שנת מאסר לחייל ולשוטר בגין תקיפה במסגרת הסדר טיעון

דרגו את המאמר

השופטת השיתה על הנאשמים, אשר היו חלק ממערך כוחות הביטחון במדינה בעת שביצעו את עבירת התקיפה שיוחסה להם שנת מאסר. השופטת ביססה את החלטה על העובדה שמעשיהם של הנאשמים היו הקשים והם נעשו בעת שהשניים היו בשירות המדינה.

במקרה דנן, הנאשמים הורשעו, על פי הודאתם בביצוע עבירת התקיפה. על פי עובדות כתב האישום, בעת המאורע שירת אחד מהנאשמים כחייל צה"ל והנאשם השני שירת כשוטר במשמר הגבול. בשנת 2008, הנאשמים תקפו, בצוותא, בהיותם שיכורים, את המתלוננת שהייתה חסרת בית ולנה ברחוב. הנאשמים הכו אותה בעצמה, סטרו לה ובעטו בה. כתוצאה ממעשים אלו המתלוננת נחבלה בפניה ונגרמו לה שטפי דם, נפיחות וחבלות באיברי גוף נוספים. הצדדים הגיעו להסדר טיעון בו הנאשמים הודו בביצוע המעשים והמאשימה ביקשה לגזור עליהם מאסר בפועל למשך שנה.

טענות הצדדים

המאשימה התייחסה בטיעוניה לחומרת מעשיהם של הנאשמים. לטענתה, הם התעמרו באישה חסרת בית רק לשם שעשוע. למעשה, היא הייתה קרבן למסכת התעללות קשה שהותירה בה חבלות. המאשימה ביקשה להתחשב בביזוי, בכאב ובהשפלה שהמתלוננת חשה. כמו כן, המאשימה הדגישה את העובדה שהיה מדובר בשוטר וחייל. לדבריה, היה ניתן לצפות מהנאשמים שיתנו דוגמא לאזרחים במעשיהם, אך נראה היה כי הם לא הפנימו את הערכים שהונחלו להם במסגרות בהם שירתו.

לשיטתה, לענישה היו מספר השלכות. ראשית, על הציבור היה לדעת כי דין שוטר כדין אזרח. שנית, היה מקום לענישה מרתיעה, שהיה בה מסר לכל ציבור לובשי המדים. לדבריה, היה ניתן להתחשב בהודאת הנאשמים, אשר חסכו מהמתלוננת מתן עדות בפני בית המשפט. אולם, לאור החשיבות הרבה של המסרים ההרתעתיים שהועלו, היה צריך להעדיף את האינטרס הציבורי. לפיכך, המאשימה ביקשה לגזור על הנאשמים עונש בהתאם לרף העליון שבהסדר.

מנגד, הנאשם הראשון טען כי תיאור העובדות מפי המאשימה היה מוגזם. לדידו, תוצאת המעשים לא הייתה קשה כנטען ולא נגרמו למתלוננת חבלות כה חמורות. לטענתו, הוא והנאשם השני חזרו מבילוי בפאב לאחר שככל הנראה הגזימו בשתייה לשוכרה וזה מה שגרם להם לנהוג באלימות. לטענת הנאשם הראשון, הוא היה בשירות סדיר בזמן האירועים, לא היה לו עבר פלילי ומעולם לא היה מעורב קודם לכן באירוע אלים. הנאשם הביע חרטה במעשיו והיה ברור לו כי יתרחק משתייה לא מידתית מעתה והלאה. לדידו, די היה במה שעבר עד כה כדי להוות הרתעה מכל מעשה אלימות בעתיד וכדי להרחיקו מהתנהגות אלימה.

הנאשם השני טען כי עברו הפלילי לא היה בעבירות אלימות ומעשיו בעבר היו גם הם על רקע שכרות. לטענתו, הוא ניסה בכל כוחו לשמור על אורח חיים נורמטיבי והתגייס לצבא בחיפוש אחר מסגרת טובה ויציבה. אולם, הוא סולק ממסגרת זו וזה היה עבורו העונש הכבד ביותר שיכול היה לקבל. הוא הודה בעבירה ולקח אחריות מלאה. לטענתו, המעצר שבו שהה עד כה השיג את ייעודו ההרתעתי והעונשי, במיוחד על רקע סילוקו מהצבא. לפיכך הנאשם ביקש להסתפק במאסר של תקופת המעצר בה ישב עד כה.

החלטה

השופטת קבעה כי מעשיהם של שני הנאשמים היו חמורים ביותר. שכן, הנאשמים שתו לשוכרה, נטפלו למתלוננת והכו אותה קשות ובעוצמה רבה וגרמו לה חבלות רבות. השופטת ציינה כי נראה היה שחייהם של הנאשמים, צעירים שעלו לישראל בגפם במסגרת פרויקט ציוני, לא היו קלים. אך ניתן היה להניח כי כך גם חייה של המתלוננת, חסרת בית שנפלה קורבן לפשע אלים זה.

השופטת קבעה כי אמנם הנאשמים היו בחורים צעירים שהסתבכו לראשונה בעבירת אלימות, אך מעשיהם היו כה קשים וחמורים עד כי נסיבותיהם האישיות התגמדו אל מול האינטרס הציבורי, שחייב ענישה מרתיעה. לבסוף, השופטת דנה כל אחד מהנאשמים לשנים עשר חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי.