18 חודשי מאסר בפועל לצעירים שתקפו אדם וגרמו לו חבלות חמורות
| דרגו את המאמר |
|
|
בעניין:
|
מדינת ישראל – מדור תביעות
|
|
|
|
|
|
|
המאשימה
|
|
|
נ ג ד
|
|
|
|
|
1. אסף – לא קבוע
2. טל – בעצמו ע"י עו"ד יריב
3. דני בעצמו ע"י עו"ד חצרוני
4. גל – לא קבוע
|
הנאשמים
|
|
קצינת המבחן – גב' גל
גזר - דין לנאשמים 2 ו-3
ב- 12.09.07 הוגש לבית משפט זה כתב אישום נגד ארבעה: אסף, יליד 1980 (להלן:"נאשם 1"), טל, יליד 1986, (להלן: "נאשם 2"), דני, יליד 1986 (להלן: "נאשם 3") וגל יליד 1989 (להלן: "נאשם 4") לארבעתם מואשמים בביצוע עבירת תקיפה חבלנית בצוותא ובנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 380+382(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"). בנוסף יוחס לנאשם 1 ניסין תקיפה עבירה לפי סעיף 379+25 לחוק.
בישיבת 23.09.08 הודיעו נציע מדור תביעות וב"כ הנאשמים 1, 2, ו-3 (להלן: "הנאשמים") על הסדר טיעון אליו הגיעו, ואילו נאשם 4 כפר בעובדות כתב האישום והדיון בעניינו הועבר לשמיעה בפני שופט אחר (ראו עמ' 5 לפרוטוקול).
בהתאם להסדר הושמטו שני סעיפי עובדות, הנאשמים הורשעו על פי הודאתם, שבתאריך 17.08.07 בשעה 02:20, שתו לשוכרה בפיצוציה שברחוב יצחק שדה פינת טרבלסי בת"א (להלן: "הפיצוציה"). תוך כדי כך נכנס לפיצוציה אייל אבטאו (להלן: "המתלונן") ועבר ליד שולחנם של הנאשמים. נאשם 1 העיר כלפי המתלונן הערה כלשהיא וזרק לכיוונו חפץ מסויים ועיתון. כשהמתלונן, שהחזיק את שתי ידיו בכיסיו, ניגש לנאשם 1 לברר במה העניין, תקפו אותו הנאשמים בצוותא חדא. נאשם 1 זרק לעברו בקבוק שפגע בו, נאשמים 2 ו-3 הצטרפו אליו וכל השלושה הכו במתלונן באגרופים בפניו ובגבו, בעוד שנאשם 4 מחזיק, על פי הטענה, במתלונן ומאפשר בכך לאחרים להמשיך בתקיפות: נאשם 3 חבט בעוצמה, מספר פעמים, בראשו של המתלונן באמצעות כיסא, נאשם 2 תקף את המתלונן בעוצמה באמצעות כיסא וזרק עליו שולחן, נאשם 1 היכה את המתלונן בראשו במכת אגרוף ולאחר מכן ניסה לתקוף אותו, דבר שנמנע על ידי אחרים שהיו במקום. כתוצאה מהתקיפות, המתלונן התמוטט, הכרתו טושטשה, נגרם לו חתך באורך 12 ס"מ בקרקפת, שהצריך תפרים, חבלה בצוואר ונפיחות, רגישות וקושי בהנעת הצוואר, רגישות בכתף שמאל וחבלות שטחיות בכף ומרפק (ראו הכרעת דין בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 23.09.08).
בהתאם להסדר, נדחו הטיעונים והוזמן תסקיר בעניינו של כל אחד מהנאשמים. שירות המבחן הודיע לבית המשפט שהשלמת תסקירו של נאשם 1 תתעכב. לכן הטיעונים לעונש בעניינו נקבעו למועד נדחה.
