זיכוי מחמת הספק בעבירות של מעשים מגונים

דרגו את המאמר

בהליך הפלילי, בשונה מהליך אזרחי, צריך להוכיח את טענות התביעה מעבר לכל ספק סביר ולא על פי מאזן ההסתברויות. על מנת להוכיח טענות אלו, התביעה מסתמכת על ראיות ועדויות שונות. עם זאת, לעיתים עולה קושי לגבי תוקפה של ראיה או עדות מסוימת, הן בשל הדרך או המקום בו היא נגבתה או בשל הנסיבות האישיות של נותן העדות - כשירותו ואמינותו.

במקרה דנן, עמדה לדיון שאלת כשירותה ומשקלה של עדות נערה בת 16, אשר נפגעה במוחה כתוצאה מתאונת דרכים וכתוצאה מכך, נפגעה רמת המשכל שלה ויכולתה לדבר. נגד אביה של הילדה הוגש כתב אישום בגין מעשים מגונים שביצע, לכאורה, בבתו. העובדות שתוארו בכתב האישום הסתמכו על עדותה של הילדה שנפגעה. אולם, עלתה שאלה לגבי מעמדה של עדות הילדה והאם היה ניתן לבסס באמצעותה את הרשעת האב בפלילים.

על פי הנטען בכתב האישום, לאחר שחרור הנערה מבית לוינשטיין לביתה, אביה ביצע בה מעשים מגונים בכך שנגע במקומות שונים בגופה, לרבות בחזה וברגליה וכן שפשף את ידו על איבר מינה לשם סיפוק מיני. האב אף הסיר את חולצתו, מכנסיו ותחתוניו, גהר מעל המתלוננת ונישק אותה. במעשיו אלו, בהיותו אחראי על בתו, האב ביצע מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, ללא הסכמתה ובהיותה חסרת ישע. משכך, יוחסו לו עבירות שעניינן מעשים מגונים על ידי אחראי.

טענות הצדדים

האב כפר בכל העובדות שיוחסו לו ודבק בעמדתו כי לא היו דברים מעולם. לדבריו, כאשר הוזמן לתחנת המשטרה, הוא כלל לא ידע לשם מה. לטענתו, הוא מעולם לא טיפל בבתו וכך גם בשתי בנותיו האחרות. הוא הגדיר את תפקידו בבית כנושא בעול הפרנסה והסידורים. לדבריו, אשתו הייתה אחראית לגידול וטיפול בבנות.

האב טען כי בשל הפגיעה המוחית של בתו, נשללה ממנה היכולת הקוגניטיבית להסביר את דבריה ומידת הבנתה לא הייתה ברורה. לטענתו, הסיטואציה כולה נבעה מחוסר הבנת הדברים שנאמרו על ידי בתו לגורמים שונים והסקת מסקנות לא נכונה. בנוסף, נטען שהתביעה לא הוכיחה את כשרותה של הנערה כעדה. מסקנה זו נתמכה בחוות הדעת של מומחה מטעם ההגנה שטען כי לקטינה הייתה רמת משכל שלא עלתה על 50 ולכן היא לא הייתה כשירה למתן עדות. יתרה מכך, אף אם עדותה הייתה קבילה, לא היה מקום לייחס לה כל משקל. משכך, נשמטה הקרקע לטענות כנגד האב והיה צריך לזכותו.

מנגד, המאשימה טענה כי למרות נכותה הקשה של הנערה, היא הפגינה ידע והבנה שהיה בהם כדי לבסס את גרסתה. לטענתה, בעדותה של הנערה היה היגיון פנימי ותיאור בהיר של המעשים שנעשו על ידי האב. התובעת טענה כי מרבית מתשובותיה של הקטינה היו ברורות ואלו שלא, לא היה מקום לייחס להן משקל רב. שכן, נטייתה של האחרונה לטעות הייתה גדולה יותר מזו של עד רגיל לנוכח הנסיבות.

התובעת טענה כי הנערה הבינה את המתרחש סביבה וחזרה באופן עקבי על תיאור האירוע. גם מצבה הנפשי טרם הגשת התלונה חיזק את עדותה ואף קרוביה העידו על שינוי בהלך רוחה לאחר האירועים וחיזקו את גרסתה. על יסוד כל אלו, התביעה ביקשה להרשיע את הנאשם בעבירות של ביצוע מעשים מגונים.
 

דיון והכרעה

השופטת ציינה כי לא הייתה כל מחלוקת באשר למעמדה המיוחד של הנערה כעדה, לנוכח נכותה ומגבלותיה. לכן, עדותה לא ניתנה לבחינה ושקילה בכלים המקובלים שעמדו לרשות בית המשפט. מהתרשמות השופטת לגבי הנערה, הצטיירה תמונה של נערה אשר הבינה את סביבתה. היא הגיבה לשאלות בסיביות שהופנו אליה, היטיבה לתקשר באמצעות לוח התקשורת, הפגינה ידע ביחס למשמעות תמונות שונות ואף הצביע על אביה כשנדרשה לזהותו. התרשמות זו נתמכה בעדויות הצוות המטפל. יחד עם זאת, כאשר הוצגו לקטינה שאלות מעט יותר מורכבות, היא גילתה קושי במתן מענה.
 

השופטת קבעה שמתשובותיה של הקטינה היה ניתן להבים שאביה נגע באיבריה באמצעות איבר מינו. אולם, הקטינה התקשתה להגדיר מתי האירוע התרחש, מיקומו ואת מספר הפעמים שהתרחש. על כן, השופטת התרשמה שהייתה אפשרות סבירה למדי שהקטינה עברה חוויה מינית כלשהי בזיקה לאביה.

אולם, היא העלתה ספק באשר לפרשנות תשובותיה של הקטינה ופסקה כי בהתרשמות כללית זו לא היה די על מנת לבסס את הרשעתו של האב בעבירות שיוחסו לו. גם החיזוקים לעדות כפי שהוצגו על ידי התביעה, לא הספיקו לביסוס ההרשעה ברמת הוודאות שנדרשה בהליך הפלילי. משכך, השופטת החליטה לזכות את הנאשם מהמיוחס לו.