הרשעה במסגרת מעשי אינוס ומעשים מגונים במשפחה

דרגו את המאמר

הרשעה במסגרת מעשי אינוס ומעשים מגונים במשפחה

מדינת ישראל			המאשימה
ע"י ב"כ עו"ד	מ. שילה וה. רייכמן- פרקליטות המדינה
נ ג ד
פלוני			הנאשם
ע"י ב"כ עו"ד		ש. זילברמן

הכרעת דין

השופט א. ואגו:

כתב האישום ורקעו:

עניינו של תיק זה בעבירות מין אשר המאשימה מייחסת לנאשם, דודן, בעלה של אחות אמן של שתי המתלוננות, שהן אחיות.

א.פ היא ילידת 18.2.68, ו- ג.ע ילידת 22.1.70.

הנאשם הוא יליד 1946, כאמור, דודן של המתלוננות, וכיום, לאחר שתי תאונות דרכים שעבר, ותחלואים שונים, הוא נכה בשיעור גבוה, ומתנייד באמצעות כיסא גלגלים.

מרבית המעשים המיניים שבוצעו, על ידו, כנטען, בגופן של המתלוננות, התרחשו החל מעת שאלה היו ילדות רכות בשנים ולאורך זמן רב, אולם, העבירות שהמעשים הללו היוו, התיישנו, על פי הדין, גם אליבא דהמאשימה, ועל כן פורטו בחלק הכללי של כתב האישום, שנועד להוות רקע לאישומים, שלכאורה לא חלה עליהם התיישנות, וכדי להוכיח דפוס של התנהגות עבריינית מצידו כלפיהן, ושל מעשים דומים שביצע.

החלק הכללי מלמדנו כי בין משפחת המתלוננות ומשפחת אחות אימן שררו יחסים קרובים מאוד, באופן שהן שהו הרבה בבית הנאשם ואישתו, והרבו לישון בבית זה.

במועדים בלתי ידועים לתביעה, בשנים 1972-1986, במספר רב מאוד של הזדמנויות, בביתו וברכבו, ביצע הנאשם בא.פ, הבכורה, מעשי אינוס בכך שהחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, בכך שהחדיר את איבר מינו לזה שלה, והוא גם אסר עליה לספר את שאירע.

עוד ניסה הנאשם, בתקופה זו, במספר רב של הזדמנויות לאנוס את א.פ בכך שניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה.

כמו כן, על פי החלק הכללי של כתב האישום, הוא ביצע בה מעשים מגונים במספר רב מאוד של מקרים, בכך שהחדיר את איבר מינו לפיה, נגע בכל חלקי גופה, בישבנה, בחזה ובאיבר מינה, שפשף את איבר מינו באמצעות ידה, וכן ליקק את איברה.

אשר לג.ע, האחות הצעירה יותר, אף לגביה נטען כי במועדים בלתי ידועים בין השנים 1980-1986 במספר רב מאוד של הזדמנויות, ביצע הנאשם בגופה מעשי אינוס בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, עד שהגיע לסיפוקו. עוד נאמר כי ביצע בה במספר רב מאוד של הזדמנויות, מעשים מגונים, בכך שהחדיר את איבר מינו לפיה ובכך שנגע בכל חלקי גופה, בחזה, בישבנה ובאיבר מינה.

כמו כן, ניסה הוא לבצע במתלוננת זו מעשה סדום, בכך שניסה להחדיר את איבר מינו לישבנה.

נאמר גם, בחלק הכללי, כי הוא ביצע מעשים מגונים בפומבי, מספר רב של פעמים, בכך שאונן אל מול עיניהן של המתלוננות.

כתב האישום מפרט שני אישומים, אשר הם כיום ליבת התיק, באשר רק המעשים הנקובים שם, לשיטת התביעה, אינם כאלה שהתיישנו, ובגינם, כך הטענה, ניתן ויש להרשיע את הנאשם ולהענישו.

האישום הראשון – עניינו עבירות כלפי א.פ, ונאמר כי לאחר חודש מרץ 1986, ובתקופה של מספר חודשים לאחר מכן, עד 12 חודש, הנאשם ביצע בה מעשי אינוס במספר הזדמנויות, בביתו, בכך ששכב עליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, בניגוד לרצונה, כשהיא במצב המונע ממנה להתנגד, וכן בכך שהחדיר, במספר הזדמנויות בביתו, את אצבעותיו לאיבר מינה.

לאחר חודש מרץ 1986, נאמר כי הוא ביצע במתלוננת זו מעשים מגונים בכך שבמספר הזדמנויות בביתו, החדיר את איבר מינו לפיה, כשהיא במצב המונע ממנה להתנגד, וכן נגע בחזה, נישק אותו וצבט אותו.

התביעה טוענת כי חוסר היכולת של המתלוננת הזו להתנגד למעשי הנאשם, נובע מהאירועים המתוארים בחלק הכללי שלעיל, אותם היא חוותה מגיל צעיר מאוד.

נוכח מעשים אלה מייחסת התביעה לנאשם עבירות של אינוס לפי סעיף 345 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, ומעשה מגונה לפי סעיף 354 לחוק הנ"ל.

האישום השני – עניינו עבירה כלפי ג.ע, ונטען שלאחר חודש מרץ 1986, ובתקופה שמתוחמת במספר חודשים לאחר מכן עד 12 חודשים, ביצע הנאשם בה מעשה אינוס בכך ששכב עליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה בניגוד לרצונה, כשהיא במצב המונע ממנה להתנגד, ושוב נטען כי חוסר היכולת להתנגד נובע מהאירועים שחוותה ג.ע מגיל צעיר, כפי שמתואר בחלק הכללי.

נוכח מעשים אלה מייחסת התביעה לנאשם עבירה של אינוס לפי סעיף 345 לחוק העונשין.

תשובת הנאשם והשתלשלות האירועים בניהול התיק:

כתב האישום דנן אינו שיגרתי בניסוחו, שהרי חלק הארי של המעשים המיוחסים לנאשם, אין בגינם בקשה להרשיעו בהם, ואף המדינה מסכימה כי העבירות, ככל שהוכחו, התיישנו, ואירועים אלה מפורטים כרקע, וכהסבר למצב הנפשי שהביא את המתלוננות לחוסר יכולת להתנגד גם לאחר שבגרו ושוב לא היו ילדות רכות בשנים.

האירועים שבעבורם המדינה מבקשת להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, הם מספר מעשים שנעשו בא.פ, כנטען, לאחר חודש מרץ 86, ומעשה אחד, שתאריכו המדוייק אינו מפורט, ושנעשה, כנטען, בג.ע, ואף הוא ממוקד במועד שלאחר מרץ 86.

