אלימות רופא כנגד אשתו - ערעור בנושא אי הרשעה לצורך קבלת תפקיד ציבורי

דרגו את המאמר

בית המשפט המחוזי בנצרת נדרש לדון בערעור אשר הוגש על ידי רופא שיניים, בעקבות הרשעתו בעבירות אלימות ואיומים כנגד בת זוגו. הרופא הודה במהלך עסקת טיעון בבית משפט השלום, שכאשר חזר הוא לביתו ביום האירוע, החל ויכוח בינו לבין האישה.

במהלך הוויכוח, תקף הרופא את האישה בכך שמשך בשערותיה, דחף אותה ואיים עליה כי אם תוציא מיטלטלין מהבית יהרוג אותה. בהתאם להסדר הטיעון בעניינו, הופנה הרופא לקבלת תסקיר שרות המבחן, אשר אמור היה להידרש גם לשאלת הרשעתו.

תסקיר שירות המבחן אינו קובע הרשעה חד משמעית

שרות המבחן התרשם כי הרופא הינו בעל יכולות קוגניטיביות ומילוליות תקינות, משכיל, שאפתן ובעל תפקוד תקין ברוב תחומי חייו. עם זאת, קבע שירות המבחן כי הרופא מתקשה להתחבר לרבדים הרגשיים באישיותו ובעל עמדות נוקשות ודפוסי חשיבה דיכוטומיים ופטריארכאליים. 

בתסקיר נוסף נקבע כי הרופא מתקשה לערוך התבוננות ביקורתית בבחירותיו ההתנהגותיות במצבים של כעס ותסכול כלפי הסביבה. קצינת המבחן קבעה בנוסף כי הרופא נוטה לדחיסה רגשית אשר עלולה להובילו במקרים מסוימים לתוקפנות כלפי הסביבה. לסיכום, שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו והתקשה לבוא בהמלצה חד משמעית בעניין הרשעתו.

בית המשפט הרשיע את הרופא וגזר עליו מאסר על תנאי, כאשר ערעור בנוגע להרשעה הוא עניינו של הדיון להלן.

עורך דינו של הרופא, הלין על הרשעתו של מרשו וטען כי בנסיבות העניין לא צריך היה בית המשפט קמא להרשיע את הנאשם שלפניו. עורך הדין טען כי השופט לא לקח בחשבון את העובדה כי מדובר במעידה חד פעמית של רופא בעל עבר פלילי נקי. כמו כן, מאז הגשת התביעה חלפו למעלה מחמש שנים והמערער מנהל כיום חיים חדשים, בעוד הוא נשוי לאישה אחרת ואב לתינוקת. עורך הדין טען בנוסף כי שגה בית המשפט שלא הבחין בהבדל התרבותית בין ערבים מצפון הארץ וערבים מדרומה.

אי-הרשעה במשפט הפלילי, אימתי?

ישנם מקרים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות וחריגות, אשר עלולות ליצור יחס בלתי סביר בין חשיבות הרשעת נאשם לבין עוצמת הפגיעה בו כתוצאה מן ההרשעה. במקרים חריגים ונדירים אלו, עשוייה לקום הצדקה לעשיית שימוש בסמכות השיפוטית של אי-הרשעה.

על מנת לבחון נסיבות אלו יש להתחשב במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת הנורמות החברתיות, לבחון את זהותו של עובר העבירה ומהו מעמדו הציבורי, לבדוק באיזו מידה זהותו משפיעה על עוצמת הפגיעה שנגרמה מהעבירה על המערכת הציבורית, מה תהה השפעתה של אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללותו, ומהו המסר החברתי שמתקבל ממנה במקרה דנן.

במילים אחרות – האם בנסיבות המיוחדות של הענין (השיקול האינדיבידואלי על היבטיו השונים), גובר על השיקול הציבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין.

בית המשפט דחה את שתי טענותיו של הרופא משני טעמים עיקריים:

• טענותיו של הרופא כנגד מקצועיותו של שירות המבחן כאילו אין הוא מבחין בהבדלי המנטאליות בין הערבים בצפון לערבים בדרום אינן מתקבלות על הדעת. "מותר לבעלים בצפון, רופאים משכילים, להכות את נשותיהם, ואילו לערבים בדרום הארץ, נאסר הדבר?!", תהו השופטים.
• במהלך הדיונים והשיחות עם קצינת המבחן, הודה הרופא כי דחף את אשתו וטען כי עשה זאת משום שלא נתנה לו האחרונה לצאת מבעד לדלת. עם זאת, המשיכה בשערה והאיומים על חייה נעלמו מדבריו, למרות שהודה בהם במסגרת הסכם הטיעון. כיצד יכול הרופא לטעון כי הוא מקבל אחריות מלאה על מעשיו ומבין את חומרתם, כאשר הוא כופר בחלק מן העובדות.

לסיכום, כתבו השופטים בפסק דינם – "בנסיבות המקרה דנן, בו תקף המערער את אשתו, שלא כדין, אין מקום להימנע מהרשעה".