האם יתקבל ערעור של מנהל עבודה לאחר הרשעתו בגרימת מוות ברשלנות?

דרגו את המאמר

הרשעת מנהל עבודה בגרימת מוות ברשלנות

הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי, קיימת תקופת התיישנות שלאחריה לא ניתן יותר להגיש כתב אישום או תביעה. במשפט הפלילי, ספירת תקופת ההתיישנות נעצרת בהתרחשותם של שני אירועים, הגשת כתב אישום או ביצוע הליך חקירה מהותי בעניין העבירה. להלן נראה מקרה בו נאשם ניסה לטעון כי חלפה בעניינו תקופת ההתיישנות ולכן אין להעמידו לדין פלילי.

הנאשם במקרה זה הורשע בבית משפט השלום בעכו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. הוא נדון למאסר של חודש אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים, וקנס של 5,000 ₪. הנאשם הורשע בבית המשפט לאחר הליך של הוכחות, וכעת הוא מערער על הרשעתו.

עובדות כתב האישום

על פי עובדות כתב האישום שהוכחו בפניו של משפט השלום, הנאשם הוא בעלים של חברה העוסקת בביצוע עבודות חשמל ותקשורת. מתוקף תפקידו, הנאשם מינה שני אנשים כמנהלי עבודה בחברה, וזאת מבלי שאלה קיבלו הכשרה או הוסמכו לעבודה זו. העבירה התרחשה בעת ביצוע עבודות תשתית בכביש 37, עבודות שכללו הנחת קווי תקשורת וחשמל בישוב כפר ורדים.

במסגרת העבודות הונחו ארונות סעף ("הפילרים") שמשקל כל אחד מהם טונה אחת, וזאת מבלי שהם קובעו לקרקע באמצעות יציקת בטון או אביזר מקבע כלשהו. ההנחה בוצעה בהתאם להנחיותיו של הנאשם ובהדרכתו. בסמוך לפילרים נחפרה תעלה ובמהלך ביצוע העבודות, אחד הפילרים נפל על המנוח, מחץ את ראשו ושבר את גולגולתו. כאמור, בית משפט השלום הרשיע את הנאשם והוא בחר לערער על כך.

טענות המערער

הנאשם טען בערעורו מספר טענות, אבל אנו נתמקד כאן רק בטענת ההתיישנות. טענתו בנושא זה הייתה כי בית משפט השלום היה צריך לבטל את כתב האישום נגדו בשל התיישנות. לטענתו, תקופת ההתיישנות לעבירה בה הוא הואשם היא חמש שנים מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום, לפי המאוחר. לכן, משעברו חמש שנים מביצוע העבירה ועד הגשת כתב האישום נגדו, הרי שהתביעה צריכה להוכיח כי העבירה לא התיישנה, והיא לא עשתה זאת.

הנאשם טען כי כדי שמעשה כלשהו יהווה "הליך חקירה", עליו להיות מהותי וענייני, ואילו במקרה זה החקירה הסתיימה ביום 6.11.1997 ומאז התיק "שכב" בפרקליטות. רק לאחר שכמעט ונגמרה תקופת ההתיישנות, המשטרה התבקשה לחקור את המערער בפעם הראשונה. לטענתו, היה זה הליך סרק שנועד רק כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

המאשימה טענה מצידה כי המשטרה ניסתה לאתר את הנאשם עוד משנת 2001, ואילו המערער אותר לראשונה רק בשנת 2003. לטענתה, בית משפט השלום קבע כי ניסיונות איתור הנאשם היו חלק מפעולות החקירה. ניסיונות האיתור כללו שליחת מברקים לתחנות המשטרה, שליחת ניידות, פנייה לעירייה, פניה לביטוח הלאומי ולעורך הדין שטיפל בענייניו האזרחיים. יתר על כן, אף הוצא צו מעצר כנגד הנאשם יותר מפעם אחת.

הכרעת בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי ציין כי טענתו של המערער באשר לחלוף תקופת ההתיישנות בעניינו, דינה להידחות. החקירה שבוצעה בעניינו של הנאשם הייתה חקירה מהותית. ניסיונות האיתור של המערער היוו את האירוע אשר הפסיק את מרוץ ההתיישנות. נוסף לכך, בית המשפט קבע כי מרוץ ההתיישנות נפסק גם כאשר נחקרו חשודים אחרים בפרשה ולאו דווקא הנאשם עצמו.

כתב האישום כנגד המעורבים האחרים הוגש ארבע שנים לאחר ביצוע העבירה, ואין ספק כי הוא היה מוגש גם כנגד הנאשם במידה והיו מצליחים לאתרו. לכן, אין מקום להתערב בהכרעתו של בית משפט השלום כי טרם עברה תקופת ההתיישנות בעניינו של הנאשם.

בית המשפט המחוזי דוחה גם את שאר טענותיו של הנאשם, ולכן הוא משאיר את הרשעתו של הנאשם על קנו. ניתן לציין רק כי הנאשם לא ערער על העונש ונראה כי הוא עשה זאת משום שהעונש עצמו היה, כפי שמציין זאת בית המשפט המחוזי, מקל ביותר.