שאלת ההתיישנות עמדה במרכז הדיון שהחל להתנהל, בתיק זה, בפני מותב שונה מזה שכיום, לאחר הגשת כתב האישום, בפברואר 2003, ואותו מותב, (כב' הנשיא י. פלפל, והשופטים נ. הנדל, ור.יפה- כ"ץ, שהיא האב"ד של המותב הנוכחי), הורה על ביטול כתב האישום ביחס לא.פ, בשל התיישנות, ועל ביטולו ביחס לג.ע, בשל העדר אישור היועץ המשפטי לממשלה להגשתו, כנדרש לגבי עבירות שחלפו 10 שנים מביצוען, לפי סעיף 354 לחוק העונשין.

בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין, והורה על החזרת הדיון לבית משפט זה, לשם בירור אשמתו של הנאשם לגופו של כתב האישום (ע.פ 6960/03), ונקבע שם כי לפי שחקירת המשטרה החלה עוד ביום 23.1.96, עם גביית הודעתה של א.פ, ומועד זה הינו בטרם חלוף 10 שנים מביצוע העבירות המיוחסות למרץ 86 ואילך, הרי, שלפי סעיף 9(ג) לחסד"פ-1982, "נעצר" מירוץ ההתיישנות. כמו כן, ומנימוקים שאינם צריכים למשפט הנוכחי, נהפכה ההחלטה שעניינה הצורך באישור היועמ"ש ביחס לג.ע, ונקבע שאישור כזה לא היה דרוש.

לפיכך – וביום 13.6.04, נפתח בפנינו המשפט לגופו של כתב האישום.

תשובתו הראשונית של הנאשם על כתב האישום, היתה על דרך כפירה בעובדותיו, תוך שהסניגור, עו"ד זילברמן, מדגיש שאינו מוותר על טענת ההתיישנות, קרי, הטענה שאין בידי התביעה להוכיח את תיארוך המעשים שעליהם מתבקשת ההרשעה, לכאלה שמועדם לאחר מרץ 86.

ציר מרכזי בקו ההגנה שעניינו התיישנות, הוא הטענה שהמתלוננות, מתוך כוונה ברורה, "להציל" את תלונתן ממחסום ההתיישנות, החלו לטעון, מרגע שחשיבות הדבר הובהרה להן, שהן יכולות למקם את השלב האחרון של הפגיעות המיניות לציר זמן שאחרי מרץ 86, למרות שאין זו האמת, ומתוך רצון זה, שייכו את המעשים בקורלציה למועד השיפוץ בבית הוריהן.

בשלבים מאוחרים יותר של ההליך, ולאחר שמ. החומר, לרבות זה הנוגע למצבן הרפואי והנפשי של המתלוננות הגיע לידי ההגנה, ולאחר שהנאשם, מצידו, פירט, טיפין טיפין, במפורש או במשתמע, את גדר כפירתו ואת גרסתו ביחס למניעי המתלוננות, להעליל עליו, לשיטתו, התבררו טענותיו והשערותיו בנדון ביתר בהירות.

הוא סבור שמדובר בעלילה על רקע יחסים מעורערים במשפחה, מעלה תאוריה ולפיה אפשר שמדובר בדמיונות שווא ובזיכרון מדומה שמי מהמתלוננות אוחזת בהם, אולי כתוצאה מטיפולים שקיבלו לאורך השנים, ואולי בשל גידול בגזע המוח שהביא להשפעה על מרכזי הזיכרון והחשיבה אצל א.פ, וכן הוא גורס כי א.פ מצידה גילתה בו עניין מיני תקופה ארוכה, וכי לאחר שהגיעה לגיל בגירות (תקופת הצבא) היא התחבקה איתו, ורצתה זאת, כלומר להיות איתו ביחסי קרבה מעבר ליחסים בין אחיינית ודוד. עת ניתן פירוט זה למענה הכללי (ישיבת 18.11.04), לא הסתיר הסניגור, מבין השיטין, כי גרסה זו מותאמת לאמירות מסויימות של הנאשם בהקלטת השיחה עם המתלוננת.

הוא טוען כי לאורך התקופה הרלוונטית, ובוודאי במועדים המאוחרים, כמו בשנת 1986, סבל מאין אונות, טיעון שעלה בשלב מאוד מאוחר יחסית, וכבישתו נומקה בנימוקים שונים, וכי פיזית לא יכול היה לבצע את אשר נטען כי עשה בגופן של המתלוננות.

כאשר העיד להגנתו בבית המשפט, אף העלה הנאשם השערה תמוהה במקצת, ולפיה, אולי נרקמה העלילה כדי לכסות ולהסביר מדוע ג.ע, כדבריו, הפכה להיות לסבית.

כידוע, אין על נאשם חובה להוכיח פוזיטיבית את המניע הנטען על ידו לעלילת כזב, או לדבר שקר, אף אם לא מדובר בעלילה מודעת, אולם, הצגת מוטיבציה מובהקת של מתלונן לספר סיפור שאינו אמיתי והמייחס לזולתו עבירות חמורות, היא, מטבע הדברים, כלי עזר בידי בית המשפט בבואו לקבוע ממצא בדבר מהימנות התלונה ומכאן – גם בקביעת אשמו או חפותו של הנאשם.

לענייננו - נבחן, אומנם, גם את טענותיו והשערותיו של הנאשם באשר למניעי המתלוננות, אולם, ככל שצריך לקביעות העובדתיות שיש לעשותן בתיק זה, העיקר הוא שהנאשם כופר מכל וכל בעובדות המיוחסות לו וגרסתו הגרעינית הינה שלא היו דברים מעולם.

בדברי הפתיחה שנשא התובע, עו"ד שילה, מפרקליטות המדינה, הוא מיקד את הפלוגתאות העיקריות במשפט, וכמסתבר אכן אלה שיכריעו את הדין, והן השאלה אם המעשים נעשו, ואם כן – האומנם הוכיחה המדינה כי נחצה "קו החיתוך" על ציר הזמן, זה של 3/86, שלגביו אין חולק שההתיישנות אינה חלה.

ראיות התביעה בקליפת אגוז:

התביעה נסמכת, כמעט בלעדית, על עדותן המפורטת של המתלוננות, אשר נתנו אמרות במשטרה, והעידו בבית המשפט, וברי שעיקר הכרעת הדין תשען על מידת האמון והמשקל שנייחס לדבריהן.

אין המדינה נסמכת על עדויות חיצוניות ישירות שיש בהן לתמוך ולאשש את דברי המתלוננות, והעד היחיד שמי מהמתלוננות סברה שראה אחד המעשים, שכן בבניין של הנאשם, מכחיש כי ראה דבר מה חריג, אצל שכנו, והוא העיד דווקא מטעם ההגנה, וחזר על הכחשתו זו.

התביעה טוענת, כי, אמרות מצד הנאשם עצמו, וסביבתו הקרובה, כמו אישתו, יש בהן חיזוק לנטען בכתב האישום, וכן כי הנאשם הפליל עצמו, לפחות בראשית הודאה, בשיחות מוקלטות עם המתלוננות, כאשר באו להתעמת איתו ולהטיח בו, בביתו, את דבר המעשים שלכאורה עשה, וכי גרסתו על מגע גופני, בקונוטציה מינית, בינו לבין מי מהמתלוננות, הגם שלעת בגירות, יש בה לחזק את המסקנה שהוא גילה בהן עניין מיני וחורג הרבה מעבר למקובל ביחסים שבין דוד לאחייניות.

כמובן, שהתביעה מייחסת משקל לכך שמדובר בשתי מתלוננות, אחיות, אשר כל אחת בנפרד העידה וסיפרה על דפוס זהה של מעשים מיניים שננקטו כלפיהן, ומעבר ל"חיזוק ההדדי" שבכך, מטבע הדברים, קיום שתי מערכות כאלה של עדויות, מקשה מאוד על אימוץ קווי הגנה שעניינם "זיכרון מדומה", או חזיונות שווא כתוצאה ממצב רפואי כזה או אחר, שכן הסבירות שהדבר יתרחש בו זמנית אצל שתיהן קלוש מאוד, ולמעשה, בנסיבות אלה, נותרת כטענת הגנה סבירה, אם בכלל, רק "תיאוריית הקנוניה", והעלילה, וכמובן אף לאפשרות זו נתייחס בהמשך.

המאשימה אינה מקבלת את טענתו הרפואית לאין אונות, ומבקשת לקבוע כי, מכל מקום, במועדים הרלוונטים לא הוכח כי סבל מאין אונות מלאה, וכי אף לא הונחה תשתית מינמאלית על ידי ההגנה לקבוע ממצאים בשאלה רפואית זו.

הראיות שהובאו מטעם הנאשם להגנתו, היו, בעיקרן עדותו שלו ושל רעייתו, שבאה לתמוך בגרסתו, לרבות בטענת האין אונות, לצד ניסיון לבסס בראיות נוספות את הטענה הרפואית הזו, ומאמצי ההגנה התמקדו, מעבר לכך, בניסיון להפריך, למוטט, ולהטיל ספקות בראיות התביעה שהונחו בפנינו.

עסקינן, איפוא, בקביעות עובדתיות שעניינן באירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים, החל משנת 1972, לגבי החלק הכללי והרקע, וכלה בשנת 1986, לגבי האישומים הספציפיים שמתבקשת בהם הרשעה, לאמור – אחרון האירועים היה, לפי הנטען, כ- 17 שנה קודם להגשת כתב האישום.

הדברים נחשפו על ידי המתלוננות, כפי שהעידו, בפני בני משפחה, שנים רבות לאחר התרחשותם, וחלפו חודשים ארוכים מאוד, אם לא למעלה מזה, גם מאותו מועד ועד אשר הוגשו התלונות במשטרה ונפתחה החקירה, ולכך ניתנו הסברים שעוד יפורטו.

כל אלה מביאים לכך שמדובר בתיק שההכרעה בו אינה קלה כלל ועיקר, והנסיבות האוביקטיביות הללו מקשות ומכבידות.

נביא להלן את הראיות שהוצגו במהלך המשפט ואת קביעותינו העובדתיות והמסקנות הנגזרות מראיות אלה.

ראיות המאשימה:

אמרותיה של ג.ע ועדותה בבית המשפט:

ג.ע היא הצעירה מבין שתי המתלוננות, ילידת ינואר 1970, ובעת מתן עדותה בבית המשפט היתה בת 34, רווקה, מועסקת בהוסטל למפגרים בבת ים.

היא סיפרה כי בתקופה הרלוונטית התגורר הנאשם, עם משפחתו, בבאר שבע, מרחק כ- 20 דקות הליכה מבית משפחתה, וכי דודתה, שרה, אשת הנאשם, היתה קרובה לה כאם, וכי פעמים רבות, "כל הזמן", התארחו אלה אצל אלה, אם כי, רוב הפעמים היא ובני משפחתה סרו לבית הנאשם ולא ההיפך.

בתם של הנאשם ושל שרה, ושמה מ., צעירה מהעדה ב-5 שנים והשתיים היו ועודן חברות טובות.

לפי עדותה של ג.ע, החל הנאשם לבצע בה מעשים מיניים בערך בגיל 8, עת עברה משפחתה להתגורר בבאר שבע, לאחר שגרו בירושלים.

מעניין לציין שתאורה את תחילת המעשים הזכורים לה, דומה מאוד למתואר, מאוחר יותר, מפי אחותה, ולדבריה "היה איזה שהוא משחק שאני ואחותי שיחקנו, עשינו נעים בגב אחת לשניה. בוקר אחד כשישנו אצל דודה שלי, אני ישנתי בסלון ואחותי ישנה בחדר ואז הוא בא והתיישב ועשה לי נעים בגב. יוסי. זה היה בסדר, כי זה היה משהו רגיל. זה לא היה רגיל כי הוא המשיך מתחת למכנסיים ואח"כ הוא התיישב ופתח את המכנסיים שלו והוציא את איבר המין שלו. בעצם אני זוכרת את זה כי פעם ראשונה הבנתי שמשהו לא בסדר קורה שם. אח"כ מהר מאוד המשיך במגע מיני. לא באותה פעם, באותם ימים".

מאוחר יותר, לימד אותה הנאשם "איך לגעת בו", והכריח אותה לגעת באיבר מינו, וכאשר סירבה, צחק עליה, והתעלם מסירובה, וגרם לה לעשות זאת, כשהוא מחזיק את ידה.

המעשים נעשו בסלון, בחדר השינה של בני הזוג, במקלחת, ובחדרה של בתו, מ., וגם אצל העדה בביתה, ובבית סבתה.

הגם שלעיתים נעשו המעשים לא רק בלילה אלא גם בצהריים, כאשר נכחו בני משפחה, לא הרתיעו הדבר (היא מציינת שכאשר היו בסלון, עשה את מעשיו כאשר בני הבית נמו את שנתם), והוא "היה מוריד את המכנסיים שלו ואת התחתונים וגם הוריד לי את הבגדים ושכב איתי. בהתחלה זה היה בלי חדירה, הוא ניסה, אבל כמה שאני זוכרת הוא לא הצליח. אני זוכרת שבהתחלה לא הבנתי. הוא היה גומר עלי ולא הבנתי מה זה".

