקר: להתנער מאחריותו הוא לפעילותה של אירון. אלא שבדיקת הטענות על ידי העלתה כי מדובר בגרסה מופרכת בעליל, ולא רק משום שפז הכחיש את הדברים.
 
            מסכת הראיות החפציות בתיק מדברת בעד עצמה, והיא מורה כי בעקבות העסקתו של הנאשם כמנהלו הטכני של מפעל אוראליין ויועצו, והאחראי, כדבריו, על פיתוח ותכנון קווי הייצור של המברשות, אספקת מכונות ותחזוקתן, וכן, על ביצוע פרוייקטים מיוחדים, שילמה אוראליין את שכרו ברובו (להוציא 1500 ₪ לחודש) בשיקים שהוציאה לפקודת אירון. הוכח גם, כי שיקים אלה מצאו דרכם לכיסו של הנאשם. תוכן הכתוב בחשבוניות שהוצאו כנגד השיקים שקיבל הנאשם, גם תואם את הגדרת תפקידו באוראליין. עולה מכך, שאירון שימשה כל כולה את האינטרסים של הנאשם. ואם בשיקים עסקינן, אזכיר, כי תשלום בסך 80,000 דולרים, פיצוי עם סיום עבודתו באוראליין, קיבל הנאשם בשלהי 1994, ואישר בכתב  (ת/107) כי עם קבלת התשלום האמור מאוראליין אין לו ולא יהיו לו כל תביעות כספיות בגין עבודתו שם; אלא שאת החשבונית של אירון (ת/43), הוציא בחודש אפריל 1995, ארבעה חודשים לאחר פיטוריו, עובדה המלמדת על הקשר של הנאשם לאירון, גם לאחר שלא היה לו כל מעמד באוראליין. רישום החשבונית בספרי אוראליין תחת הכותרת "פיצויים ליוסי", מפריך את טענת הנאשם, כי פז היה מעוניין להסתיר את תנאי הפרישה שלו מהמשקיעים האחרים.
 
135.     אשר לחשבוניות הפיקטיביות, הסביר הנאשם, כי מדובר בסדרה שלמה של חשבוניות, שאינן משקפות שום עסקה, והן נועדו "לנפח" את הוצאותיה של אוראליין לצורכי הצגה במרכז ההשקעות. כל המכונות והציוד הרשומים בחשבוניות אלה, אמר הנאשם, נרכשו מחברות אחרות, ולא מאירון, שהייתה ריקה מתוכן וחסרת יכולת לספק מכונות וציוד.
           
            ראשית, אומר, כי אני מתקשה להתייחס בקלות ראש לטענת הנאשם, ממנה משתמע כי הוציא תחת ידו ובחתימתו חשבוניות פיקטיביות, רק משום שפז כך הורה לו. והיכן יושרו והגינותו של הנאשם?
 
            מטעם זה ואחרים, נראית לי ראויה בקשת ב"כ המאשימה לדחות את טענתו של הנאשם. נימוקי ב"כ המאשימה סבירים, והם סומכים בראש וראשונה על הכחשותיו הנחרצות של פז, ועל הסברים מקיפים ואמינים שסיפק גבי כל מכונה ומכונה וכל חלק ציוד המפורט בחשבוניות, לרבות מכונת התלישה המפורטת בחשבונית 1051, מכונה ישנה שהורכבה והותקנה במפעל בידי הנאשם ופריצקי, ומכונת הנעיצה המפורטת בחשבונית 1052, אשר נרכשה מחברת אוונס באנגליה, וגם היא הותקנה במפעל בידי הנאשם, לרבות תוספות שהוסיף לה.
 
136.     עיון במסמך ת/99 בתאריכו, בכותרתו ובפרטיו המצומצמים, והשוואתו לחשבוניות עצמן, מעלים כי גרסתו של פז בעניין זה סבירה ומתקבלת על הדעת. פז הכחיש, כזכור, שהורה לנאשם להוציא חשבוניות או שהנחה אותו כיצד לערוך אותן, ואף שלא זכר במדוייק מדוע ערך את המסמך ת/99, הסביר, כי המסמך נראה לו כמתייחס למכונות שהיו במפעל ולעבודות שבוצעו בפועל, בסכומים סבירים, ועל כן, העלה אפשרות שמדובר בסיכום דברים ותחשיבים לצורך הוצאת שיק או תשלום. הסבירות שמדובר בסיכום פרטי תשלום עולה, לדעתי, על הסבירות שפז רשם כאן הנחיות ל"פיברוק" חשבוניות [ראו, להשוואה: חשבונות פרופורמה מפורטים מאוד של חברת כתרים ושל חברת אירון – ת/136ד', אשר נערכו על-ידי רות ברנשטיין, מזכירתו של הנאשם].
 
137.     לסוגייה התמוהה מדוע הסכים הנאשם להוציא חשבוניות פיקטיביות, השיב הנאשם כי נתון היה לשליטתו המוחלטת של פז, ונאלץ לרשום עבורו את מה שביקש. ומשחש שגרסתו אינה משכנעת, שינה את גוון הטענה, והעלה את גרסתו הכבושה בדבר "תפקיד הפקיד", משמע: פז הסביר לו, שהוא רק פקיד שם, וכפקיד עליו לכתוב את מה שמכתיבים לו. כי אין מי שיכתוב.
 
            למותר לציין, כי גרסה אחרונה זו אינה הולמת את סגנונו של פז, אינה מתיישבת עם ראיות המאשימה, ושלל גרסאותיו הקודמות של הנאשם עצמו, לפיהן החזיק הוא לטענתו באחוזים ניכרים ממניות אוראליין, ובודאי שאינה מתאימה להתרשמותי בדבר מעמדו הריאלי של הנאשם באירון.
 
