הכרעת דין בעניין פרשת השוטרים מטמיני חומרי הנפץ

דרגו את המאמר

הרכב שופטי ביהמ"ש המחוזי בחיפה הרשיע עתה פה אחד את השוטרים, הנאשמים 4-1 רמי מוסא, אלדד חדד , יוסי לוי ויניב אשור בעבירות של היזק בחומר נפץ, עבירות בנשק ומרמה והפרת אמונים וזיכה ברוב דעות את האזרח רן קרוטר הנאשם 5 , מהעבירות אשר יוחסו לו .

הרכב השופטים: אב"ד השופט יוסף אלרון והשופטים כמאל סעב וריבי למלשטריך-לטר. בהתייחס לנאשם מס’ 5 – האב"ד אלרון במיעוט, הציע להרשיעו בייצור נשק שלא כדין, סיוע לנשיאת נשק שלא כדין וסיוע להיזק בחומר נפץ , כנגד דעת הרוב החולקת של השופטים סעב ולמלשטריך- לטר אשר הציעו לזכותו .

רקע:

הנאשמים 1-4 שרתו כשוטרים במשטרת ישראל: נאשם 1 כרכז מודיעין בעיר עכו, נאשם 2 כבלש ביחידה מרכזית גליל ("ימ"ר"), נאשם 3 כרכז מודיעין בימ"ר ונאשם 4 שירת כקצין איסוף בימ"ר, הנאשם 5 אזרח , שרכש ידע בפירוטכניקה ובהפעלת זיקוקים ומספר שנים לפני מועד הארוע שימש כמתנדב במשטרת ישראל.

 
בתאריך 10.10.06 הושלך רימון רסס על ידי גורמים עבריינים בעיר נהריה לעבר ביתו של נאשם 2 . עפ"י כתב האישום גמלה בליבם של הנאשמים כולם ההחלטה לפעול נגד הגורמים העבריינים באמצעות הנחת מטעני חבלה.

בליל ה- 22.10.06 לפנות בוקר התפוצץ מטען חבלה שהונח על אדן חלון ביתו של אחד, רפי בן שלום, וגרם נזק למבנה. מטען חבלה אחר שהונח מתחת לרכבו של מיכאל מור, המוגדר על ידי משטרת ישראל כראש ארגון פשע בעיר נהריה, נתגלה מבעוד מועד, ופוצץ בפיצוץ מבוקר על ידי חבלני משטרה.

מטעני החבלה הנ"ל הורכבו מצינור מתכת והכילו אבק שריפה וכדוריות רסס מתכתיות. מטען החבלה שהתפוצץ על אדן חלון בית בן שלום והרסס שכלל כדוריות מתכת, התפזרו לכל עבר ומפגיעת כדורי הרסס ועוצמת הפיצוץ נגרם נזק לקיר החדר הפנימי ולסורג שבחלון החדר. מטען החבלה שהונח מתחת לרכבו של מור, לא התפוצץ. (תמונות של מטעני החבלה וחלקיהם ניתן לראות בעמ’ 15-17 להכרעת הדין).

תחילה, חקירת משטרת ישראל לא העלתה דבר באשר לזהות מניחי מטעני החבלה. אולם, כשנה לאחר קרות האירועים, איש משטרה לשעבר, חיים משה, שהיה עצור בגין חשד למעורבות בפלילים בעניין אחר, סיפר לחוקריו את ששמע, לדבריו, מפי נאשם 1, ולפיו זה האחרון יחד עם שוטרים נוספים הניחו יחדיו את מטעני החבלה.

המידע שנמסר על ידי חיים משה הנ"ל הוביל בסופו של יום למעצר הנאשמים, שהכחישו תחילה כל מעורבות בהנחת מטעני הנפץ. אחד מהשוטרים שנעצרו, מנחם אוחנה , הפליל בחקירתו את חבריו ונחתם עימו הסכם "עד מדינה" , וכאמור הוגש כתב האישום נגד הנאשמים הנ"ל.

הנאשמים 1-4 כפרו בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום וציינו כי אירוע השלכת הרימון על בית נאשם 2 היה אחד מתוך עשרות אירועים אלימים שבוצעו על ידי אותם "גורמים עבריינים", במשך כ- 8 שנים ושכללו פגיעות וניסיונות לפגוע בשוטרים ובני משפחותיהם, בראש עירית נהריה ובבנו וכן בעדי תביעה שאמורים היו להעיד נגדם.

עוד טענו כי "למרות הסיכון הממשי והמוחשי שנשקף לנאשמים ובני משפחותיהם לא הקדישו גורמי הפיקוד במשטרת ישראל במלחמה באותם גורמים עבריינים את המשאבים וכוח האדם הראויים והלכה למעשה, הפקירו את השוטרים המשרתים בשטח והנאשמים ביניהם לחסדיהם של אותם גורמים".

בהתייחס למיוחס להם טענו הנאשמים ...

כי "עד המדינה", אוחנה, היה "הרוח החיה" מאחורי התוכנית, וכי מטרתם לא הייתה אלא "הרתעה וגירוי שיגרום לאותם גורמים לפעול ולהיתפס ולמשטרת ישראל להתעורר מהתרדמת". מתוך כך, לטענתם, סוכם על הנחת "התקן פירוטכני" שמטרתו "יצירת רעש בלבד" ואינו מסכן את חייו וגופו של אדם. את כדוריות העופרת, לטענתם, השליכו בעת הכנת ה"התקנים הפירוטכנים", ואלו הושמו מאוחר יותר ללא ידיעתם, ככל הנראה, ע"י אוחנה.

לטענת הנאשמים 1-4 יוצא מן האמור לעיל , כי האירועים התרחשו על רקע נסיבות חריגות בחומרתן, שמקימות להם טענות הגנה עצמית והגנה מן הצדק. הנאשם 5 טען, בתשובתו לאישום, כי לא היה שותף בתכנית לפגוע במור ובן שלום, וסבר, בתום לב, שהנאשמים פועלים במסגרת תפקידם כאנשי חוק. כן טען כי אין לו כל ידע ו/או ניסיון לעניין מטעני חבלה ולא יעץ לאיש בעניין זה.

האב"ד אלרון ציין בהכרעת הדין כי למעשה, המאשימה אינה חולקת על היות הנאשמים 1-4 נתונים לאיומיהם של גורמים עבריינים בעיר נהריה והנאשמים מצידם אינם חולקים על מעורבותם בהנחת מטעני החבלה. הסוגיה המרכזית שבמחלוקת הינה, האם בנסיבות האמורות עומדת לנאשמים הגנה כלשהי בפלילים ובפרט "הגנה עצמית" או "הגנה מן הצדק".

השופט אלרון ציין בחוות דעתו כי ...

אין זה מתפקידו של בית משפט זה לבחון את תפקודו המקצועי של הסגל הפיקודי הבכיר של משטרת ישראל. על כן, לא ראה להכריע בטענות הנאשמים כלפי תפקוד המשטרה בתקופת אירועי כתב האישום. יחד עם זאת נראה כי התמונה המצטיירת לאחר שמיעת הנאשמים ועדים אחרים , הינה תמונה בעייתית של תפקוד המשטרה בעיר נהריה, כאשר לא ניתן מענה הולם לפעילות עבריינית חריגה בהיקפה כלפי אנשי משטרה ואנשי ציבור וזאת, לאורך מספר שנים.

ללא קשר למאמצים שהושקעו על ידי המשטרה, ומבלי להכריע איזה דרך טיפול עדיפה, הרי, "במבחן התוצאה", מדובר בכישלון מערכתי. מראיות הנאשמים עולה עובדה אחת בבירור: הנאשמים חוו תסכול רב מתפקוד המשטרה הקלוקל, בעיניהם, ומיאנו להשלים עימו . עובדה זו, בצירוף חשדותיהם במור וארגונו כאחראים למעשים פליליים כאלה ואחרים שבוצעו כלפיהם וכלפי שוטרים אחרים, היוו את המניע למעשיהם.

אשר למניע הנאשמים 1-4 ציין השופט אלרון כי גרסת אוחנה, שהובאה בפני ביהמ"ש מכלי ראשון, מגוללת את הנעשה "מאחורי הקלעים" של התכנית להנחת מטעני החבלה על אדן חלון ביתו של בן שלום ומתחת לרכבו של מור. לפי גרסה זו, עולה באופן חד משמעי, כי מניע הנאשמים היה להתנקם במור ובן שלום, על חמיקתם החוזרת ונשנית מזרועות החוק, לשיטתם, שהתבטאה בעבירות התקיפה והאיומים שבוצעו כלפיהם וכלפי חבריהם.

עוד הוסיף, כי עדות אוחנה היתה מהימנה, קולחת וקוהרנטית. על אף שקו הגנת הנאשמים כולל תקיפה אישית של אוחנה עצמו וניסיון לגולל עליו את האחריות למעשים, ניסה אוחנה לגונן על חבריו, הנאשמים, ולדבר בזכותם, תוך הדגשת פעילות ארגון הפשע של מור כרקע למעשים. במהלך חקירתו במשרדי המחלקה לחקירות שוטרים, אף ביקש לשחרר את חבריו השוטרים ממעצר ולהקל בעונשם.
 

מעדותו בפני ביהמ"ש וכן מחקירתו במשטרה התרשמו השופטים מעד שלא בנקל הפליל את חבריו השוטרים וכי ניתן היה לחוש בקושי שליווה אותו במהלך עדותו ובמודעותו לכך שבעדותו זו הוא מאבד את התמיכה החברתית שהייתה לו. השופט אלרון ציין כי לא שוכנע כי היה לאוחנה מניע כלשהו להעליל על הנאשמים. ההפך הוא הנכון - עד זה שילם מחיר קשה כתוצאה ממסירת עדותו לחובתם (נידוי חברתי וסילוקו מהמשטרה).

השופט אלרון הוסיף כי מהנזק שנגרם בפועל כתוצאה מהפעלת המטען (המכיל אבק שריפה ורסס של כדוריות מתכת) על אדן חלון ביתו של בן שלום וחוות דעת מומחה החבלה רון זוהר, עולה כי בכוח המטענים להזיק לרכוש ואף להמית אדם הנמצא בקרבת מקום. בכך, משיגה הנחת המטען את מטרתה – מור ובן שלום, האחראים ליידוי רימוני רסס, בעיני הנאשמים, מקבלים "כגמולם", וה"צדק", לשיטת הנאשמים, נעשה.

לעומת זאת דחה השופט את גרסת הנאשמים וציין כי ...

קיים חוסר התאמה בין המניע לו טענו, דהיינו, התגוננות בפני השניים הנ"ל שסיכנו את חייהם, לטענתם, ובין האמצעי בו החליטו לנקוט - הטמנת "התקן פירוטכני" שבכוחו "לעשות רעש בלבד". השופט ציין כי מחד, תוארו מור ובן שלום על ידי הנאשמים כאנשי "ארגון פשע [שהטיל] חיתתו על עיר שלמה ..." שהציבו אותם ואת משפחותיהם ב"סכנה מיידית ... מוחשית וודאית, ועלולה להיגרם בכל רגע נתון", תוך השוואה ל"שנותיה הזוהרות" של המאפיה בארה"ב ובסיציליה.

מאידך, כאמור, לגרסת הנאשמים, ביקשו ל"הפחיד" את מור ובן שלום, על ידי הפעלת "התקן פירוטכני", מעין "זיקוק" לא מסוכן, ש"עושה רעש", על מנת לגרות אותו ל"תגובה עבריינית". הא ותו לא. לגרסת הנאשם 3 אף בערה בו חמתו על "עד המדינה" אוחנה, בשל כך שהוסיף כדוריות מתכת למטענים.

לאור האמור שאל השופט: "הכיצד חשבו הנאשמים להגן על עצמם ועל בני משפחותיהם על ידי גירוי "עבריין" כה מסוכן, לשיטתם, ל"פעולה עבריינית"? והוסיף : "והרי גרסת הנאשמים משולה להתגוננות בפני נמר על ידי משיכה בזנבו".

לאחר שסקר את חומר הראיות קבע השופט אלרון את הקביעות הבאות:

• הנאשמים 1-4 גמרו אומר לנקום בנפגעי העבירה באמצעות הנחת מטעני חבלה האחד על אדן חלון בית בן שלום והאחר מתחת לרכבו של מור.
• כל הנאשמים הנ"ל השתתפו בהכנת המטענים, במידה זו או אחרת.
• אין זה משנה לעניין זה, אם כל אחד ואחד מהנאשמים היה מודע לכדוריות המתכת במטענים או אם לאו, שכן ממילא השימוש בהן לא חרג מההחלטה המשותפת להכין מטעני חבלה. מה גם, כל הנאשמים היו מודעים לכך שבמטענים הוכנסו כדוריות מתכת.
• הנאשמים 1-4 הניחו את מטעני החבלה והפעילו את המטען שהונח על אדן חלון בית בן שלום, תוך גרימת נזקים למבנה וסיכון חיי אדם, ביודעין.
• לגבי הנאשם 5 סבר השופט אלרון כי בנסיבות העניין ניתן לראות בו כמי שהשתתף באופן פעיל בייצור מטעני החבלה תוך שהוא, לכל הפחות, חושד בדבר טיבם וייעודם האסור, גם אם אינו יודע את יעדי השימוש בהם.
  
  בניגוד לגרסת נאשם זה בפני ביהמ"ש, עזרתו התבקשה על ידי אוחנה והנאשם 3 במפורש לצורך הרכבת "מטען צינור" , עזרה אותה אכן סיפק. הנאשם 5 אף קדח חור בצינור שסופק לו על ידי אוחנה והנאשם 3. לגרסת אוחנה, נאשם 5 ידע על כוונתם להכין מטען חבלה, הדריכם מה לרכוש , נתן להם חצי דלי נפצים, בין 15-20 גפרורים חשמליים וכמות גדולה של כדורי ציד.

 
עוד הבהיר השופט אלרון כי יש לדחות גרסת נאשם זה, לפיה לא היה מודע להיבט הפלילי של העזרה אותה נתבקש לתת, היות וסבר כי עזרתו דרושה לאוחנה ולנאשם 3 לצורך תפקידם כשוטרים. בין היתר ציין כי חרף הסמכותיות שבידי הנאשמים 1-4, כשוטרים, להקרין כלפי הנאשם 5, לא ברור איזה שימוש לגיטימי הוא יכול היה להעלות בדעתו למטעני חבלה שבגינו דרושים מטענים אלו לנאשמים 1-4 לצורך תפקידם כשוטרים.

בפרט, כאשר הסיוע בהכנתם, מבחינת הדרכה וחומרים, מתבקש מאדם פרטי כמוהו, וברי כי נאשם זה ידע שלמשטרת ישראל גורמי חבלה מקצועיים, שיכולתם לספק סיוע זה גדולה משלו. זאת יודע כל אזרח, קל וחומר מי שהתנדב שנים ארוכות למשטרה, כנאשם 5.

כן ציין השופט כי שקרי נאשם זה בחקירתו במשרדי המחלקה לחקירות שוטרים ובפני ביהמ"ש הינם בגדר התנהגות מפלילה המוסיפה ומחזקת הראיות נגדו.

בהתייחסו לעבירת הפרת האמונים שיוחסה לנאשמים 1-4 ,

ציין השופט אלרון כי אין להכחיש, כי בידיו של עובד הציבור, לעיתים, שררה יוצאת דופן, באשר ניצבת מאחוריה הגושפנקא הרשמית של המדינה. שררה זו, מופקדת בידיו בנאמנות, על מנת שיפעילה לטובת הציבור אותו הוא משרת, ולמטרה זו בלבד.

בין אם עניינו האישי של עובד הציבור ובין אם יש לו סדר יום כזה או אחר המנוגד לסדר יומה של הרשות. משאינו עושה כן, נפגע אמון הציבור בעובדי המדינה האמונים על השימוש בשררה זו לטובת הכלל. עבירת המרמה והפרת אמונים, אם כן, הינה מקווי ההגנה האחרונים של הציבור בפני השימוש לרעה בכוח השלטון, בבחינת איזון לשררה יוצאת הדופן שהופקדה בידיו.

עוד ציין השופט כי בעבירת הפרת אימונים צריך המעשה להתבצע "במילוי תפקידו" של עובד הציבור והפרשנות לכך הינה כי התפקיד, או הסמכויות הנלוות לו, אפשרו או הקלו על ביצועו. בענייננו הנאשמים 1-4 ניזונו ממידע מודיעיני אליו נחשפו בתוקף תפקידם.

מידע זה, הוא אשר הובילם לראות במור ובן שלום כ"גורמים עבריינים" האחראים ל"איום ממשי ומיידי" הניצב בפניהם, כדבריהם, והוא אשר אף אפשר להם לאתר את מקום מגוריהם ולהניח שם מטענים. כמו כן, היה זה מעמד הנאשמים 1- 4 כשוטרים שאפשר להם לגייס את עזרתו של נאשם 5, רן קרוטר וכן לבצע את המעשים מתחת לאף הרשות החוקרת ממש, כאשר הם עצמם נמנים עם השוטרים שנקראו לזירות הנחת המטענים לאחר מעשה, על מנת "לחקור" את הנחתם.

בכך, ניצלו הנאשמים 1-4 את תפקידם הממלכתי באופן ציני, עד כי לא נותר ספק בהתקיימות רכיב זה בהגדרת העבירה.

השופט אלרון ציין כי בידיו של השוטר, מופקדת אחריות מהחשובות ביותר במגזר הציבורי - בין היתר, למנוע עבירות ולהבטיח את בטחונו ורכושו האישי של הפרט כמו גם את רכושו של הציבור. תחת זאת, פעלו הנאשמים 1-4 בכוונת מכוון למטרות ההפוכות בתכלית ממטרות תפקידם כשוטרים האמונים על קיום מצוות החוק. מקום בו היה זה מתפקידם להבטיח את הנפש – סיכנוה; מקום בו היה זה מתפקידם להבטיח את הרכוש – השחיתוהו; ומקום בו היה זה מתפקידם למנוע עבירות – עברו אותן במו ידיהם.
השופט אלרון דחה את טענות הנאשמים להגנה עצמית והגנה מן הצדק.

בהתייחס לטענת ההגנה העצמית הבהיר כי יסודותיה לא מולאו בהתאם לנדרש בחוק.

בהתייחס לטענת הגנה מן הצדק הבהיר השופט כי

הוראת חוק זו, מטרתה, בין היתר, הגנה על זכויות היסוד של הנאשם, הרתעת הרשות מפני שימוש לרעה בסמכויותיה ושמירה על אמון הציבור בבתי המשפט, מקום בו עצם ניהול ההליך נגד הנאשם הנו כה מקומם ושערורייתי, עד כי הוא גובר על האינטרס הציבורי בניהול ההליך וכי בטול אישום בעילת "הגנה מן הצדק" נעשה במקרים חריגים ביותר.

לטענת הנאשמים, הפגם שנפל בהליך זה נובע מהפקרתם ע"י הרשויות שהזניחו את הטיפול בעבריין מור, וארגונו שאיימו על חייהם ועל חיי תושבי נהריה. בנסיבות אלה, לטענתם, העמדתם לדין עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, באופן המצדיק את ביטול האישומים נגדם.
 

השופט אלרון ציטט את מילותיו של עד המאשימה, ניצב (בדימוס) דן רונן, שהיה מפקד מחוז הצפון בתקופת אירועי כתב האישום, "איבדנו את שלטון החוק [בנהריה – י.א.]" והבהיר כי כוונת ניצב רונן בדבריו אלו, ככל הנראה, הינה לסדרת האירועים הפליליים שהתרחשו בנהריה בשנים שקדמו למינויו ולאחריו, עליהם עמדו בהרחבה באי כוח הנאשמים.

השופט ציין כי בשש השנים שקדמו לאירועי כתב האישום ועד לאירועי כתב האישום עצמם, התבצעו עשרות אירועים אלימים בנהריה, שכללו פגיעות וניסיונות לפגוע, בין היתר, בשוטרים, בני משפחותיהם, ראש העירייה ועדי תביעה. מצב דברים חסר תקדים ושערורייתי זה התקיים במדינת ישראל של שנות ה- 2000, מדינה שהינה מדינת חוק מתוקנת השוקדת על ביטחונם האישי של תושביה. זאת ועוד, על אף שנראה כי המאשימה אינה חולקת על טענת הנאשמים לפיה אותו מור ואנשיו אחראים למעשים אלו, נכון להיום, טרם הועמד לדין (או מי מאנשיו) בגינם.

השופט הדגיש בדבריו כי :"אין להטיל דופי באנשי משטרת ישראל, שעושים מלאכתם נאמנה, בשקידה ותוך סיכון עצמי. אולם, נשגב מבינתי כיצד למעלה משש שנים הטילו גורמים עבריינים את חיתתם על עיר שלמה, מבלי להירתע מלתקוף את גורמי אכיפת החוק עצמם בנשק חם, ומבלי שאיש מהם, נכון להיום, נתן על כך את הדין.

מבלי לגרוע מהאמון המלא שבית המשפט רוחש, כמובן, לאנשי רשויות האכיפה, על פניו, מצב דברים זה אינו מתקבל על הדעת ואינו עולה בקנה אחד עם התפקוד המצופה מרשויות החוק במדינה מתוקנת. כל האמור לעיל הובילו אותי למסקנה, כי אי עשייה מספקת של רשויות האכיפה לשמר את שלטון החוק בנהריה היה בין הגורמים שתרמו לביצוע העבירות על ידי הנאשמים, אשר למעשה נטלו את החוק לידיהם.

אלא שאין בתרומה זו בכדי להצדיק ביטול האישום . על אף האמור לעיל, באשר לאותו כשל מערכתי שהתבטא בהמשך התרחשותם של מספר רב של אירועים פליליים כנגד אנשי ציבור ואנשי משטרה, מסקנתי הינה כי ניהול ההליך נגד הנאשמים עולה בקנה אחד עם עקרונות של צדק והגינות משפטית כנדרש בחוק, ולכן לא עומדת "הגנה מן הצדק" לנאשמים".

עוד הוסיף השופט אלרון כי הנאשמים בענייננו הפכו את ההליך הפלילי על ראשו ושמו עצמם שופטים ותליינים כאחד, תוך שהם מניחים מראש את אשמתם של נפגעי העבירה ש"סומנו" על ידם ומענישים אותם כראות עיניהם, בין היתר, על ידי העמדתם והעמדת בני משפחותיהם בסכנת חיים.
מסיבה זו, ציין השופט, מעשי הנאשמים, חרף הרקע יוצא הדופן שנסקר לעיל, במקום להשיב את שלטון החוק על כנו הוסיפו והרחיקוהו, ובמקום לגשר על תהום אובדן שלטון החוק שנפערה בעירם הוסיפו והעמיקוה.