הנאשם לא הירבה במילים, אלא חילק לה הוראות קצרות כגון "תשפשפי אותי, תכווני אותו לחור, כל מיני מילים של מחשבות גסות".

כמו כן, ביקש שתאמר לו שהיא אוהבת אותו, את איבר המין שלו, שאליו התייחס בתור "הוא".

הנאשם נהג לשבת עם מכנסיים מופשלים, תפס את ראשה וקירב את פניה לאיבר מינו, ודרש שתאמר לאיברו שהיא אוהבת אותו.

היא מתארת שבפעמים הראשונות לא היתה חדירה, ולהבנתה, הגם שהוא עשה מצידו הכל, לא צלח הדבר בידו, אך בשלב כלשהו הוא הצליח בכך, ו"הוא הכניס את איבר המין שלו לתוך איבר המין שלי, היינו שם כמעט כל יום וזה קרה תמיד, לא קרה פעם אחת שהוא לא עשה משהו. זה מאות פעמים... היה מין אוראלי".

עוד היא מתארת שאף שהיו בני משפחה בסביבה, ואפילו בסלון, כמו הוריה שלה או שרה אישתו, הוא נהג לשים שמיכה על שניהם, ולהחדיר אצבעותיו, תחת לשמיכה, לאיבר מינה, דבר שעשה בקביעות, וכן היה מאונן בסלון, כל העת, בלי שיאמרו לו דבר, מלבד זה ששרה היתה מעירה לו לפעמים ומסמנת לו להפסיק.

העדה סיפרה על תחושתה שתחנוניו ובקשותיו החוזרות ממנה לעשות בו מעשים מיניים, מעידות על כשל מצידה ועל כך שהיא עושה "משהו לא בסדר", ונראה היה לה שהוא סובל, והאשימה את עצמה בכך, וריחמה עליו, כאשר אף את אנחות ההנאה שלו, שלימים הבינה את משמעותן, פירשה בזמן אמת כביטוי לסבל.

אביה של העדה עיוור, והיא זוכרת שאף שהוא היה בסלון, לא מנע הדבר בעד הנאשם לרדת אליה למזרון שעליו ישנה ברצפת הסלון, לעשות בה מעשים, ותוך כך להמשיך ולשוחח עם האב.

ג.ע מספרת ששמרה בסוד את החוויות הללו, שחוותה, מתוך שלא חשבה שהנאשם פועל שלא כשורה, אלא האשימה את עצמה שהיא זו שנוהגת שלא כהלכה ועושה "דברים נוראיים", וגם פחדה שהוא מצידו יחשוף את התנהגותה ברבים, לצד זה שחששה אינטואטיבית, על אף גילה הצעיר, ששיתוף אחרים בנעשה, יגרום להרס המשפחה, וימוטט את אמה שממילא העדה ראתה בה דמות חלשה ודכאונית.

באשר לנקודה המרכזית במשפט, של עיתוי סיום המעשים, היא אומרת "זה נמשך עד סוף התיכון. סיימתי תיכון בשנת 88. מתי שהוא זה נמשך עד גיל 17 ויותר. אני זוכרת את הפעם האחרונה.... כאשר הוא עשה אצלנו שיפוץ בבית, הוא היה קבלן בניין. זו היתה שנה שלהורים שלי היה כסף והיה לו קיוסק שהצליח שנה אחת וזו היתה הפעם היחידה שההורים שלי עשו משהו בבית שלהם. הנאשם עשה להם את השיפוץ, צבע את הבית, שבר קיר ליד המטבח, ובנה לה מטבח חדש".

באמצעות העדה הוגשו ת/1 ו - ת/2, צילומים שבהם נראה, לכאורה, הבית לפני ואחרי השיפוץ, כאשר , לדבריה, בת/1 נראה התיק הצבאי של אחותה א.פ שהיתה אז בצבא, ואילו ב-ת/2, אחרי השיפוץ, נראית על הרצפה חגורה צבאית השייכת לא.פ, משמע, גם אחרי השיפוץ עדיין שירתה האחות בצבא.

בשלב זה הוסכם עובדתית שתאריך הגיוס של א.פ היה 24.3.86, ותאריך השחרור, 17.3.88.

מכאן – ומצינו שנקודה זו קריטית להכרעת הדין, מהיבט ציר הזמן והשלכתו על התיישנות העבירות – אם נקבל שבזמן התנהלות השיפוץ אירעו מעשים מיניים נשוא כתב האישום, אזי אין ספק שהדבר היה לאחר אמצע מרץ 86, ומעשים כאלה לא התיישנו.

ג.ע המשיכה ופירטה כי בתקופת השיפוץ היה הנאשם בכל יום בביתם, כאשר חזרה מבית הספר, והתהליך נמשך כשבוע ויותר. כשחזרה מבית הספר והוריה לא היו בבית, אזי, "הוא הפשיט את שנינו, הוא שכב איתי בכל מיני, במגוון של תנוחות. זה היה בחדר שלי ובחדר של ההורים שלי. כשהוא שכב איתי, הוא החדיר את איבר המין שלו לאיבר המין שלי. זה היה יותר מפעם אחת וכל יום במהלך השיפוץ".

דברים אלה מבססים לכאורה אותו חלק של האישום הראשון שלטענת התביעה לא התיישן, אם נקבל את עדותה, הן במישור ביצועם, והן במישור תיארוכם למועד השיפוץ הנדון.

ג.ע סיפרה, כי הנאשם גם הכריח אותה לבצע בו מין אוראלי ואף ניסה מין אנאלי, תוך שנגרמו לה כאבים, והוא החדיר לא רק את אצבעותיו לפי הטבעת, אלא גם את איבר המין שלו.

היא מתארת מקרה ספציפי שבו הוא הכריח אותה "למצוץ לו", במקלחת, כאשר היא על ברכיה, והוא מקרב את איבר המין שלו אליה, תוך שתופס את ראשה, חרף שהיא אינה רוצה בכך ומתנגדת, והוא צוחק. הוא הירבה בהזדמנויות כאלה להשתמש במילה "להשפריץ" ומכוונת לכך שכמעין פשרה, היה בא על סיפוקו בחדר האמבטיה, ידנית, במקום לאלצה "למצוץ" את איבר המין.

הפעם האחרונה שהיא זוכרת בהקשר למעשים שנעשו בה, היתה במיטתה, בחדר, כשהיא שכובה על הבטן, והנאשם החדיר את איבר מינו לזה שלה, במהלך אותו שיפוץ. היא אומרת שאחרי השיפוץ חדלו המעשים לחלוטין.