138.     על מעמדו הריאלי של הנאשם באירון אכן מעידה גם חתימתו על דיווחי החברה לפקיד השומה - הדו"חות ת/75ב' ו-ת/76א', שהאחד הוגש ב-8.10.91, לאחר שהנאשם ביקש מפז לדווח שאין פעילות עסקית לחברה (ת/95), והשני נחתם על ידו בתאריך 5.7.93. אין צריך לחזור ולהזכיר כי החתימה על הדוחות מקימה חזקה חלוטה לחובת המדַווח. אסופת הטענות שהעלה הנאשם במטרה להתנער מאחריותו לדיווחים האמורים, כאילו חתם על הדו"חות כשהם ריקים, ועשה כל שהורה לו פז, יועצו הקרוב, משום שהאמין בו אמונה עיוורת וסמך עליו בכל, אינה סבירה ואינה מתקבלת על דעתי. לא מיותר להזכיר, כי לא אחת שינה הנאשם טעמו, ובמקום טענת ה"אמון הבלתי מסויג בפז", הביע טרוניה על כך שנאלץ "לרקוד לפי חלילו של פז". אני מתקשה מאוד להאמין שאדם מוכשר ומנוסה כמותו בעולם העסקים והכלכלה, יסכים ללא ערעור וללא הרהור לחתום על מסמכים "בלנקו", או, על מסמכים כוזבים, בין מתוך אמון עיוור, ובין מתוך הכנעה תהומית. אם טוען כך הנאשם, אני מפקפקת בכנותו.
139.     זיקתו הקרובה של הנאשם לאירון מוסקת גם ממסמכים שונים ומפעולותיו של הנאשם עצמו:
            שכירת מחסן ע"י אירון בכפר שמריהו (חשבונית וקבלה ת/136ג' מיום 23.1.92), שכירות שהוסבה ביום 1.7.96 לאשתו, בלה אבידור; תשלומי הקופה הקטנה של אירון (מסמכים ת/136 יד; ת/136יג), שכללו, בין השאר, תשלום חשבונות טלפון, רכישת ציוד מחשב, והתקנת קו טלפון ב-18.11.90 (קו הטלפון נרשם ע"ש בלה אבידור, אשת הנאשם); תשלומים ששילמה אירון בגין חשבונות טלפון סלולרי שנשלחו לחב' פ. עופר, חברה בבעלות הנאשם (ת/136 טו), ועוד כהנה מסמכים המלמדים כי אירון נשאה בתשלום הוצאות של הנאשם במישרין או בעקיפין, וכי הנאשם כיסה במזומן, או, בשיקים אישיים ובכרטיס אשראי הוצאות של אירון.
 
140.     בנוסף, משמשת כתובתה של אירון, ברח' וייצמן 17 בתל-אביב, כתובת לחברות נוספות של הנאשם. מדובר בדירת חותנתו של הנאשם, חיה גירשטיין, ז"ל, וגם היא מצביעה על זיקת הנאשם לאירון, כמו גם כרטיסי הביקור שהדפיס, בהם נרשם הנאשם כמנהל אירון (ת/136ה'), כשהלוגו בכרטיסים (ובמסמכי אירון) תואם את הלוגו של חברות נוספות שבבעלות הנאשם, כגון: "כתרים" (ת/136ו').
 
141.     ראיה אחרונה זו סוגרת מעגל ראייתי, שכן, הוכח, כי כרטיס הביקור ת/136ה', בו הכתיר הנאשם עצמו כ"מנהל אירון", עוצב ונשלח אליו באמצעות מכשיר הפקס' ב-15.1.91, בשעה 15:00, דהיינו: ביום בו התבצעה העברת המניות של אירון מהחברות ח.ד.ש ואושרת ל-כתרים ול-כותרת סביון. צירוף מקרים יוצא מן הכלל, אותו לא הצליח הנאשם לתרץ אלא בהסבר דחוק. אכן הוזמן כרטיס ביקור כזה, אמר הנאשם (בעמ' 520, ש' 5-10), וכנראה שהיה בידי פז הנייר הזה (הפקס מבית הדפוס - ד' ש'), והוא אימץ את תאריך כמועד פיברוק העברת המניות. כה דחוק ההסבר, עד שאין מנוס מהמסקנה, כי על אף שמדובר בראיה נסיבתית - משקלה העצמאי ניכר, במיוחד על רקע הכחשתו של הנאשם כי לא חתם על מסמכי העברת המניות (כמפורט בסעיפים 130-131 לעיל). 
 
142.     איני מבטלת על הסף את האפשרות שאירון תפקדה בתקופה זו או אחרת כחברה פיקטיבית, ואולי הייתה זו מגמת הקמתה; איני מתעלמת מכך שאירון לא החזיקה בציוד ובחומרי גלם, גם לא בחשבון בנק, ולא העסיקה עובדים. גם יש רגלים לסברה שלא התנהלה באירון מערכת חשבונאית מסודרת; אולם, בניגוד לגישת הנאשם ובא כוחו, לא אוכל לזקוף עובדות אלה לחובתו של פז. היפכא מסתברא; במהלך חקירתו הנגדית נחלשה לפתע הכחשתו של הנאשם וגרסתו סבה על צירה. לא עוד "חברת קש" שהקים פז למטרות הונאה, כ"בלוף אחד גדול", כטענתו הקודמת, אלא חברה מוחשית, לגיטימית, שיזמו שניהם למטרות עסקיות מועילות וחיוביות.
           
            "אתה מתעכב על שטויות", אמר הנאשם לב"כ המאשימה, כאשר הוצג לו המסמך בו הורה לפז להגיש לגבי אירון דו"ח אפס. "התכוונו להשתמש בחברה הזאת, אבל בסוף זה הפך להיות חברה שהוא השתמש בה כקרדום לחפור בו, לעיגולי פינות, להגשת דו"חות ללא פעילות..." (עמ' 503, ש' 15-19). "...היתה כוונה להפעיל את החברה ולהשתמש בה, אבל הבנתי שזה יהיה בהגינות" (עמ' שם , ש' 23).
 
            בתגובה לשאלה כיצד זכתה אירון "הפיקטיבית" להירשם בכתובת וייצמן 17 ת"א, שהיא דירת חותנתו, השיב הנאשם:
                   "אירון לא נועדה להיות בלוף גדול. המצב שהוצג לי שאנחנו צריכים חברה שתעזור לנו בתקופת הגישור, זו אמורה להיות חברה אמיתית, שתשלם ותגבה. לימים הסתדרנו בלעדיה והיא הפכה להיות חברת פיקציה שאוהד השתמש בה" (עמ' 512, ש' 18-24).
 
            מכאן ואילך המשיך הנאשם לדבוק בגרסה לפיה הוקמה אירון כחברה לגיטימית, כדי לפעול ולשמש למטרות גשר לחברת אוראליין, והוא פעל בה כשלוח, או כשותף, לצורך המטרות הלגיטימיות של החברה, אלא שהחברה איבדה את דרכה בהמשך (עמ' 513-514 לפרוט'). חולשת הגרסה העמיקה כאשר הוצגו לנאשם (בעמ' 522, ש' 13-25) חשבוניות שהוציא מאירון בשנת 1991, תקופה בה פעלה, לכאורה, כחברה לגיטימית, ואשר לגביהן טען במקום אחר כי הן פיקטיביות. לדברי הנאשם, הוא לא ראה את החשבוניות כפיברוק, אלא כצורך של פז, ופעל כ"לבלר", ציית להוראותיו של פז, והוציא חשבוניות כדי שיעברו בספרים של אוראליין.  
 
143.     אני זוקפת לחובת הנאשם את השינויים המאוחרים והמפתיעים בגרסתו, בעיצומה של חקירתו הנגדית, כשאין בידו לספק הסבר משכנע לסיבת השינוי, ולא נימוק משכנע לפשר כבישת הגרסאות עד כה; וכן, משום שהגרסאות המאוחרות אינן מתיישבות בשום פנים עם גרסאותיו הקודמות.
 
144.     ראיה ניצחת לכך שפז אחראי היה לאירון ולכל פעילותה ביקש הנאשם לראות בעובדה שפז הוא מי שדאג, לדבריו, ל"חיסולה" של אירון. מעשה שהיה כך היה, הסביר הנאשם: בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים בדרום הארץ, הוא נפגע בגבו, ומכוניתו נגררה למשטרת אשקלון. בעודו מחלים בביתו, באו פז ועופר פריצקי לבקרו, ופז אמר: "זה הזמן לחסל את אירון", והורה להגיש תלונה במשטרת אשקלון על כך שנגנבו מהמכונית, בין השאר, את ספרי החשבונות של אירון. וכך היה. בהוראת פז נסע פריצקי למשטרת אשקלון והגיש תלונה כנדרש, וכשחזר משם אמר פז "יאללה, גמרנו את אירון, אל תוציא אף פעם חשבוניות של אירון, אני מחסל אותה, תעביר את הפנקסים, נשרוף אותם ודי" (עמ' 454, ש' 8-25). לאחר מכן, הדגיש הנאשם, כי עופר אמר לו שביצע את הוראתו של פז, וכי מעבר לכך לא ראה עוד את הקלסרים של אירון. "פרשת אירון נגמרה" (שם, ש' 14).
 
145.     מעבר לכך שהוגש מסמך "אישור הודעה על גניבה" במשטרת אשקלון מיום 2.3.93 (ת/102); מעבר לכך שנרשם בו, בין השאר, חסרונו של "קלסר ניירת ופנקסים הנהלת חשבונות אירון", אינני רואה כיצד ניתן לקשור את התלונה הכוזבת לפז, אשר מכחיש את המיוחס לו וטוען כי מעולם לא ראה את המסמך, וכי דברי הנאשם בשקר יסודם.
 
            הייתה זו בעיניי דוגמה מובהקת לניסיונו של הנאשם להכפיש את פז ולטפול עליו כל עלילה אפשרית. אלא שבאה המציאות טפחה על פניו, שהרי, החשבוניות של אירון נכללות כולן בספרים של אוראליין (בקלסר ת/4), והן דווחו במלואן; והעיקר, החשבוניות נמצאו פיזית והוגשו כראיה במשפט זה. בכך, הופרכה טענת הנאשם כי פז דאג "להשמיד" את המסמכים, ואילו גרסתו של פז נמצאה מאומתת. הנאשם לא מצא הסבר לפשר הראיות הסותרות את גרסתו. בסתירה לטענתו כי הספרים הושמדו, ניסה הנאשם להעלות סברה כי פז לא הספיק להשמיד את החשבוניות בגלל פשיטת הרגל שלו, אלא שגם ניסיון זה נמצא מופרך בהתחשב בעובדה שאוראליין נכנסה להליכי כינוס ב-1998; הנאשם גם לא הצליח להסביר, כיצד קרה, שלאחר "חיסולה" הערטילאי של אירון, ואם, כטענתו, לא ראה עוד מעולם את הקלסרים של אירון, הוא המשיך להוציא חשבוניות נוספות של אירון בשנים 1994 ו-1995 (ת/40-ת/43).  חשבוניות שלכל הדעות עברו בספרי אוראליין ושולמו לנאשם.
 
146.     עופר פריצקי, שמילא תפקיד מפתח בפרק זה, ועשוי היה לאשש את גרסתו של הנאשם בנושאים רבים שעמדו על המדוכה, וגם ובמיוחד בנושא התלונה הכוזבת והשמדת הקלסרים של אירון, לא זומן לעדות. להימנעות מהבאתו של פריצקי משקל ראייתי ניכר. אסביר: לדרך בה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט משמעות ראייתית, כאילו היתה ראיה נסיבתית. אי הבאתה של ראיה חיונית מטעמו של בעל דין, ללא הסבר סביר ואמין, פועלת לחובתו של אותו בעל דין. היא מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. שכן, מעמידים בעל דין בחזקת שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו. להימנעות הנאשם מהבאת עדות חיונית, ניתן מעמד של ראיה מסייעת, המחזקת את הראיות לחובת הנאשם, ומחלישה את הראיות מטעמו [י' קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003, חלק שלישי, עמ' 1648 ואילך, והפסיקה המובאת שם].
 
            ברי שהנאשם ער היה לאפשרות ולחיוניות שבעדות תומכת, ואף שקל לזמן את פריצקי, אולם נמנע מכך בסופו של דבר. ההימנעות מהזמנתו של פריצקי לעדות, כאשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה שדבריו היו פועלים כנגדו. בהעדר הסבר להימנעות מהעדתו של פריצקי, תיזקף ההימנעות לחובת הנאשם. אני רואה לכרוך בפרק זה גם את הימנעותו של הנאשם מהעדתה של רות ברנשטיין, לה ייחס הנאשם ידיעה רבתי בדבר פעילותה של אירון תחת שרביטו של פז [ראו: ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מ"י, פ"ד לז(2), 85, בעמ' 97; ע"פ 522/84 סביחאת נ' מ"י, פ"ד מא(1), 557; ע"פ 728/84 שמעון חרמון נ' מ"י, פ"ד מא(3), 617; ע"פ 483/88 חביב עזריאל נ' מ"י, תקדין עליון 94(1) 765].
 
147.     זיקתו של הנאשם לאירון ולפעילותה היא גלויה, ברורה וחד משמעית, והיא מצביעה עליו כמי שהגה את רעיון הקמתה של חברה פרטית שתשמש אבן שואבת להכנסותיו החודשיות כמנהל טכני ויועץ לאוראליין. היום כבר ידוע לכל, שמגמתו הברורה של הנאשם, שנתון היה אותה עת בהליכי פשיטת רגל, הייתה לטשטש ככל האפשר את נכסיו ואת הכנסותיו, כדי להתגבר על מגבלותיו כפושט רגל, לבל 'ישימו נושיו יד' על הכנסותיו. הנאשם הודה גם בשלב מאוחר בעדותו כי נטל מאוראליין באמצעות אירון משכורת, או, כהגדרתו, החזר הוצאות, והעלימם בחשבונות סמויים. 
 
148.     משום כך, תמהתי מאוד על גישתו של ב"כ הנאשם בסיכומיו (בסעיף 47), כי "דווקא קיום חתימתו של הנאשם על מסמכי החשבוניות של אירון בע"מ ומנגד העדר כל חתימה או מסמך הקושר את אוהד פז לאירון בע"מ היא הקושרת אותו למרמה".
 
            אפילו ידע פז על פעילותה הפיקטיבית של אירון, ולדעתי, בשלב מוקדם אכן הבין זאת, אין ידיעתו גוברת על מעמדו "האבהי" הברור והמוכח של הנאשם בחברה. לנוכח הראיות כולן, ובהצטברותן, מתנפצת הכחשתו של הנאשם בדבר שליטתו באירון. היא מתנפצת לאלף רסיסים לאורם של המסמכים ת/95 - מכתבו של פקיד השומה לאירון, ו-ת/96. שכן, בשולי המסמך ת/95 מורה הנאשם לפז לדווח דו"ח "0" לגבי אירון בשנת המס 1992; ואילו במסמך השני מתאריך 7.11.90 התנסח הנאשם בזו הלשון:
 
"אוהד שלום,
אבקשך כדלקמן:
1) לאשר זכויות חתימה רצ"ב של כתרים לצורך פתיחת ח-ן בנק עבור אירון בע"מ (הרי אירון רשומה על שמך ולא אוכל לפתוח לה חשבון בנק בהיעדר ערבות בעלי מניות). אם יש לך פרוטוקול מיוחד לפתיחת ח-ן בנק אנא צרף לי.
2) הגדלת הקצאת המניות בכתרים ב-....
כל אלו יוקצו לגב' טובה קרוליצקי ...
3) המנהלת בחב' אירון לעניין מע"מ היא הגב' רות ברנשטיין ...
4) כתובת חב' כתרים יש לשנות לרח' וייצמן 17, תל-אביב.
                                                                           תודה יוסי
 
אשלח את עופר אחה"צ לקבל זכויות חתימה חתומות על ידך, וכן, אם יש לך פרוטוקול של פתיחת חשבון בנק".
 
            עינינו הרואות: כל החוטים מוליכים אל הנאשם, והם מצביעים על כך, שהנאשם נוהג באירון מנהג שליטה ובעלות ומנתב את פעולותיה, גם לפני שקיבל את מניותיה לבעלותו (בינואר 1991), וזאת, בתקופה בה שוררים יחסים תקינים בינו לבין פז.
 
149.     אני סבורה כי הנאשם יזם את הקמתה של אירון, החזיק במניותיה, באמצעות שתי חברות אחרות, ואף ניהל אותה בפועל לאורך תקופה ממושכת, משמע: שהיה אורגן דומיננטי וכנראה בלעדי בה. עוד אני סבורה, כי נוכח מעמדו האמור של הנאשם באירון, ולאור תורת האורגנים, משמש הנאשם כשלוחה של אירון, וכל פעולותיו, מעשיו ומחדליו כאורגן מחייבות את אירון [ראו: ע"פ 3027/90 מודיעים נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 364].
 
150.     כל אחת ואחת מהראיות שפירטתי, וכולן במצטבר, מצביעות על הנאשם כבעל מניות וכמנהל פעיל באירון, ולמעשה, בעל השליטה בה. די היה בפחות מאלה כדי להגיע לאותה מסקנה. לא ניתן היה להגיע למסקנה זו אלא לאחר שנשמעו כל הראיות בתיק, וסוכמו הטענות העובדתיות והמשפטיות. משעה שנפרשו אלה במלואן, הגעתי למסקנה, כאמור, כי בתוקף מעמדו ותפקידו באירון, אחראי הנאשם לכל פעולה שביצעה אירון מאז הוקמה ועד למועד הפסקת פעילותה. 
 
            אני קובעת כי התנערותו של הנאשם במשפט מאחריות לפעילותה של אירון לא הייתה כנה, והיא הונעה מאינטרסים פסולים הקשורים בהכחשה הגורפת שהכחיש את האישומים שיוחסו לו.
           
            על כן, בתוקף אחריותו של הנאשם לאירון ולפעילותה, אני קובעת כי אירון הייתה מיוצגת כדין במשפט.
 
151.     המשך ישיר לכך הן הכנסות שהפיקה אירון, והכנסותיו של הנאשם באמצעותה.
 
            המסמכים שהגישה המאשימה, רובם בהסכמה, והם פורטו בפרק ג' לעיל, ובעיקר - הנהלת הספרים של אוראליין, הנתמכת בחשבוניות אירון מצד אחד, ובשיקים שמשכה לפקודת אירון מצד שני, מוכיחים, כי בתקופת השנים 1991 עד 1995 שילמה אוראליין לאירון תשלומים שונים בגין שירותי ניהול ותחזוקה שקיבלה ממנה, ואשר הסתכמו בסך הכל (לאחר תשלום מע"מ) ב-1,007,542 ₪, סכום עליו לא חלקה ההגנה. הוכח, כאמור, כי השיקים שמשכה אוראליין לפקודת אירון (67 במספר) נמסרו כולם לנאשם, הוסבו על ידו, והופקדו בחשבונותיו, לרבות החשבונות הסמויים שפורטו בסעיפים 37-38 לעיל.
152.     כנגד התשלומים הוציא הנאשם מאירון, כאמור, חשבוניות רבות, ומסרן לאוראליין ולקודמתה - מ.ט.ע.
 
            בחשבוניות שהוצאו בשנת 1991 (ת/97), פירט הנאשם חיובים בגין החזר הוצאות שכר עבודה שביצעה אירון עבור חב' מ.ט.ע, ובכלל זה, הפרשי שכר עבודה, בניית אב טיפוס, תכנון ותפעול, טיפול בפרוייקט מברשת השיניים ותחזוקה, הוצאות משרד, חומרת מחשב, קופה קטנה; ובחשבוניות שהוציא בשנת 1992 (ת/98) חייב הנאשם את אוראליין בגין טיפולים, הכנת אב טיפוס, טיפול ברישום פטנטים, בניית והתקנת מכונות, ועוד.
 
            ארבע חשבוניות הוציא הנאשם מאירון בשנת 1993 (ת/36 עד ת/39), בהן חיובים עבור החלפת קומפרסור ואביזרי חיבור, אספקת מכונת הזנה ומכונת הלחמה, וכן, ביצוע עבודות אחזקה ושירותי ניהול לחודשים יוני עד אוקטובר 1993.
 
            שלוש חשבוניות נוספות הוציא הנאשם מאירון בשנת 1994 (ת/40 עד ת/42), האחת היא החזר הוצאות קופה קטנה ל-8 חודשים ושתי חשבוניות מהוות חיוב לאוראליין בסך 300,344 ₪ (כולל מע"מ) בגין "ניהול ותחזוקה" שסיפקה אירון באותה שנה. ב-1.4.95 רשם הנאשם חשבונית של אירון (ת/43) בה חייב את אוראליין עבור "גמר חשבון לתשלום פיצויים שכ"ע וחופש לאבידור יוסי", בסך 240,000 ₪ (ועוד מע"מ).
            החשבוניות מתועדות כולן בספרי אוראליין.
 
153.     נושא החשבוניות שימש, כזכור, לניגוח גרסתו של פז, ואמצעי הוכחה לכך שפז עמד מאחורי אירון והכתיב את פעילותה, ובמסגרת זו, טען הנאשם כי החשבוניות פוברקו מתוך מגמתו של פז להגדיל את נפח הוצאותיה של אוראליין כלפי מרכז ההשקעות. אלא שמנימוקים מפורטים דחיתי את הטענה, במיוחד כך, מאחר שהשירותים ואופי העבודה המפורטים בחשבוניות של אירון, חשבוניות שהוציא הנאשם, תואמים את תחום ואופי עבודתו כמנהלו הטכני של המפעל.
 
