חזקת המודעות ועצימת עיניים במשפט הפלילי

דרגו את המאמר

אחד היסודות החשובים ביותר במסגרת הוכחת אישום פלילי הינו היסוד הנפשי. ואכן, לא תמיד מדובר במשימה פשוטה. לעיתים, דבריו של הנאשם (לדוגמא, בעדותו בפני בית המשפט או במהלך חקירת המשטרה) יכולים להעיד על הלך נפשו. על פי רוב, קשה לבסס יסוד נפשי בהתאם לראיות ישירות.

בית המשפט העליון התייחס לכך בפסק דין שניתן על ידו בבג"צ 2534/97. במקרה זה, נקבע כי הוכחתו של היסוד הנפשי הינה משימה מורכבת וזאת משום שאין זה פשוט "לחדור אל תוך נבכי נפשו או נשמתו של אדם". אי לכך, במקרים בהם הרכיב ההתנהגותי מוגדר בעבירה לפי חוק, בית המשפט יכול להסתפק בחזקות עובדתיות בכדי לקבוע קיום מחשבה פלילית. לעיתים, בית המשפט מסתמך בסיטואציות כגון דא על ראיות נסיבתיות. עם זאת, בעבירות אשר המרכיב ההתנהגותי בהן עמום, בית המשפט צריך לבחון את מניעיו של הנאשם. דהיינו, עליו להיעזר גם בראיות נסיבתיות.

המורכבות האמורה הקשתה רבות על בתי המשפט. אי לכך, ועל מנת להתגבר עליה, נקבע כי בית המשפט יכול במקרים כגון דא להסתמך על חזקות שונות אשר משמעות בפועל כראיות נסיבתיות. מהלך זה הוביל את הפסיקה ליצור את "חזקת המודעות הכללית". חזקה זו קובעת כי אדם, בדרך כלל, מודע למשמעות הטמונה במעשיו ובהתנהגותו. לדוגמא, כאשר אדם מכוון אקדח לכיוונו של אחר, והוא לוחץ על ההדק, הרי שברור כי קיים פה יסוד נפשי ברור המוכח על בסיס חזקת המודעות.

בית המשפט בוחן את חזקת המודעות על ניסיון החיים אשר ניתן להניח שאדם "רוכש במהלך חייו באופן מינימאלי לכל הפחות". דהיינו, המבחן הינו מבחן האדם הסביר בן ימינו. חזקת המודעות איננה כמובן חזות הכל. פעמים רבות, היא איננה יכולה לסייע בהוכחה של מודעות לנסיבה. למשל, להוכיח מודעות מצידו של מסייע לביצוע העבירה על ידי העבריין העיקרי. אי לכך, הפסיקה פיתחה גם את ההלכה בנוגע ל"עצימת עיניים". כיום, עצימת עיניים מוצאת ביטוי בסעיף 20(ג) לחוק העונשין.

סעיף זה קובע כי יש לראות אדם אשר חשד בדבר אפשרות קיום הנסיבות או טיב ההתנהגות כמי שהיה מודע לדברים, וזאת זולת אם הוא פעל לבירורם. בית המשפט העליון התייחס לסעיף זה במסגרת ע"פ 5938/00, ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל. הודגש כי מדובר בסעיף אשר נכנס לתוקפו במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין ומדברי ההסבר להצעת החוק עלה כי "עצימת עיניים" הינה למעשה התעלמות מודעת מאפשרות של קיום נסיבה חרף חשד שמא הנסיבה מתקיימת. כמו כן, צוין כי "עצימת עיניים" הינה גם הימנעות מבדיקת המצב לאשורו.

לסיכום,

ההלכה הפסוקה קבעה כי על מנת להוכיח מודעות לנסיבה מסוימת, די בכך שהתביעה תוכיח "עצימת עיניים" מצידו של הנאשם. דהיינו, מצב בו הנאשם היה אמור לחשוד בקיומה של הנסיבה, אך הוא נמנע מלבררה. מדובר אפוא במעין הוכחה של "חשד סובייקטיבי ממשי". המדינה צריכה להוכיח קיומם של שלושה תנאים מצטברים:

1. חשד סובייקטיבי.
2. היותו של חשד זה - ממשי ורציונאלי.
3. הימנעות מלבדוק את העובדות לאשורן.

במילים אחרות, המדינה איננה יכולה להסתפק בכך שהיא תוך כי אדם נבון וסביר היה חשוד בנסיבות המקרה. שומה עליה להוכיח גם כי הנאשם הספציפי חשד בעצמו בעצם קיומה של הנסיבה. בדומה ליסוד הנפשי, גם הוכחת חשד סובייקטיבי יכולה להיות על דרך של הצגת ראיות נסיבתיות.