היא מתארת את הרגשותיה ותחושתה לאורך תקופה ארוכה, כאשר חשה יאוש, לא היתה מסוגלת לעשות מאומה "כאילו שאני כלום, כאילו שאני סתם בובה".

על חשיפת האירועים, זמן רב לאחר התרחשותם, היא מעידה כי הדבר נעשה, מבחינתה, לאחר שאחותה סיפרה לה שהיא עברה חוויות דומות, וג.ע שיתפה אותה בכך שגם היא נפלה קורבן לאותם מעשים, תוך שהיא תוהה הכיצד שתיהן היו אובייקט באותה תקופה ממש להתעללות מינית אינטנסיבית, אך לא ידעו האחת על השניה.

תלונתה של ג.ע, שהוגשה ב- 22.2.96, לא באה מיד לאחר אותה שיחה עם א.פ, שכן היא חששה ונמנעה מפניה למשטרה, ולא היתה מסוגלת לשחזר את הדברים, והיא מגדירה זאת כהרגשה ש"התאבן לי הגוף", ורק לאחר שפנתה לאל"י (האגודה למען הילד), לקבלת סיוע, הסתייע הדבר בידיה. היא הגיעה למשטרה מלווה בפסיכולוגית שלה, וסיפרה על הקושי הרב שהיה לה למסור, לאורך שעות, את עדותה.

כפי שנראה להלן באמרה ראשונה זו (נ/3), היא מיקמה את סיום המעשים לגיל 15, אם כי, כבר אז, ציינה זאת בזיקה לכך שהנאשם צבע את בית המשפחה, הגם שלא כינתה זאת כשיפוץ. במסגרת חקירתה הראשית בפנינו, היא מתייחסת לכך ואומרת שאישרה לחוקר את גילה באותה עת, 15, לשאלתו, וכי הוא זה שהציג לה את הגיל בתור אפשרות, ולא מיוזמתה. לטעמה, איזכור צביעת הבית הוא בעצם התייחסות לשיפוץ, כפי שהדבר כונה מאוחר יותר, ולא היתה פעם נוספת שהנאשם עסק בעבודות שיפוץ כאלה אצלם.

היא מעידה על ההקלטה של שיחה עם הנאשם מיום 18.3.96, עת התעמתה איתו והקליטה את הדברים, לפי בקשת חוקרי המשטרה, ותמליל הקלטת (שהתברר שאינה קיימת עוד ובוערה בשלב מסויים), הוגש כ-ת/3.

עימות במשטרה בינה לנאשם הוגש כ-ת/4.

עוד היא מספרת, לקראת סיום חקירתה הראשית, על כך שנזכרה שהיתה פעם שבה השכן ראה אותה ואת הנאשם, כאשר הנאשם שוכב מעליה בסלון, ואותו שכן צופה מהמרפסת, עד כי הנאשם קם, סגר את התריס וחזר והמשיך במעשיו, והיא מכוונת לעניינו של השכן רוברט, שכזכור כפר בכך לחלוטין וטען שלא ראה מאומה אי פעם.

כאשר התובע, עו"ד שילה, מבקשה להשלים ולומר דברים שעלו בזכרונה, לעת סיום החקירה, היא מציינת שהנאשם הירבה להשתמש בווזלין כחומר סיכה על איבר מינו ועל זה שלה, וכן נזכרה, בהזדמנות שבה כל המשפחה היתה בבית, והוא רדף אחריה לחדרה של הבת מ., ושם "נעמד בפתח הדלת והתחיל לאונן. אני עמדתי מולו והוא חסם אותי, לא יכולתי לזוז כי הייתי ליד המיטה והוא לא נתן לי לצאת מהחדר. הוא ביקש ממני לעשות עם הידיים... ואם אני לא אעשה את זה, אז הוא ילכלך לי את החולצה". היה זה בערך בגיל 12.

עוד נזכרה בכך, שכאשר היתה ילדה קטנה, אמר לה הנאשם שהיא עלולה להיות בהיריון, והסביר לה כיצד זה יתרחש וכי הוא יקרע לה את קרום הבתולין והיא חששה מכך והחלה לחפש בספרים במה מדובר, שכן לא הבינה את משמעות דבריו, וכל העת חשבה שמא היא בהיריון.

בפתח חקירתה הנגדית בידי הסניגור, עו"ד זילברמן, אישרה העדה שאיש, פרט לה ולנאשם, לא היה עד לכך שהוא שכב איתה, אך מעשי המין הללו התמשכו לאורך 10 שנים, החל מגיל 8 ועד גיל 17 ויותר.

במהלך החקירה הנגדית, הוגשו, לבקשת הסניגור, אמרותיה של ג.ע במשטרה, ומדובר במוצגים נ/1, נ/3 ו נ/4, כאשר כרונולוגית, נ/3 הינו התלונה המקורית מיום 22.2.96, נ/1 התווסף ביום 27.4.96, והוא מוסיף פרטים מסויימים שבהם נזכרה העדה, ואילו נ/4 נגבה ממנה ביום 5.11.00, כאשר סוגיית התיארוך בזיקה להתיישנות היתה מרכז התעניינות החוקר.

על מנת להבין את הקונטקסט של המשך חקירתה הנגדית, יובאו כעת עיקרי הדברים מתוך אמרותיה של ג.ע במשטרה, בעדויות שפורטו לעיל.

בתלונתה מיום 22.2.96 (נ/3) היא מספרת על הפעם הראשונה הזכורה לה, שבה פגע בה הנאשם מינית, והיה זה בגיל 10 לערך, כאשר שכבה ערה על הספה בסלון ביתו, בעוד יתר בני הבית ישנים, בשעת בוקר מוקדמת, והיא מספרת על ליטופים בגב, הכנסת ידו לתחתוניה ונגיעה באיבר מינה, ולאחר מכן, הוצאת איבר המין שלו מהמכנסיים וחשיפתו בפניה תוך שהנאשם נוגע בעצמו.

לאחר מכן היא מפרטת את דפוס המעשים שהנאשם ביצע בתקופה בהמשך, דברים דומים לאלה שהובאו לעיל מפיה, במהלך עדותה בפנינו, אלא שבאמרה זו היא מספרת על ניסיון בלבד להכנסת איבר המין שלו לזה שלה, ואומרת שחרף שהדבר הכאיב לה, הוא לא הצליח לחדור, והסתפק בשפשוף האיבר שלו בזה שלה עד שהגיע לסיפוקו על גופה.