154.     גרסת הנאשם בכל הנוגע להכנסות שהפיק מאירון לא הייתה עקבית. בפני החוקרים טען, כי לא ביצע כל עבודה או שירות עבור אוראליין, על פי המפורט בחשבוניות, וכי מרבית השיקים שמשכה אוראליין לפקודת אירון כלל לא הגיעו לחשבונותיו, אלא היוו תשלומים פיקטיביים לפקודת פז או גופים אחרים. הסכומים שהופקדו בכל זאת בחשבונותיו, גרס הנאשם, שימשו להמשך פיתוח המברשות ואמצעי הייצור (ת/132, עמ' 3). עם התקדמות החקירה, הודה הנאשם, בחודש אוגוסט 1997, כי השיקים המוצגים לפניו, לפחות חלקם, היוו חלק משכרו (ת/134, עמ' 4). אולם, בעדותו חזר וטען כי אין מדובר בשכר אלא בהחזר הוצאות פיתוח שבהן נשא משך שנים, בעטיין לווה כספים בשוק האפור, ונקלע לחובות כבדים (עמ' 462-463 לפרוט'). החשבוניות שהוציא, אמר, הוצאו לפי הנחיותיו של פז, אשר "תפר" את החשבוניות ואת סכומיהן לפי צרכי הדיווח למרכז ההשקעות בעניינה של אוראליין. סכומים אלה ממילא לא שולמו לו (עמ' 404-405 לפרוט').
 
            ואולם, משהוצגה לנאשם בחקירה הנגדית גרסתו של פז, לפיה, דרש שישולם לו, בגין ניהולו הטכני של המפעל, שכר של 6000 דולרים בחודש, השיב: "לא זוכר. יכול להיות שכן. היו לי בעיות עם נושים, עמדתי בלחצים ובאיומי רצח על המשפחה שלי ..." (עמ' 500, ש' 13-15).
 
            כנגד כל האמור, מתייחס ב"כ הנאשם בסיכומיו לכספים שקיבל הנאשם באמצעות אירון כשכר. מוסכם עמו, כי כספים אלה חייבו דיווח ותשלום מס, אלא שלגישתו חלה חובת נכוי המס על פז.
155.     נמצא אפוא אישור מלא לגירסתו של פז, לפיה, דרש הנאשם, בעת שהתמנה למנהלו של מפעל אוראליין, שישולם לו שכר בסך 6000 דולרים מחולק לשני חלקים, החלק האחד בסך 1500 ₪ משולם בגלוי, בתלוש שכר, והיתרה - שולמה בשיקים לאירון, כנגד חשבוניות.
 
            כפי שהוכח, נטל הנאשם לעצמו את ההכנסות שקיבלה אירון מאוראליין בשנים 1991 עד 1995, באמצעות 67 השיקים שהוציאה אוראליין כאמור לאירון, ונמסרו לו. לאחר שביטל פז לבקשת הנאשם את ההגבלה "למוטב בלבד" על פני השיקים, הסב אותם הנאשם כשחתם בגבם חתימות הסב של אירון, והפקיד אותם בחשבונו הפרטי ובחשבונות הסמויים שהחזיק.
 
            כך, הופקדו השיקים ת/71 ו'-ט' והשיקים ת/71 י"א-י"ב בחשבונו הפרטי של הנאשם בבנק לאומי; 8 שיקים (ת/66 ב'-ט') הופקדו בחשבונה של קרוליצקי בבנק מרכנתיל דיסקונט, ועוד 11 שיקים (ת/68 ב'-י"א, ו-ת/71 י"ג) הופקדו בחשבון שפתח עבור הנאשם חתנו, בן-בסט. בעדותו, זיהה הנאשם את השיקים כתקבול בגין שכר עבודה באוראליין, ואחד מהם - ת/68 י"א - שסכומו 120,000 ₪, שולם לו, לדבריו, כחלק מפיצויי הפרישה מאוראליין. 4 מהשיקים שנמשכו לפקודת אירון ואותם נטל הנאשם (ת/71 ט"ו-י"ח) נמצאו מופקדים בחשבונו של רוזנבאום. הם זוהו על-ידי הנאשם כתשלום שכר.
 
            התנהלותו המתוארת של הנאשם, ביצוע תשלומי אוראליין לנאשם באמצעות אירון, והפקדתם בחשבונות סמויים, מלמדות בוודאות כי הנאשם נטל לעצמו את כל הכנסותיה של אירון, ונמנע מלדווח עליהן, כשמגמתו להתחמק מדיווח על הכנסותיו ולהשתמט מתשלום מס.
 
            בטרם אציג את מסקנותיי, אתייחס לשתי טענות כלליות שהעלה ב"כ הנאשם בסיכומיו, המכוונות להחלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק.
 
 
הגנה מן הצדק 
 
156.     בשולי סיכומיו, העלה ב"כ הנאשם שתי טענות חדשות, שהאחת מעוררת סוגייה של חיסיון מסמכים, ולפיה, מנועה הייתה המאשימה מלעשות שימוש במוצגים/במסמכים שמסר הנאשם מיוזמתו לפרקליטות בעת שפנה לקבלת הגנתה; הטענה השנייה עוסקת, כאמור, בדוקטרינת ההגנה מן הצדק. אם יקבע ביהמ"ש שהנאשם ביצע את עבירות המס המיוחסות לו, טען ב"כ הנאשם, ביצוען נעדר קיום עצמאי, שכן, העבירות נעברו כחלק ובמסגרת מזימת המרמה של פז כלפי מרכז ההשקעות, והנאשם נגרר לאותה מזימה ואולץ על-ידי פז לפעול כפי שפעל. בשל החלק השולי שמילא הנאשם בפרשה, לעומת פז, אשר גם נהנה מפירות המזימה, ביקש ב"כ הנאשם להחיל לגבי הנאשם את ההגנה מן הצדק, ולבטל את כתב האישום נגדו או לזכותו.
 
157.     נוכח העובדה שטענות אלה נטענות לראשונה בסיכומים, תהיתי לפשר הסעד המתבקש, ומהי נפקותן של הטענות, כאשר הן לא נטענו בהזדמנות הראשונה והראויה, כאשר לא ניתן היה לבחון אותן לגופן במהלך המשפט, וממילא לא ניתן היה לצדדים האחרים להתייחס אליהן ולבררן. המסמכים שהגישה המאשימה, אזכיר, הוגשו רובם בהסכמת הצדדים, והאחרים הוגשו תוך הקפדה ודקדוק על כל כללי הקבילות הראייתית. טענת החיסיון לא עלתה בשום שלב של המשפט. לא זו אף זו; עיון בהודעות שמסר הנאשם מעלה כי הוא התייחס בחקירתו למסמכים שהביא עמו למשרד החקירות, הגם שהבין כי מעמדו הוא כשל חשוד, ולא הסתייג מהגשתם. על כן, אין מקום להחיל על הנאשם את ההגנה המבוקשת. בודאי שאין מקום להחלת "ההגנה מן הצדק".
 