לעניין זה הבהיר השופט כי אין זה משנה אם נפגעי העבירה אכן עומדים בראש ארגון פשיעה כזה או אחר החולש על עיר שלמה, או אם הינם אזרחים תמימים. מעשי הנאשמים פגעו, בראש ובראשונה, באמון הציבור ברשויות האכיפה, מטרות היסוד של ההליך הפלילי ושלטון החוק עצמם. משכך, הימנעות מניהול הליך פלילי בעניינם תחתור תחת ערכים אלו ועלולה לרוקנם מתוכן. למעשה, במעשיהם שללו הנאשמים את זכותם של מור ובן שלום להליך הוגן, ממנו נהנה כל אזרח וניתן לומר שאי ניהול הליך פלילי בעניינם, היה פוגע בתחושת הצדק.

על כן, באיזון בין מחדלי רשויות האכיפה שתרמו למעשי הנאשמים לפגיעה בערכי היסוד של ההליך שנגרמה ממעשיהם, מצא השופט כי ניהול הליך פלילי בעניינם מתיישב עם עקרונות של צדק והגינות משפטית כנדרש בחוק ואין לבטל האישומים נגדם.

 
לבסוף, בהתייחסו לפן המשפטי של העבירות ציין השופט אלרון כי

הוא מציע לחבריו להרשיע את הנאשמים באופן הבא: את הנאשמים 1-4 ייצור נשק שלא כדין, נשיאת נשק שלא כדין, היזק בחומר נפץ ומרמה והפרת אימונים. ואלו את הנאשם 5 בעבירות יצור נשק שלא כדין, סיוע לנשיאת נשק שלא כדין וסיוע להיזק בחומר נפץ.

השופט סעב הסכים לקביעות השופט אלרון ביחס לנאשמים 1-4 אולם בהתייחס לנאשם 5 ציין כי ניתן לומר ללא כל מחלוקת כי המדובר באזרח, ששנים קודם למועד הארוע התנדב למשטרת ישראל, תחנת נהריה ובמהלך שנות התנדבותו נוצרו קשרי ידידות וחברות בינו לבין חלק מהשוטרים, כך שחלק מנציגי המשטרה היו מבאי ביתו, ביקרו אותו תכופות, פנו אליו רבות וביקשו ממנו סיוע ועזרה בדברים שונים, וזה הגיש אותו סיוע ואותה עזרה, בכל עת שנתבקש ולא החזיר את פניהם ריקם, אף במסירת רכושו הפרטי לשירות המשטרתי, הגם שהמשטרה כגוף מערכתי אדיר, מסודר ומתוקצב באופן משמעותי,עשיר באמצעים ובכלים השונים הן בכוח האדם והן בציוד רב.

עוד הבהיר השופט סעב כי נאשם 5 נהג כאזרח נאמן שטובת המדינה עמדה לנגד עיניו. הוא האמין בכך בכנות ואף פעל על פי עיקרון זה. כעולה מהעדויות, נהג נאשם 5 להיענות לבקשות השוטרים – קציני ורכזי מודיעין, כל זאת, בהאמינו כי הוא עושה יד אחת עם הזרוע השלטונית, רשויות האכיפה לסוגיהן, המשטרה ואנשיה, למטרה חוקית ולגיטימית ולשמירה על קיום החוק.

השופט סעב הוסיף, כי ניתן לראות באופן חד וחלק מעדות עד המדינה אוחנה כי נאשם 5 לא ידע דבר על המהלכים של השנים (נאשם 3 ואוחנה) ובוודאי לא על זהות המעורבים והמהלכים שנקטו השוטרים, לרבות המטרה והיעד. לדידו, הגם שהשניים דיברו עם נאשם 5 ביחס למטען ונטלו ממנו כדורי ציד ופרטים נוספים, עדיין, אין לומר כי הייתה חייבת להידלק אצלו נורה אדומה או להתנוסס דגל שחור באופן ברור, נתון המחייב אותו, לבחון דבריהם של השניים באופן מעמיק יותר ממה שעשה ולנקוט בפעולות נוספות.

