פיצויים בגין תפיסת רכב למטרת חקירה אשר גרמה נזק לבעלי המכונית

דרגו את המאמר

פסיקת פיצויים לצד שלישי עקב תפיסת רכב ברשלנות ע"י המשטרה

חברה, השוכרת רכבים במסגרת עיסוקה, הגישה תביעה כספית כנגד משטרת ישראל (המדינה) בגין נזקים שלכאורה נגרמו לה כתוצאה מרשלנות הנתבעת.

התובעת שכרה רכב מחברת ליסינג, והעמידה אותו לרשות אחד מעובדיה. כעבור כשנה, אותו עובד נעצר בחשד לרצח. לבסוף, האחרון אף הורשע על פי הודאתו. ביום בו העובד נעצר, נתפס עימו גם הרכב (בשל היותו "זירת עבירה וראייה חפצית"). המשטרה תפסה את הרכב משום שהיא חשדה כי בוצעה בתוכו העבירה. 

לאחר תפיסתו, הרכב נגרר לתחנת המשטרה. בתחנת המשטרה נלקחו מהרכב דגימות שונות. בתום הבדיקות והדגימות, המכונית אוחסנה במכלאה נעולה אשר איננה מאפשרת גישה לאזרחים.

ב"כ הנאשם הצהיר כי אין למרשו צורך ברכב והמשטרה הסכימה להשיב את המכונית לידי חברת ההשכרה. עם זאת, ההשבה הייתה בתנאי שהתובעת לא תבצע ברכב שינויים לרבות איסור העברת בעלות. התובעת טענה כי היא איננה מקבלת את השבת הרכב בכפוף לתנאים האמורים. בסופו של היום, הרכב שוחרר לידיה של החברה לאחר שהוא היה במכלאה במשך שמונה חודשים. התובעת טענה כי הרכב הוחזר מוזנח והיה צורך לטפל בו על מנת להשיבו לכשירות. התובעת פנתה למשטרה אך לשווא. תביעתה הנ"ל הוגשה בעקבות פניותיה החוזרות ונשנות למשטרה אודות הצורך ברכב ודמי השכירות המשולמים בגינו.

המסגרת המשפטית

סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) קובע כי המדינה לא תימצא אחראית בנזיקין בגין מעשים אשר נעשו על ידה במסגרת הרשאה חוקית. עם זאת, החוק איננו מגן על המדינה מחמת רשלנות. במקרה דנן, לא הייתה מחלוקת כי תפיסת הרכב הייתה כדין. הרכב אכן נחשד כזירת עבירה ולא היה מנוס מתפיסתו. עלתה השאלה האם המשטרה התרשלה כלפי חברת ההשכרה כאשר היא החזיקה את הרכב למשך תקופה בלתי סבירה ובלתי מידתית.

בית המשפט קבע כי לא יכולה להיות מחלוקת בנוגע לכך שהמדינה חבה כלפי בעלי נכסים אותם היא תופסת בחובת זהירות מושגית. דהיינו, המדינה אחראית לנזקים אשר נגרמים לנכסים אלה מחמת רשלנות. כמו כן, לעיתים, המדינה אחראית גם לנזקים אשר נגרמים מעצם תפיסת חפץ לתקופה לא מידתית.

לדוגמא, בבש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, בית המשפט העליון קבע כי במקרים כגון דא יש לאזן בין האינטרס הציבורי אשר מקופל במניעת ביצוע עבירות בעזרת חפצים, לבין הגנה על זכות הקניין של הפרט. בעניין עובדיה נקבע עוד כי המשך החזקת נכס על ידי המשטרה יכול בהחלט לעלות כדי פגיעה בזכות הקניין של הבעלים (זאת מעבר לפגיעה אשר נגרמת לאחרון בגין התפיסה לכשעצמה). אי לכך, במקרים כגון דא, שומה על בית המשפט לבחון האם המשטרה החזיקה את הנכס באופן בלתי מידתי או באופן העולה על הנדרש.

המשטרה החזיקה את המכונית באופן בלתי מידתי - התנאים לשחרורו היו מופרזים

במקרה דנן, התקיימה בין הצדדים גם חובת הזהירות הקונקרטית. המשטרה תפסה רכב בבעלות הנתבעת והיה עליה לשמור על תקינותה של המכונית. בית המשפט קבע כי המשטרה הייתה יכולה בהחלט לצפות מצב בו יגרמו לתובעת נזקים בגין פגמים שונים ברכב. מקל וחומר כאשר החברה ביקשה שהרכב יוחזר אליה ללא תנאים מוקדמים. בנסיבות מקרה דנן, בית המשפט קבע כי המשטרה הייתה יכולה לנקוט באמצעים סבירים למנוע התממשות הסיכון.

המשטרה טענה מנגד כי הסכמתה להחזיר את הרכב בתנאים האמורים עלתה כדי איזון ראוי בין הזכויות השונות אשר עמדו על הפרק. למעשה, בית המשפט קיבל את טענות המשטרה לכך שכל אימת שהנאשם לא הודיע כי ניתן לשחרר את הרכב, המשטרה תפסה את המכונית כדין. לעומת זאת, לאחר מכן, היה על המשטרה לבחון אפשרות של החזרת המכונית לבעלים (לאחר הבדיקות הדרושות). בית המשפט קבע כי המשטרה הייתה צריכה להחזיר את הרכב לתובעת ללא תנאים.

הודגש כי התנאים שנדרשו על ידי המשטרה לא היו דרושים למדינה מבחינת החקירה ו/או ההליך הפלילי. בית המשפט הזכיר לנתבעת כי לאחר שנלקחו הדגימות הדרושות, ועם תום הבדיקות הרלבנטיות, לא היה עוד צורך בממצא הפיסי של הרכב במכלאה המשטרתית. בסופו של היום, נקבע כי המשטרה תפצה את בעלת הרכב בסך של כ-22,000 שקלים.