158.     דוקטרינת ההגנה מן הצדק נוספה לא מכבר כטענה מקדמית לרשימת הטענות המקדמיות שבסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, והיא מקנה סמכות לביטול כתב האישום במקרה שבו: "הגשת כתב האישום וניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". מגמתו של המחוקק בחקיקת התיקון לסעיף 149 הייתה להזרים דם חדש לעורקי המשפט הפלילי, כך שניתן יהיה להביא לביטולו של ההליך הפלילי על רקע של סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. על פי ניסוחו הכללי של הסעיף, נראה שנמסרה לבית המשפט סמכות נרחבת לפרשנות, האמורה למלא תוכן את המסגרת הגורפת הכללית שעיצב המחוקק. בהסתמך על לשונו ותכליתו של החוק, הדרך הראויה לפרש את סעיף 149(10) האמור היא לעמוד על משמעותו הפרשנית של המונח "מהותית"; משמע: צריך שהסתירה לעקרונות הצדק או ההגינות המשפטית תיגע בעניין שהוא עיקרי ולא טפל, עניין שיש בו ממש, שהוא משמעותי ולא סתמי. כך, ניתן לומר שיש תקומה לטענת ההגנה מן הצדק במקרה שבו הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה משמעותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, ושסתירה זו פוגעת באופן מהותי בניהול ההגנה, ושאין בה פגיעה שהיא טכנית באופייה, והכבדה בלתי מהותית על ניהול ההגנה. ניתן לומר שבנקטו לשון זו שלח המחוקק הערת הכוונה לבית המשפט, המחייבת אותו לאבחן בין פגיעה שאין בה ממש, שהיא בבחינת עניין של מה בכך, לבין פגיעה ממשית. רק במקרה שהפגיעה תסווג כמהותית באופייה ולא טכנית בלבד, ייפתח שער לבחינת האפשרות ליישם את הטענה בפועל. על בית המשפט מוטלת אפוא החובה לבחון את נסיבות העניין בכללותן ולהחליט לאורן באיזה סוג של פגיעה מדובר. אבחנה זו מתחייבת בכל מקרה שבו נקט המחוקק לשון "מהותי". את התוכן הערכי אמור בית המשפט לצקת לתוך החוק החדש תוך שהוא בוחן ומחיל עקרונות וערכים של צדק והגינות, ומאזן אותם אל מול תכליות נוגדות של המשפט הפלילי, שיסודן באכיפת הדין.
 
159.     הדברים באו לידי ביטוי לאחרונה בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (אשר ניתן ביום 4.9.07, וטרם פורסם), וכן, בע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (אשר ניתן ביום 21.10.07, וגם הוא טרם פורסם). בית המשפט הבהיר כי המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה שקדמה לחוק החדש ימשיכו להנחות את בית המשפט גם לאחר קבלתו. ואכן, באופיו ובמהותו, אין ספק, כי המבחנים שנקט בהם המחוקק קרובים למבחנים שנקבעו קודם לכן בהלכה פסוקה שקבע בית המשפט העליון. הכוונה היא בעיקר להלכה שנקבעה בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר א' בורוביץ ואח' [פ"ד נט(6) 776, בעמ' 806-807 (להלן: "עניין בורוביץ")] במסגרתה הורחבה קשת האירועים המצדיקים את החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, באופן שזו תחול בכל מקרה שבו פוגע קיומו של ההליך הפלילי באופן חריף וממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שהיא נתפסת על-ידי בית-המשפט [ראו גם: בג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 793, בעמ' 806; בג"ץ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(1) 429; וכן, רע"פ 3396/99 נבאסו נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך נו, 439].
 
160.     קבלתה של טענת הגנה מן הצדק אינה עניין של מה בכך. הטענה לפי סעיף 149(10) לחסד"פ היא ביסודה טענת מסגרת רחבה, הכוללת מכלול של נסיבות; המלאכה הנדרשת היא מורכבת, וההכרעה אמורה לשקף איזון מדוקדק ושקול בין מכלול של ערכים, עקרונות ואינטרסים שונים, הכרוכים כולם בקיומו וניהולו של ההליך הפלילי. מן העבר האחד, ניצבים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך, ובהם: העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עימהם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה, וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; והגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע. ומן העבר השני, ניצבים האינטרסים השוללים, במקרה הקונקרטי, את המשך קיומו של ההליך, ובהם: הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; ושמירת אמון הציבור בבית-המשפט. ההכרעה בסופו של יום תיפול על פי איזון נאות שיערוך בית המשפט לאחר שיבחן את האינטרסים השונים המעורבים, ויתן משקל ראוי לכל אחד מהם.
 
161.     באיזון בין השיקולים, במקרה שלפנינו, צריך לתת משקל של ממש לאינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך הפלילי נגד הנאשם, בעיקר בשל מנגנוני הגמול וההרתעה, והגנה על הערכים שהם התשתית למערכת אכיפת חוקי המס במדינה. לא מצאתי, מאידך גיסא, כי נפגעו זכויותיו של הנאשם בכלל ובפרט, בשל מהלכים נפסדים של הרשות. הטענה כי הנאשם "נגרר" אחרי פז ונקלע למזימה רחבת היקף שלא בטובתו, וכי רק בשל כך ביצע את עבירות המס, היא טענה שאינה יכולה לעמוד. ניהולו של התיק הוכיח כי ההיפך הוא הנכון, ועמדתי על כך בהרחבה בהכרעת הדין, לרבות הקביעה כי לנאשם היה תפקיד מרכזי בפרשה; ב"כ הנאשם מעלה את הטענה באחור ניכר, ובמועד זה, לא ניתן לאיש מהצדדים לבחון אותה ולהגיב עליה, מה גם שיש לה השלכה בלתי מבוטלת על הגנתה של הנאשמת.
            בנסיבות אלה, אין מקום להחלתה של הגנה מחמת צדק.
 