עוד ציין השופט כי נאשם 5 ניסה לברר את העובדות, ושאל את שני השוטרים, שפנו אליו, אוחנה, עד המדינה ויוסי לוי, חברו הטוב, ביחס לדרישותיהם ותשובתם הייתה , שכוונתם להפחיד מאן דהוא ועדיף שהוא, נאשם 5, לא ישאל שאלות נוספות ואכן הוא נהג בעצתם והפסיק, תוך היענות לבקשותיהם.

לעמדתו , אין כל ראיה ממשית הקושרת את נאשם 5 למהלכים שנקטו השוטרים לשם קידום תוכניתם ואין כל ראיה שיש בה כדי להראות ולהוכיח כי הוא ידע שעומדת להתבצע עבירה וכי אין חולק על כך שהוא לא נכח בשום שלב של פעילות השוטרים והמשך ביצוע פעולותיהם, הכנת המטענים, הסתרתם והטמנתם, נעשו בהעדרו וללא ידיעתו.

השופט סעב ציין כי

מקובלת עליו הטענה כי בפועל נאשם 5 לא היה יכול להטיל ספק ולחשוד בכשירות פעולותיהם של השוטרים, שעבורו יצגו את שלטון החוק וההקפדה בקיומו תוך לחימה בעבריינים, ויש בה כדי להוביל למסקנה שיש לזכות את נאשם 5 מהעבירות המיוחסות לו.

לדעת השופט סעב לא מתקיים כאן מבחן החשד הסביר כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש העליון הן מהבחינה האובייקטיבית והן מהבחינה הסובייקטיבית בהתחשב בעובדה שהנאשמים היו קצינים ורכזי מודיעין בעלי השפעה עצומה גם בשורות המשטרה.

השופטת למלשטריך-לטר הצטרפה לתוצאת הכרעת הדין

לעניין נאשמים 1-4 לדעת האב"ד אלרון. עוד הבהירה כי "המצוקה הקשה שחשו השוטרים נוגעת ללב כולנו, אך אין בה כדי להצדיק סולם חוק פרטי, השונה מזה המחייב את החברה כולה. בית המשפט, האמון על שמירת החוק , והשוויון בפני החוק, אינו יכול לתמוך בסולמות חוק פרטיים. "

השופטת למלשטריך- לטר הסתייגה מהקביעה בהכרעת הדין של השופט אלרון כי המניע לפעולת השוטרים היה נקמה, בבחינת תשלום לעושה רע, כרשעתו. השופטת ציינה בין היתר כי עד המדינה, משתמש בשפע ביטויים לתיאור המניע , מעבר לאלו שכבר צוטטו, כמו "להעביר מסר" "להפחיד" "צריך לעשות משהו" "שירגיש מאויים" "להעיר מערכות רדומות" "ליצור דינמיקה בשטח" "שיבין שאי אפשר להמשיך כך" "להרתיע", ועוד.

השוטרים עצמם טענו כי המניע הוא "פעולת גירוי", דהיינו לגרור תגובה עבריינית, וכי אין המדובר במצב דיכוטומי - "נקמה" או "פעולת גירוי". על הציר שביניהם נמצאות אפשרויות שונות, כפי שגם ששמעו השופטים מעד המדינה עצמו ומהתייחסות השוטרים עצמם.

השופטת הוסיפה כי לא הוכח לטעמה, מעבר לספק סביר, כי המדובר בפעולת נקם, ועניין זה גם לא נדרש, באפיק ההכרעה. לעניין נאשם 5 סברה השופטת למלשטריך- לטר כדעת השופט סעב, כי יש לזכות נאשם זה מהאשמה המיוחסת לו בכתב האישום .

כאמור , הורשעו הנאשמים 1-4 פה אחד בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום ואלו הנאשם 5 זוכה ברוב דעות מהעבירות שיוחסו לו.