שירות המבחן
נדרש כמקובל לניסבותיהם האישיות – משפחתיות של נאשמים 2 ו-3, שניהם גברים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, ולרקע שהביא אותם לבצע את המעשים נשוא הרשעתם. למרות חומרת העבירה, המליץ השירות להעדיף את האינטרס השיקומי ולהימנע מלהשית עליהם מאסר בפועל. ההנמקות מפורטות בתסקירים ואין צורך לפרטן.
התביעה
בטיעוניו לעונש הגיש התובע, עו"ד לוס את הגיליון במ/1, ממנו עולה שאין זו הסתבכותו הראשונה של נאשם 2 בפלילים. בשנים 2001 ו- 2006, עוד בהיותו קטין, הועמד לדין בבית המשפט לנוער בגין ביצוע עבירות רכוש ומרמה, ההליכים הסתיימו ללא הרשעה.
התובע נדרש בהרחבה לחומרת המעשים שבדיון ונסיבות ביצועם. לגישתו מעשים כאלה מבססים את "הפחד הכי גדול שלנו כחברה". ללא סיבה חברו הנאשמים, תקפו בצורה קשה ומכוערת את המתלונן, שנכנס לתומו לפיצוציה. חרף גילם הצעיר וההליך הטיפולי שפורט בתסקירים, ראוי, לטענת התובע, להעדיף את האינטרס הציבורי. הוא ביקש להשית על כל אחד מהנאשמים מאסר ממושך, ששנתיים ממנו לריצוי בפועל, ויתרתו על תנאי בנוסף לתשלום פיצויים למתלונן. לגישת התובע אם יש מקום לאבחנה בין הנאשמים, היא מחייבת התייחסות לחומרה לנאשם 2, שכבר הסתבך בפלילים ובית המשפט הקל איתו.
לתמיכת עמדתו הגיש התובע לעיוני את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א, הרכב בראשות כב' השופטת ברלינר בע"פ 71758/06, חוגי נ' מדינת ישראל, ואת פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 10444/06 עייני נ' מדינת ישראל.
ההגנה
ב"כ הנאשמים, עו"ד יריב בשם נאשם 2 ועו"ד חצרוני בשם נאשם 3, ביקשו באופן טבעי להתחשב במרשיהם ובנסיבותיהם האישיות. הגם שלא התעלמו מחומרת העבירה, ביקשו הסנגורים ליתן משקל מכריע לעובדה שהאירוע החל ביוזמת נאשם 1 ובהיות הנאשמים בגילופין. הסנגורים הדגישו כל אחד בתורו את שיתוף הפעולה המלא שמרשו משתף עם שירות המבחן, השינוי שהשתנה לטובה בהשפעת ההליך הטיפולי. ב"כ נאשם 2 ביקש ליתן משקל לקולא לעובדה שמאז העבירה לא נפתחו נגד מרשו תיקים נוספים, בעוד ב"כ נאשם 3 הדגיש את העבר הנקי של מרשו. כמו כן ראוי לדעתם ליתן משקל לתקופות המעצר בפועל והמעצר הבית שבהם שהה כל אחד מהנאשמים.
ב"כ נאשם 3 תמך טיעוניו באסופת פסיקה שיצאה מלפני בתי המשפט על כל ערכאותיהם.
לאחר ששמעתי הטיעונים, עיינתי בתסקירים ובאסמכתאות, שקלתי מכלול הנסיבות וערכתי האיזונים הצריכים, הגעתי למסקנות כדלקמן:
-
ככלל משקלן של נסיבות אישיות כגורם במכלול השיקולים לגזירת העונש, יורד ביחס ישיר לחומרת העבירה נשוא ההרשעה, וככל שזו עולה יש צורך בענישה הרתעתית.ו
-
הלכה היא שהמלצת שירות המבחן, כשמה כן היא, ואין בה לחייב את בית המשפט. מטבע תפקידו אמון שירות המבחן על האינטרס האישי - שיקומי של הנאשמים, בעוד שבית המשפט מחוייב להידרש בראייה רחבה למספר רב של אינטרסים, ביניהם אינטרס הציבורי הכוללת התייחסות ודאגה על זכויותיהם של אזרחים תמימים מפני עבריינים משתוללים הפוגעים בהם ללא סיבה. ראו לעניין זה פסק דינו של כב' השופט טירקל ברע"פ 6915/03, עימאד אלדין גומייד נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 971 ,עמ' 973.
-
חובתו של בית המשפט לתרום למלחמה בפשיעה, להוקיע מעשי אלימות ובריונות קשים ומכוערים, שפגיעתם בקורבנות רעה וקשה ותוצאותיהם עשויות להיות חמורות ואפילו פטאליות. אין די בהוקעה מילולית והתכלית החקיקתית לא תיושם באמצעות הטפות מוסר שהן בגדר מס שפתיים ולא מעבר לכך.
-
בית המשפט הנדרש לעשות לשירוש התופעה ולהפנים את האיסור בקרב עבריינים צעירים ומבוגרים כאחד, יגזור את הדין באופן שיבטא את חומרת המעשה ויקדם את האינטרס ההרתעתי האישי והכללי, כדי להבטיח, במידת האפשר את שלומם וביטחונם של יחידי הציבור ולאשש את אמונו באשר לתיפקודן של רשויות האכיפה.
-
כך פסק בית המשפט העליון לאחרונה בע"פ 3562/05 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 735. המערערים שם, קטינים, תקפו ללא סיבה את המתלונן שם, היכוהו בפניו בסטירות ובאגרופים עד שנפל לכביש, ובעודו שוכב בעטו בו בראשו ובבטנו. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות של ממש, ובאותו לילה נותח ועבר כריתת טחול. למרות התסקירים החיוביים, גזר בית משפט קמא על כל אחד מהקטינים 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בדחותו את הערעור פסק כב' השופט א. לוי בעמ' 740 כדלקמן:
"אם נדרשה ראייה נוספת לאלימות שפשתה כנגע בחברה הישראלית, המערערים שבפנינו הם ההוכחה הניצחת לכך... על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם, הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח, ואפילו צעירים הם, כי המענה לאימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות. עם זאת, אין כוונתי לומר שיש לזנוח כליל שיקולים של שיקום העבריין, ובמיוחד אם הוא קטין, אולם המציאות בה אנו חיים מציאות חירום היא, ועל כן שיקולים מסוג זה הינם שניים במעלה, וקודמים להם שיקולי גמול והרתעה".
-
מן הכלל אל הפרט - במקרה שבדיון מעשי האלימות הבריונית של הנאשמים העומדים בפני היום, מקבלים משנה חומרה בהתחשב בשיתוף הפעולה ששיתפו עם שני אחרים, ואשר נתן להם עליונות ברורה על המתלונן שעמד יחידי מולם.
-
קראתי את התסקירים ובחנתי אותם ואינני רואה לקבל את ההמלצות. הנאשמים, בהיותם במקום פומבי, לא נרתעו מלהלום ולהכות אדם יחיד פעם אחר פעם כשבידיהם חפצים גדולים, שולחן וכיסאות, שכידוע אינם עשויים מחומר רך, ופגיעתם קשה ומסוכנת מאוד.
-
העובדה שהיו שתויים באותה שעה, לא רק שאיננה מהווה נסיבה לקולא על פי דין, לטעמי יש בה להוסיף פן של חומרה, המוכיח, שהנאשמים הם אנשים חסרי ריסון עצמי, השותים את עצמם לדעת ובמצב כזה פוגעים בזולתם ללא סיבה, ללא ריסון וללא כל בקרה.
-
עיינתי בפסקי הדין שהגישו ב"כ הצדדים. אינני משוכנעת שהנסיבות באותם מקרים ברות השוואה למקרה שבפני. כל מקרה ונסיבותיו הייחודיות, בהתחשב בין השאר, בנסיבותיהם האישיות של הנאשם, הרקע והנסיבות לביצוע העבירה וחומרת הפגיעות שנפגעו הקורבנות.
-
במקרה אלימות כה חמור חייב בית המשפט להשתמש בחרב הענישה, כפי שפסק כב' השופט א.רובינשטיין בע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל, שעניינו אלימות כלפי קשישים, כדלקמן:
"חברה שבה תחושת הביטחון האישי של בניה ובנותיה..., מעורערת – זקוקה לשיקום ולחיזוק, כדי שתחושה ראויה תשוב על כנה. זו תפיסת החוק והסדר, law and order, שתושבי המדינה מצפים לה ומייחלים כי רשויות הממשל יתנו לה מענה ופתרונות. בית המשפט הוא אחת הכתובות ההכרחיות לציפיה זו. אין בידו ארנק של תקציבים לחיזוק הביטחון האישי, אך יש בידו חרב שבמקרים המתאימים עליו להניפה, היא חרב הענישה. הענישה הספציפית היא כמובן אינדיבידואלית, בכל מקרה לגופו ולנסיבותיו; לא אחת הנאשמים באים עצמם מרקע קשה המצדיק התחשבות; אך המחוקק והפסיקה רואים לנגד עיניהם גם את הקרבנות, קרבנות בפועל וקרבנות פוטנציאליים, את היחיד שאיתרע מזלו להיות קרבן, ואת כלל החברה החוששת כי ירבו קרבנות".
-
וכפי שקבע כב' השופט רובנישטיין בפסק דינו דלעיל, בהתאם לעיקרון הענישה האינדיבידואלית, בית המשפט הגוזר את הדין לא מתעלם מהנאשם הספציפי שבפניו, תהא העבירה, שבביצועה הורשע, חמורה ככל שתהא, ראו בהקשר זה גם פסק הדין בע"פ 5106/99, אבו נג'ימה נ' מדינת ישאל, פ"ד נד(1) 350, מפי כב' השופטת דורנר.
-
בהתאם לכך אתחשב לקולא בגילם הצעיר של הנאשמים, בהודאה, במעצר, במעצר הבית, שיתוף הפעולה המלא ששיתפו עם שירות המבחן, ועל מנת לעודד אותם להשתלב באורח חיים נורמטיבי לאחר שישאו את עונשם, לא אמצה עימם את מלוא חומרת הדין. לשם השלמות, מוצאת אני להעיר, שלמרות שנאשם 2 הסתבך בעבר בפלילים, בעוד שנאשם 3 עברו נקי, אינני רואה לאבחן בין שני הנאשמים. שכן נאשם 2 שהה במעצר שלושה חודשים, בעוד שנאשם 3 השתחרר ממעצרו כבר כעבור חודש.
סוף דבר – בהתחשב באמור לעיל ולאחר עריכת האיזונים הצריכים בין האינטרסים המתנגשים, אני גוזרת על כל אחד מהנאשמים, כדלקמן:
א. 56 חודשי מאסר מתוכם 18 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מהיום לא יעבור מי מהם עבירת אלימות מסוג פשע. ימי המעצר בפועל שכל אחד מהנאשמים היה נתון בו (נאשם 2 מה- 9.09.07 עד 5.12.07, נאשם 3 מה- 9.09.07 עד 22.10.07), ינוכה מעונש המאסר.
ב. 8 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שנתיים מהיום לא יעבור מי מהם עבירת אלימות מסוג עוון, להוציא איומים.
ג. כל אחד מהנשמים קנס בסך 1000₪.
ד. פיצוי למתלונן בסך 7500 ש"ח כל אחד, שישולמו ב- 8 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, שתחילתם ב- 1.01.10. כספי הפיצויים יופקדו לזכות המתלונן ע"ת מס' 1 בקופת בית המשפט ויהיו הראשונים. הקנס בסך 1000₪ ישולם כתשלום אחרון. נאשם שלא ישלם את הקנס שהושת עליו יאסר ל- 120 יום נוספים.
הודעה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.
ניתנה היום, ל' בשבט, תשס"ט (24 בפברואר 2009), במעמד הצדדים.
|
דורית רייךֿֿשפירא, שופטת
|