 
פרק   ז'
מ  ס  ק  נ  ו  ת
 
162.     ממכלול הראיות, ונוכח ממצאי העובדה שקבעתי לעיל, עולות המסקנות הבאות:
(א)     הנאשם חייב היה לדווח לפקיד השומה, מכוח סעיף 131 לפקודה, על הכנסות שהפיק בין השנים 1991 ו-1995 משני מקורות הכנסה: הכנסה בסך 600,000 דולרים (כ-1,453,694 ₪ בחישובה המאשימה) שקיבל ממכירת הידע הגלום בפטנטים, והכנסה שהייתה לו מעבודה, שירותים וייעוץ לאוראליין, תשלומים שקיבל באמצעות אירון, ואשר הסתכמה ב-1,007,542 ₪.
(ב)      באותה תקופה, דהיינו: בין השנים 1991 ו-1995 שימש הנאשם מנהל פעיל ובעל מניות באירון, והיה אחראי לפעילותה העסקית והכספית.
(ג)      בתקופה זו היו לאירון הכנסות כוללות בשיעור 1,007,542 ₪ (לאחר הפחת המע"מ בשנים 1991-1994).
(ד)      הנאשם ואירון הגישו בשם אירון דו"ח שנתי לפקיד השומה לשנת המס 1992, בחתימת הנאשם, בו דווח לפקיד השומה כי אין לאירון כל פעילות, הגם שהיו לאירון הכנסות לא מעטות (243,990 ₪).
(ה)     הנאשם ואירון לא הגישו דו"חות על הכנסותיה של אירון לשנים 1991, 1993, 1994 ו-1995; הנאשם ידע כי הדו"חות לא הוגשו לפקיד השומה, ולא דאג להסרת המחדלים, אדרבא, הוא נקט בכוונה ובמזיד באמצעים שונים כדי להעלים את הכנסותיה של אירון הגם שנטל לעצמו את כל הכנסותיה של אירון.
(ו)      בהתחשב בראיות שפירטתי לעיל, אחראי הנאשם אחריות אישית ישירה למעשיה ומחדליה של אירון. מאחר שלא עמד בנטל להוכיח שלא ידע על העבירה או שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנעה, ומאחר שהוכח כי כן נקט במגוון דרכים ותחבולות שמטרתן התחמקות ממס, ניתן להטיל עליו אחריות פלילית מכוח הסעיפים 117 ו-224א' לפקודה.
(ז)      הנאשם הגיש לפקיד השומה דו"חות אישיים בגין הכנסותיו בשנות המס 1991, 1992 ו-1993, אך נמנע מלהגיש דו"חות על הכנסותיו בשנים 1994 ו-1995.
(ח)     בדו"חות שהגיש הנאשם, כאמור לעיל, הוא לא דיווח על הכנסותיו האמורות, משני מקורות ההכנסה: האחת - ממכירת הידע הגלום בפטנטים, והאחרת - מעבודתו באוראליין, הכנסה שהתקבלה באמצעות אירון. ובכך, העלים את ההכנסות שנתקבלו מהמקורות הללו.
 
163.     קיומה של חזקה חלוטה באשר לחתימה על דו"ח המוגש לפקיד השומה, לא מנעה את הנאשם מלשוב ולטעון כנגד תקפות הדו"חות שהגיש, וזאת, משום שנהג, לדבריו, לחתום על הדו"חות "בלנקו".
            אני חוזרת ודוחה את טענת הנאשם, שכן, מצוות המחוקק היא, כי משהוכח שהנישום חתום על הדו"ח, רואים אותו כמי שיודע כל עניין שבדו"ח.
            אומר על כך עו"ד גיורא עמיר, בספרו הנ"ל:
            "אם הוכחה עובדת היסוד כי הדו"ח חתום על-ידי הנאשם, פועלת החזקה בדבר ידיעת תוכנו במלוא עוצמתה ומשפיעה באופן מכריע על נטל ההוכחה שהיה מוטל על התביעה".
            תמוהה בעיניי הטענה, כשהיא מושמעת מפי אדם מנוסה ונישום ותיק, המבקש שאאמין לו כי מדי שנה בשנה חזר וחתם על הדו"חות "בלנקו"; על כן, מקובלת עליי הכחשתו של פז כי כך ארע. יתרה מכך, הרי הוכח בברור שמלכתחילה לא התכוון הנאשם לדווח על הכנסותיו מאירון, אותן נטל לעצמו בדרכי תחבולה והפקידן בחשבונות סמויים, תוך התנערות מאוחרת מכל מעורבות בהתנהלותה של אירון.
 
164.     שלוש גרסאות שונות העלה הנאשם לגבי הימנעותו מהגשת הדו"חות לשנות המס 1994 ו-1995, ואין בהן גרסה אחת המחלצת אותו מאשמה. שכן, אם הסיבה להימנעות מהגשת הדו"חות הייתה נעוצה בהליכי פשיטת הרגל, כפי שטען הנאשם תחילה, איך יסביר את העובדה שהגיש בכל זאת דו"חות אישיים בשנים שקדמו לכך? ואם המחדל הוא מחדלו של פז, על פי הגרסה השניה, שאמור היה להכין את הדו"חות, הרי לא יעלה על הדעת, ואין לי ספק שגם הנאשם לא ציפה מפז להגיש את הדו"חות, שהגשתם צפויה הייתה בשנים 1995 ו-1996. גרסתו השלישית של הנאשם בנושא, כי למעשה לא היו לו כבר עסקים וגם לא רואה חשבון, מתקרבת ככל הנראה לאמת.
            אשר על כן, ההימנעות מהגשת הדו"חות, למרות ההכנסות שהפיק הנאשם באותן שנים, והתחמקותו ממתן הסבר כן ואמין, מצביעות ומלמדות על כוונה להערים על רשויות המס. 
165.     מסקנות אלה כולן, ומארג הנסיבות הכרוכות בהן, ואשר נמנו בהכרעת הדין, דהיינו: הסתרת שני מקורות הכנסה ששיעורן גבוה (ועלה על 2.4 מליון ₪) משך תקופה ממושכת של חמש שנים; השיטתיות שאיפיינה את פעולות הנאשם, והתחכום בו נקט כאשר פיצל את שכרו מאוראליין לשניים; השימוש באירון כאמצעי להתחמק ממס באשר למקור הכנסה אחד, והשימוש בנאשמת כדי להסתתר מאחורי זהותה כדי להתחמק ממס באשר למקור ההכנסה השני; וכן, השימוש בחשבונות סמויים של מכרים וקרובים להסתרת התקבולים, ואחר כך, ניסיונו הבוטה של הנאשם להתנער מאחריות לאירון, בהביאו גרסאות כבושות וסותרות לגבי נושאים רבים; מביאות לתוצאה חד משמעית לפיה הנאשם פעל כפי שפעל במזיד ובכוונה להתחמק ממס, תוך שימוש במרמה, עורמה ותחבולה.
 
166.     לא אוכל להימנע מלהעיר, כי התחבולות ודרכי הרמייה בהן נקט הנאשם בפרשה האחת, משליכות בהכרח על דרך ההתבוננות בהתנהלותו בפרשה האחרת. שהרי לשתיהן מכנה משותף, המתמקד בנאשם. המסקנה כי הנאשם נהג במרמה, ערמה ותחבולה בפרשה האחת, פרשת אירון, וכי הייתה בלבו כוונת זדון להעלים את הכנסותיו כדי להשתמט ממס, משליכה במישרין על המסקנה המוסקת מאופן טבעי מהתנהלותו בפרשה האחרת, שעניינה מכירת הידע.
 
167.     לפיכך, אני גם קובעת, כי בשנים 1991 עד 1995 העלימו אירון והנאשם, מנהלה, מרשויות מס הכנסה, במזיד ובכוונה להתחמק ממס, תוך שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, הכנסות בסכום שאינו פחות מ-1,007,542 ₪.
 
168.     הנאשמת עזרה לנאשם להשמיט הכנסות מדו"חות שנתיים, ועזרה לו להתחמק ממס; היא עשתה כן במזיד, תוך שימוש במרמה וערמה. לפיכך, מבקש ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשמת בחמישה פרטי אישום לפי סעיף 220(5) לפקודה, אך גם בשלושה פרטי אישום שעניינם "השמטת הכנסה שיש לכללה בדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודה.
 
