תביעה נגד מתלוננת בעבירות מין לאחר זיכוי הנאשם

דרגו את המאמר

שופטת בית משפט השלום בחיפה דחתה את תביעה לתשלום פיצוי על ידי המדינה והמתלוננת נגד התובע. השופטת פסקה כי גם אם התובע זוכה מהחשד שיוחס לו בביצוע מעשים מגונים במסגרת ההליך פלילי, אשמתו הוכחה בהליך האזרחי ולכן לא קמה לו עילת פיצוי.

במקרה דנן, התובע עבד כשרת בית ספר. בשנת 1995 תלמידת בית הספר הגישה תלונת במשטרה בה נטען כי התובע ביצע בה מעשים מגונים בחדרו. התלמידה מסרה כי התובע ביצע מעשים דומים גם בתלמידה נוספת. בשנת 1997 תלמידה נוספת התלוננה במשטרה. כתב האישום כנגד התובע הוגש בשנת 2000, והוא הואשם בביצוע שני מעשים מגונים בנסיבות אינוס.

בהכרעת הדין, הנאשם זוכה מכל העבירות היות ולא היו די ראיות לביסוס ההרשעה. בעקבות זיכוי זה, הנאשם עתר לתשלום פיצויים בשל נזקים נפשיים ואחרים אשר נגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהתלונה וכתוצאה מהגשת כתב האישום נגדו. הנתבעת – המתלוננת, הגישה תביעה שכנגד, בה טענה לנזקים שונים אשר נגרמו לה, לטענתה, עקב מעשיו של התובע.

טענות הצדדים

התובע טען כי תלונתה של המתלוננת הייתה כוזבת והיא העידה נגדו עדות שקר. בשל כך, הוא דרש פיצוי. התובע ניתח את עדויות התביעה, ציין את אופיין של הקטינות, את הסתירות בתלונותיהן ובעדויותיהן. לטענתו, מנהל בית הספר לא נתן אמון בדבריהן, מה שחיזק את גרסתו.

כנגד המדינה התובע טען להתרשלות. לדידו, המדינה הגישה את כתב האישום מבלי שחקרה את התלונות לעומק וללא בסיס ראייתי ראוי להגשתו. לעניין הנזק נטען שכתוצאה מהתלונות, התובע עזב את עבודתו כשרת, ספג הרעה משמעותית במשכורת, שמו הטוב נפגע והוא ובני משפחתו סבלו מנידוי חברתי.

מנגד, המדינה טענה כי התובע הוא שטען לעלילה, אך לא עמד בנטל הוכחת טענותיו. לא זו אף זו, הוכח ברמה האזרחית כי התובע ביצע את אשר יוחס לו. כך או כך, המדינה טענה כי לא הייתה כל התרשלות במעשיה.

הנתבעת טענה להתיישנות עילת התביעה נגדה. לחלופין, טענה לשיהוי. לשיטתה, מאחר שעילת התביעה של התובע כנגדה התבססה על טענתו לתלונת שקר, הרי המועד בו התגבשה עילת התביעה היה מועד הגשת התלונה במשטרה בשנת 1995. התביעה הנוכחית הוגשה בשנת 2002 ומשכך היא התיישנה. בנוסף, לטענתה, השיהוי הרב גרם לה נזק ראייתי, בשל הקושי לאתר עדים ולנהל הגנתה, לאחר שעבר זמן רב.

לגופו של עניין הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח את טענתו, לפיה דבריה כנגדו היו דברי שקר. יתרה מזאת, ברמה הנדרשת בהליך אזרחי הוכח שהתובע אכן ביצע את המעשים המגונים. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בה טענה לנזקים שונים עקב מעשי האינוס. היא ביקשה מבית המשפט לפסוק לה פיצוי על סך של 50,000 ₪ בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998.

דיון והכרעה

השופטת קבעה כי טענות התובע היו חסרות שחר. לדבריה, התובע לא היה עקבי, מסר גרסאות שונות ונסתר על ידי אחרים. משכך, לא ניתן אמון בדבריו. כמו כן, לתובע לא היה הסבר מתקבל על הדעת לטענת העלילה, כטענתו, וגם בשל כך השופטת התקשתה להאמין לדבריו.

בנוסף, התובע טען כי פרט לשתי התלונות במשטרה לא היו נגדו תלונות נוספות. אולם, השופטת ציינה כי הובאו בפניה ראיות לקיומה של תלונה נוספת כנגד התובע. תלונה זו סתרה בבירור את טענת התובע וניסיונותיו לטעון כי כלל לא הכיר את המתלוננת או את קיומה של התלונה. בסיכומו של דבר, השופטת קבעה כי היות והיה מדובר בהליך אזרחי, בו נדרשה הוכחה על פי מאזן הסתברויות ולא מעל לספק סביר, אשמתו של התובע הוכחה ותביעתו נדחתה.

באשר לתביעה הנגדית של המתלוננת, השופטת התרשמה כי דבריה היו בגדר אמת והסתירות בעדותה לא פגעו בכך. שכן, הסתירות נבעו מגילה הצעיר, חלוף הזמן ותחושותיה הנפשיות הקשות בעקבות האירוע. לאור זאת, השופטת קיבלה את התביעה שכנגד וקבעה כי התובע ביצע במתלוננת מעשים מגונים ולכן הוא חויב בפיצוי בסך של 50,000 ש"ח. כמו כן, השופט דחתה את התביעה נגד המדינה וקבעה כי לא הייתה התרשלות בפעולותיה, אלא להפך. שכן, על המדינה חלה חובה להעמיד לדין את התובע והיא פעלה בהתאם לחוק.