לעניין משך הפגיעה המינית, היא טוענת שמדובר בתקופה שעד גיל 15, וכי הפעם האחרונה היתה בגיל 15, כאשר "אני חזרתי מבית הספר לבית הורי, ו(הנאשם) היה בבית שלנו וצבע לנו את הבית", ואותה פגיעה אחרונה, זהה לדפוס הפעולה הקודם, ניסיון לחדור אליה, ללא הצלחה, ותוך גרימת כאב, עד אשר הגיע לסיפוק.

לדבריה, בתחילה ניסתה להתנגד למעשיו, אך חדלה מכך "כי זה לא עזר לי, כי הוא היה צוחק עלי כשהייתי מתנגדת", והיא לא צעקה אף פעם ואף לא סיפרה לאיש על הדברים, וגם חששה להפסיק ולסור לבית הדוד על מנת שלא תישאל לפשר סירובה זה.

אשר לחשיפת והצפת הדברים לאחר שנים כה ארוכות, היא גורסת שזה נעשה לאחר שאחותה א.פ סיפרה לה אודות מה שהנאשם עשה בגופה, והיא גילתה לה שגם היא נפלה קורבן לאותם מעשים.

מספר חודשים לאחר מכן, נערכה פגישה בין שתי האחיות לנאשם, בנוכחות אימן ודודתן עליזה, ולדבריה, כאשר האם הטיחה בנאשם שהיא יודעת שהתעלל בבנותיה מגיל 4, תגובתו היתה "מה פתאום, עכשיו נזכרנו, והוא לא מבין על מה אנחנו מדברים". העדה כעסה על כך וקיללה אותו, ואף בעטה באחד הרהיטים, והיא מספרת שהוא המשיך להכחיש ואמר "פתאום נהיית גיבורה".

לשאלת החוקר נ. בן דור, מדוע לא התלוננה עד כה, אמרה שאינה יכולה עד היום לדבר על האירועים, וכי היא מצויה בטיפול פסיכולוגי, ושהמטפלת שלה נלווית אליה למתן העדות שכן היא נזקקת לתמיכה.

באמרה המאוחרת יותר נ/1, לאחר כחודשיים, היא מוסיפה שבאחת הפעמים, בגיל 12 לערך, ראתה שהשכן רוברט צופה בנעשה על ספת הסלון בבית הנאשם, שם קיים איתה הנאשם , כהגדרתה, יחסי מין (כזכור – השכן הכחיש כי ראה דבר מעין זה), וכן ביקשה להוסיף ולדייק ביחס לפעם האחרונה ולמועדה, באומרה "השיפוץ שעשה (הנאשם) בבית שלנו, זה היה שאחותי א. היתה בצבא, ואז אני הייתי בת 16-17". עוד הוסיפה שנזכרה בכך שכאשר ביקרו את הנאשם בבית החולים לאחר שאושפז (אנו יודעים שהוא עבר תאונת דרכים מיד לאחר נישואיו ועוד תאונה מאוחר יותר), גם שם הוא היה מרים את הסדין מעליו בזווית החשופה כלפי העדה, והיה מאונן מולה.

האמרה נ/4, מנובמבר 2000, מתמקדת בסוגיית תיארוך אחרון המעשים, והחוקר בן דור מבקש לברר את הסתירה בין מיקום סיום הפגיעה המינית לגיל 15 ב-נ/2, אל מול הצבת הגיל 16-17 ב-נ/1, והיא מסבירה שנזכרה ושיחזרה ביתר דיוק את הפרטים, וקישרה את המועד להיות אחותה חיילת, וכן מציינת שהדברים התבהרו לה במהלך תהליך הטיפול שלה, כשהתגברה על רגש הבושה שגרם לה לנסות ולדחוק את המעשים לגיל צעיר ככל הניתן, ולא להודות, אפילו בפני עצמה, שהדברים נמשכו עד גיל מאוד מבוגר יחסית של 17.

לשאלת החוקר המבקש לדייק במועד אחרון הפגיעות, היא שבה ומציינת את נושא השיפוץ שבמהלכו הנאשם שבר את הקיר במטבח בית הוריה, אך אינה מסכימה לחזור ולספר את פרטי אותו מקרה אחרון באומרה שזה מיותר ושאין לה כח לחזור על כך.

בסיום האמרה, מתבקשת היא להוסיף ככל שהיא חפצה מיוזמתה, ואזי היא מבקשת לרשום שעדותה הראשונה לא היתה ממצה וכי היו הרבה מקרים מעבר למה שתיארה, אך אינה רוצה לחזור עוד על כך.

בחקירתה הנגדית עומדת ג.ע על כך שהשכן רוברט אכן היה עד לאחד המעשים של הנאשם, אף כי כזכור הוא התכחש לכך והעיד כי לא היו דברים מעולם. חשיבות הנקודה עבור ההגנה ברורה, שכן, ככל שיתברר כי אותו שכן ראה דבר מה, יהא זה העד החיצוני האוביקטיבי היחיד לאישוש התלונות, ובדיעבד עדות כזו מצידו – אין.

יצויין, כי גם במעין אמרה שניתנה על ידי ג.ע באוגוסט 2002, ומדובר בפרוטוקול פגישת פרקליטה או מתמחה של פרקליטות המדינה, שראיינה את המתלוננת הזו וערכה על כך רישום (נ/5), הזכירה העדה עניין זה ואמרה כי "השכן שראה, הכחיש שהוא ראה ואני בטוחה שהוא ראה. לא דיברתי על זה אפילו בטיפול. נזכרתי בדברים כשהייתי בטיפול. כמו בנושא השכן".

בבית המשפט סיפרה שראתה את פניו של השכן כאשר הסתכל מבעד לתריס שממנו רואים את מרפסת הנאשם, ודרכה את הסלון, והיא בטוחה שגם השכן ראה את פניה באותו זמן, ויכול היה לראות שהיא היתה בעיצומו של אירוע מיני שבינה לבין הנאשם, כאשר מכנסי שניהם היו מופשלות, הגם שאינה בטוחה אם השכן יכול היה לשמוע את שנאמר בסלון בית הנאשם.

במקומות שונים גורסת המתלוננת כי אין פליאה שרוברט, שאינו רוצה להסתבך בסיטואציה הבעייתית הזו, יתכחש למה שראה, ועומדת על גרסתה, בעוד ההגנה, כמובן, מבקשת להסיק את אשר מתבקש, לשיטתה, מכך שעד ראייה כביכול, אותו שכן, מכחיש מכל וכל כי ראה דבר מה.

כשם שאין ניתן לקבוע ממצא מובהק בנקודה זו, משהשכן רוברט אינו מאשר את הדברים, כך גם ברור, שלו מדובר היה בבדותא גרידא מצד ג.ע, תמוה מדוע תמציא סיטואציה זו, נקודתית וממוקדת לפרטים, והמתייחסת לאותו רוברט שאין לה עימו שום קשר והיכרות מעמיקים, ומדוע תתמקד בסיפור מוזר כזה, ותעמוד עליו נחרצות, ואף לאורך שנים, ובמספר רב של הזדמנויות בבטחון רב, ככל שאין בכך גרעין אמת. מכל מקום – על אף התכחשות רוברט לעניין כולו, שיכול שיהיו לה הסברים במישור אחר, אין לראות בכך החלשה או פרכה של עדותה הגרעינית של מתלוננת זו, ואין בכך להעיד על העדר מהימנות מצידה.

ג.ע טוענת בחקירתה הנגדית שהחל מגיל 9 התקיימו יחסי מין מלאים בינה לנאשם, בעוד שמגיל 8, תחילת המעשים, ועד גיל 9, לא היתה חדירה מלאה מצידו. היא ערה לכך שבמשטרה דיברה על גיל 10 בהקשר זה, ומסבירה שהתביישה ו"זרקה" גיל לא מדוייק.

על הגשת התלונה היא אומרת שהדבר נעשה לאחר שאחותה חשפה את הסיפור בפני ההורים, והם כבר ידעו על כך, ולא ראתה טעם להותיר את הדברים מבחינתה היא כמות שהם.

ג.ע מאזכרת שוב את העובדה שהיו פעמים שבהם הנאשם ניסה לקיים עימה מגע מיני מלא, משמע, חדירה, ולא הצליח, אלמנט שחוזר בהקשרים שונים של העדות והאמרות, ונקודה זו אפשר שמתיישבת עם קו ההגנה שעניינו אין – אונות של הנאשם, וכפי שנראה מאוחר יותר, כאשר מדובר באין אונות על רקע נפשי, ולא בשל מחלה או פגם פיזי, בהחלט ניתן שהתופעה תהיה אקראית, וכי לעיתים הלוקה בכך לא יוכל לקיים מגע מלא, ובהזדמנויות אחרות, יצלח הדבר בעדו.

העדה מספרת בגילוי לב על בושתה והתחושה הנוראה הנלווית לכך שפיזית נגרמה לה לעיתים הנאה מינית מאותה התעללות שחוותה, ועל הקונפילקט בין ידיעתה שמדובר במעשים קשים, אלימים, ובאינוסה, ובה בעת היא חוותה גירוי מיני או הנאה. היא מאשרת שלחוקרי המשטרה סיפרה על הצד של כאב וגועל מפליטת הזרע, אך לא על אלמנט ההנאה לעיתים, ומסבירה שלא היתה מסוגלת לחשוף פן זה, עד שהטיפול הפסיכולוגי סייע בעדה.

אשר לעיתוי אחרון המעשים, האלמנט הקריטי לתיק כולו, היא מדגישה, ועובדה זו אינה יכולה להיות במחלוקת שכבר באמרתה הראשונה במשטרה, לצד, אומנם ציון הגיל 15, היא התייחסה במפורש לתקופת השיפוץ בבית, עניין שמאוחר יותר תוארך בראיות שונות למרץ 86, ומצאנו, והדבר לא נסתר, שלא היה שיפוץ אחר בשום מועד שונה, כזה שבוצע על ידי הנאשם בבית הוריה.

עזר נוסף למיקוד הזמן כנזכר מעלה, מעבר לציוד הצבאי השייך לאחותה, והמופיע בתמונות ת/1 ו-ת/2 הוא, לגרסתה, קיום הגורה "מישמש", כלבה קטנה, המופיעה ב-ת/2, ועיתוי הבאתה לביתם ואימוצה על ידי המשפחה תואם את איזור מרץ 86, אף הוא.

לדבריה, תמיד היתה ערה לכך שמדובר בתקופת השיפוצים, כנקודת זמן לאחרון מעשי הפגיעה המינית, ובאותה עת אחותה היתה חיילת, אלא שלגרסתה כאשר התבקשה בעבר להגדיר את הגיל בו החלו המעשים והגיל בו הסתיימו, לעיתים, מתוך תחושת בושה, בין על כך שהמעשים החלו מגיל מאוד צעיר, ובין שהסתיימו בגיל יחסית בוגר, נטתה שלא לדייק ו"לזרוק" גילאים כדי לא להרגיש רגשי אשמה ובושה כאלה.

הסניגור ייחס משקל רב לדבריה בפני נציגת הפרקליטות לפי התרשומת נ/5 מיום 14.8.02, שם השיבה באותו ראיון לשאלה מדוע ציינה את גיל 15 בתחילה, ואחר כך שינתה ל 16 או 17, במילים "חושבת שזה בגלל ששמעתי על ההתיישנות, שמעתי על זה מ (אחותי)".

ההגנה רואה בכך תימוכין לתיזה שתיארוך אחרון המעשים לתקופת השיפוצים, משמע, קיבוע ציר הזמן על מרץ 86, הינה תולדה של חשש המתלוננות להתיישנות התלונות, ובעקבות כך רצון, בכל מחיר, כולל בידוי עובדות, לשייך את המעשים למועד מאוחר זה.

בנקודה זו ניתן לומר כבר כעת, ובהיותה מרכזית להכרעתנו, כי יש הבדל משמעותי בין בידוי והמצאת עובדות, כאשר המתלוננות הפכו להיות מודעות לשאלת ההתיישנות, ולבין תגובה טבעית ומתבקשת אפילו, של קיום עירנות והתמקדות בנקודה זו של עיתוי, בה בעת ששאלת ההתיישנות הוצגה בפניהן, על נפקויותיה ומשמעויותיה. קודם לכן, יתכן שהמתלוננת "הרשתה לעצמה", כפי שגם היא מודה, לא לייחס לכך חשיבות רבה, ואפילו "לשלוף" גילים במשוער, ובהתחשב בתחושותיה ובמצבה הנפשי, לרבות הבושה והקושי שתיארה לגלות עד איזה שלב מאוחר היתה קורבן בלא שהתנגדתה ומחתה, ואילו, מרגע שהיה ברור לה עד כמה נקודה זו רגישה וחשובה לעצם בירור התלונה והבאת הפוגע לדין, ביקשה לדייק, למסור את מירב הנתונים שיכולים לעזור בתארוך ברור של האירועים, ומאז ואילך, היא ממוקדת וחד משמעית בתיאורים. ספק אם מתלוננת בוגרת ואינטיליגנטית אשר כזו תרהיב עוז לומר למראיינת מטעם הפרקליטות כי שינתה את הגיל המוזכר על ידה, מחמת ששמעה על עניין ההתיישנות, לו כוונתה היא שבדתה מליבה והתאימה את עדותה לעובדות שירחיקו את טענת ההתיישנות ויסכלו אותה. מבחינתה – הודאה כזו בפני הגורמים הממונים על הגשת כתב האישום על בסיס תלונתה – כמוה ככריתת הענף שעליו היא נשענת. סביר הרבה יותר שהכוונה היא, כפי שאני מסיק, שהעירנות לעניין ההתיישנות הביאה אותה למיקוד ולהבהרה של התאריך הרלוונטי, נושא שלא ייחסה לו קודם לכן חשיבות רבה.