            מעשיה הכוזבים והמרמתיים של הנאשמת באו לידי ביטוי בעזרה להגשמת תוכנית המרמה של הנאשם, וכללו את הסכמתה לרישומם הכוזב של הפטנטים על שמה, תוך חתימה על הבקשות לרישום הפטנטים; הסכמתה להתייצב כממציאת הפטנטים בפני המשקיעים, ובעיקר, חתימתה על ההסכמים כמי שמוכרת את הידע הכרוך בפטנטים. בכך, שיתפה הנאשמת פעולה עם הנאשם, מתוך רצון וכוונה לאפשר לו להעלים את זהותו של הנאשם כממציא הפטנטים וכבעל ההכנסות ממכירת הידע. קבעתי בסעיף ... לעיל, כי  הנאשמת ידעה על הכוונה להתחמק ממס, והתכוונה לעזור לאביה להגשים את התוכנית, או, לפחות, חשדה בקיום כוונה כזאת, אך עצמה עיניה מרצון מראות (wilful blindness), ונמנעה מלבדוק את החשד, מחדל שכמוהו כידיעה ממשית. לפיכך, תחשב הנאשמת כמי שסייעה בהשמטת הכנסה מדו"ח, תוך שימוש במרמה, ערמה ותחבולה.
 
169.     מעשיה של הנאשמת היו כולם נדבכים בתכניתו/מזימתו הכוללת של הנאשם. על פי אופיים, על פי אופי התכנית המרמתית, ראוי לסווג את המעשים כמכלול, ולא לפרקם לגורמים התלויים במעשיו או במחדליו של הנאשם, ככל שאלה מתפלגים על פי דיווחיו לרשויות מס הכנסה.
   170.  לסיכום:
 
            אני מרשיעה את הנאשם בעבירות הבאות:
            השמטת הכנסה מדו"ח במזיד ובכוונה להתחמק ממס, 3 פרטי אישום לפי סעיף 220(1) לפקודה;
            השמטת הכנסה מדו"ח במזיד ובכוונה להתחמק ממס, לפי סעיף 220(1) לפקודה, בקשר עם הסעיפים 117 ו-224א' לפקודה;
            שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, 5 פרטי אישום לפי סעיף 220(5) לפקודה;
            שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, 5 פרטי אישום לפי סעיף 220(5) לפקודה, ביחד עם הסעיפים 117 ו-224א' לפקודה.                                                                                                               
           
            אני מרשיעה את אירון בעבירות הבאות:
            השמטת הכנסה מדו"ח במזיד ובכוונה להתחמק ממס, לפי סעיף 220(1) לפקודה, בקשר עם הסעיפים 117 ו-224א' לפקודה;
            שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, 5 פרטי אישום לפי סעיף 220(5) יחד עם הסעיפים 117 ו-224א' לפקודה.
           
            אני מרשיעה את הנאשמת בעבירה של השמטת הכנסה מדו"ח במזיד ובכוונה להתחמק ממס, לפי סעיף 220(1) לפקודה, ובעבירה של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה.
 
 
ניתנה היום י"ט בסיון, תשס"ח (22 ביוני 2008) במעמד הצדדים הנ"ל, בהעדר הנאשמת 2 ובהעדר ב"כ הנאשם 1.
                                                                               
שריזלי דניאלה, שופטת
 
נוסח זה כפוף לתיקוני עריכה, ניסוח ושגיאות קולמוס

­1.         בהתאם להסכם מיום 30.8.93 (ת/8) מכר אוהד פז את הפטנט האמור לאוראליין (בשמה הקודם - מ.ט.ע. פיתוחים מתוחכמים בע"מ).
 
 
רוצה שעורך דין פלילי יחזור אליך?

 


מאמרים נוספים בתחום

נסגר תיק החקירה כנגד אולמרט בפרשת כרמיה

נסגר התיק בפרשת "הבית ברחוב כרמיה" נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט 

עבירת השוחד של עובד ציבור

מהי עבירת השוחד בידי עובד ציבור? כיצד מגיע בית המשפט להכרעה בנוגע לעונש ומה נדרש על מנת להרשיע בעבירת השוחד עובד ציבור ... 

עבירות מס: שיקולי ענישה

עבירות מס: שיקולי ענישה

מהן עבירות מס? מהו העונש המוטל על אדם המבצע עבירות מס? האם מדובר בקנס כספי או שמא ייתכן גם מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח? 

שוחד, שיקולי ענישה בעבירת השוחד

שוחד, שיקולי ענישה בעבירת השוחד

עבירת שוחד הינה עבירה אשר מעטרת לא אחת את כותרות העיתונים. מהי עבירת השוחד? כיצד מרשיעים אדם בשוחד? מהם שיקולי הענישה בגין שוחד? 

דמי שתיקה: האם מותר לשלם שוחד באמצעות דמי שתיקה?

דמי שתיקה היא פעולה של העברת כספים או טובות הנאה כדי שהצד המקבל לא ינקוט בהליך פלילי נגד הצד המשלם, כמו תלונה במשטרה, תביעה לפיצויים, דליפה של מידע לתקשורת בדבר התנהלות שנויה במחלוקת ועוד.  

מהי עבירת קבלת דבר במרמה ומה העונש הצפוי?

העונש הקבוע בחוק לעבירות קבלת דבר במרמה הוא מאסר של שלוש שנים בפועל. במקרה שמדובר בעבירה בנסיבות מחמירות של קבלת דבר במרמה, העונש המקסימלי הוא חמש שנות מאסר בפועל. 

רישום פלילי בעבודה – האם מעסיק רשאי לבקש תעודת יושר?

מעסיק במגזר הפרטי אינו רשאי לדרוש מעובד או מועמד לעבודה להמציא תדפיס מהמרשם הפלילי. מעסיק שבכל זאת דורש זאת, עובר על החוק וצפוי לעונש מאסר של שנתיים.  

מה העונש על השתתפות בהימורים, הגרלות ומשחקים אסורים?

אדם שמשתתף בהימורי ספורט, משחק במכונות מזל או לוקח חלק בכל הגרלה לא חוקית אחרת, עובר על החוק וצפוי לעונש מאסר של שנה וקנס כספי. אדם שמארגן משחקים אסורים מסתכן בעונש של עד שלוש שנות מאסר.  

זיוף כסף: מה העונש על שימוש בשטרות המזויפים?

זיוף כסף הוא עבירה פלילית, כאשר החוק לא מבדיל בין פעולת ייצור וזיוף שטרות לבין שימוש בכסף מזויף. העונש המרבי על זיוף כסף עומד על שבע שנות מאסר. 

קנס בהליך פלילי כעונש על עבירה

בית משפט רשאי להטיל קנס על נאשם בעבירה פלילית כעונש יחיד או לצד עונשים אחרים כמו מאסר או עבודות שירות, זאת בהתאם לחומרת העבירה והנסיבות שהובילו לביצועה. 



המידע המוצג באתר זה אינו מהווה יעוץ משפטי או כל יעוץ אחר. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת. כל המסתמך על המידע באתר עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה באתר היא בכפוף לתנאי השימוש.