הגנת הדחה במשפט הפלילי

דרגו את המאמר

כבר בתחילת המאה הקודמת, הכירו בתי המשפט הפדראליים בארה"ב בהגנה הקמה לנאשמים כשסוכני הממשל הטמינו פח למי שהם סברו כי הוא עבריין. המלכודת שהוטמנה לחשודים הייתה בכך שהסוכן מציב לעצמו למטרה לעודד ולשדל את החשוד לעבור את העבירה לצורך הבאתו לדין.

בתי המשפט בארה"ב הכירו בכך שיש להוציא מתחום המשפט הפלילי התנהגויות שהינן תוצאה ישירה של הדחה מצד איש רשות. מקום בו מוכח בבית המשפט שהפלילי נולד במוחו של הסוכן והושתל על ידו בראשו של החשוד, לא כל האמצעים כשרים (גם כשהמטרה הינה אכיפת החוק). הקו המבחין בין הטמנת פח אסורה לבין זו המותרת, הוא כאשר כל מעשי סוכן הרשות הינם אך להעמיד בפני החשוד את ההזדמנות לבצע את העבירה, כשהחשוד ממילא התכוון והיה מוכן לעבור עבירה זו.

שתי הגישות המשפטיות ב"הגנת הדחה"

המערכת המשפטית התחלקה לשתי אסכולות בבואה לבחון בסיס משפטי להגנה זו במשפט הפלילי:

הגישה הסובייקטיבית – גישה הגורסת כי על הדיון להתמקד בבדיקת התנהגותו של הנאשם ומחשבותיו. שופטים הבוחנים את הטענה מהגישה הסובייקטיבית סבורים כי כוונת המחוקק לא הייתה לגזור עונשים על נאשם אשר ביצע פשע כתוצאה מהדחה פסולה. שופטים אלו בוחנים האם לנאשם הייתה נטייה לעבור את העבירה בה נכשל, או שמא רק בגין ההדחה חצה האחרון את הקווים.

הגישה האובייקטיבית – על פי גישה זו, יש לבחון את התנהגותו של הסוכן, ללא כל קשר למחשבותיו של הנאשם. שופטים אשר מצדדים בגישה זו בחנו את מעשי הסוכן והתנהלותו, באם לא חצה בהתנהגותו ובהדחתו את המותר. על פי הגישה האובייקטיבית יש לבחון האם אין זאת אלא שהשידולים החוזרים ונשנים, הם שהביאו את הנאשם לביצוע העבירה.

פסיקה מאוחרת יותר קבעה כי גם נאשם, אשר היה "מועד לפורענות" לביצוע העבירה, ונפל במלכודת שהטמין לו הסוכן, יש לבחון עניינו באופן מדוקדק. במילים אחרות – האם לא הייתה בפעילותו של הסוכן כדי סטייה חריפה מהנורמה בשידולו את הנאשם לעבור את העבירה.

הפסיקה בישראל, דוגמא לפסק דין

בעבר לא הייתה הגנה זו קבילה במערכת המשפט הישראלית, אשר שפטה נאשם באם ביצע את העבירה, הלכה למעשה. עם זאת, גם פסיקות והלכות בנושא זה הלכו והתרחבו עם השנים.
 

סוגיה בעניין זה הגיעה לפתחו של בית המשפט השלום בתל אביב בנוגע לנאשם אשר הוגש כנגדו כתב אישום בגין עבירות של ניסיון למעשה מגונה וניסיון להטרדה מינית. כתב האישום הוגש נגד הנאשם בעקבות תחקיר טלוויזיוני של ערוץ 10, אשר ערך מחקר כנגד פדופילים ברשת האינטרנט. בית המשפט קבע כי הנאשם איננו פדופיל, והמפגש בינו לבין התחקירנית (אשר הזדהתה כילדה בת 13), היה פרי שידוליה של התחקירנית לאורך תקופה ארוכה.

בית המשפט מתח ביקורת על התנהלות התחקירנים של ערוץ 10 שכן מה שמותר לעיתונאי, אינו בהכרח זהה למה שמותר לחוקר משטרתי. אי לכך, בית המשפט הביע תרעומת על רמיסת זכויות האזרח והצגתו באופן משפיל בטלוויזיה לצורכי רייטינג בלבד.

וכך סיכם השופט את פסק הדין:

"התנהגות הערוץ והתחקירנית היוו הדחה בלתי ראויה הפוגעת בזכויות אזרח מעבר לראוי ואינה עומדת במבחני פסקת ההגבלה. במיוחד כשמדובר בגוף מסחרי הפועל משיקולי רייטינג ואינו כפוף לעקרונות המחייבים והמנחים את השרות הציבורי, כמשטרה.

במצב זה, הבדיקה חייבת להיות דקדקנית, פן על מזבח התקשורת יועלו זכויות אזרח לקורבן. גם אם התופעה החברתית אותה באה התקשורת לחשוף הינה קשה, מסוכנת ופוגעת בשלום הציבור, אל לו לבית המשפט להסכים שכאשר חוטבים עצים עפים שבבים".