העדה נתנה נימוקים לסתירה לכאורה בין דבריה באשר לגיל סיום המעשים, כמו ההסבר שהתביישה ונתקלה במעצור נפשי לומר את הדברים לאשורם, אך משאנו מאמינים לעדותה הנחרצת, בסופו של יום, בדבר התיארוך הנכון, אין מקום לקבוע כיצד ומדוע בדיוק נאמרו הדברים בצורה שונה קודם לכן.

בהמשך חקירתה הנגדית נזכרה שוב המתלוננת וסיפרה על כי הנאשם, גם בהיותו מאושפז בבית החולים, המשיך לאונן בפניה מתחת לסדין, כאשר הוא חושף את הצד הקרוב אליה, ובסמיכות של בני משפחה אחרים, והיא סבורה שאישתו שמה לב לכך.

הסניגור שואל מדוע לא הלכה ומדוע נשארה במקום, ותשובתה רבת חשיבות בהקשר לדרישת החוק, כפי ניסוחו בעת הרלוונטית, ובחלופה הצריכה לענייננו, על פי כתב האישום, שהקורבן למעשה המיני יהיה נטול יכולת להתנגד למעשים. היא משיבה "הוא שלט בי... כי כשמתחילים לאנוס ילדה מגיל 8 אז יש לך שליטה מלאה". מאוחר יותר בעדותה אמרה "כשאונסים אותך מגיל 8 אתה כבר לא עושה כלום, אתה נהיה בובה".

כפי שנראה להלן, שתי המתלוננות מאזכרות מוטיב זה, בניסוח דומה, כשתחושתן היא שלאורך השנים, ומגיל צעיר מאוד, רכש הנאשם שליטה על גופן ויותר מזה – על נפשן ורוחן, באופן שניטרל את כושר ההתנגדות שלהן ויצר מעין שיעבוד מצידן, לרצונותיו וגחמותיו הסוטות.

היא נשאלת לגבי עיתוי אותו עימות בין האחיות לבין הנאשם, שב- נ/3 מיוחס למועד של חודשים ספורים לאחר שאחותה סיפרה לה על ההתעללות, סיפור שהובא לידיעתה, לפי עדות זו שנה טרם מסירת האמרה (נ/3 נגבה ביום 22.2.96). הסניגור תוהה על כך שעברו עוד חודשים ארוכים עד להגשת התלונה והיא מסבירה ששתיהן לא חפצו בכך, ואף היו נתונות לשכנוע מצד הדודה להימנע מכך, אף תוך איום ששרה עלולה להתאבד, וכי אימן אף היא עלולה למות, וכיוצא בכך, ועולה מדבריה כי אלמלא אחותה אזרה כוחות ליזום הגשת התלונה, היא עצמה לא היתה עומדת בכך ולא היתה עושה זאת.

המ. שהצליחה לעשות במצבה הנפשי, כפי שהיא מתארת אותו, קודם להגשת התלונה, היה להתעמת עם הנאשם, לכעוס עליו ולקללו, ולבטא את כעסה בבעיטה לעבר אחד הרהיטים.

אין מקום וצורך לפרט באריכות את כל התנהלות החקירה הנגדית המפורטת והממושכת, שירדה לפרטי פרטים, וניתן לומר, שהמתלוננת אינה חוזרת בה מעדותה הגרעינית בשום נקודה משמעותית, והיא חוזרת ומאזכרת אירועים וזכרונות שבהם משחזרת אותם דפוסים חוזרים ונשנים של פגיעה מינית, כמו מעשי האוננות בפניה, השלבים המוקדמים שבהם הדברים החלו בצורה כמעט תמימה של "עשיית נעים על הגב", מאוחר יותר הנחת שמיכה עליה ועל הנאשם, כאשר הוא מכניס את ידיו לאיבר מינה מתחת לשמיכה, ועוד.

הוגש במהלך החקירה המוצג נ/6, תרשומת על דברים שאמרה העדה לפסיכולוגית שטיפלה בה לצד רישומים בעיפרון של תמונות המתארות חוויות שחוותה, והיא נשאלה על אלה ומשמעותם. איני סבור שיש חשיבות ראייתית רבה לאמור.

הוגש גם נ/7, סיכום "אינטייק", פגישה ראשונית של ג.ע עם המטפלת שלה מ- 15.8.95, ומטרת הסניגור בהגשת המסמך, שבו רשמה המטפלת את סיפורה של העדה באשר להתעללות והצפתה על פני השטח, כנראה בפסקה 7 שעניינה תיאור קונפליקט תמידי בין הוריה ויחסים מעורערים ביניהם. הסניגור מנסה לבסס אחד מקווי ההגנה שלפיו נחשד הנאשם כמי שיצר קשר אינטימי עם אמה, מאחורי גבו של אביה, ושל יתר בני המשפחה. היא לא מאשרת נתון זה, ובוודאי לא שזהו מניע לרקימת עלילה כלפי דודה. כך גם בהתייחס לפסקה אחרת ב-נ/7 שבה היא מגדירה את הנאשם כמעורב במשפחה וגורם מסכסך בין ההורים.

בהמשך, היא נשאלת על עדותה במשטרה ובבית המשפט שלפיה הנאשם נהג לאונן בפניה, והיא מבחינה בין התסמינים של גרדת שהנאשם טוען לה, לבין מה שעשה בנוכחותה, כשאין לה ספק שמדובר בשני דברים שונים.

מאשרת שבמהלך הטיפול הפסיכולוגי נמלאה רגשי זעם ונקם על הנאשם, חפצה לפגוע בו, והצטיידה בסכין ואולי גם בגז מדמיע, אך משפגשה בנאשם נמלכה בדעתה ואיבדה את האומץ לבצע את שתכננה. מאוחר יותר, "הסתפקה" בכך שגרמה נזק למכוניתו.

הסניגור חוקר אותה לגבי דברים שנאמרו בעימות מיום 19.3.96, בינה לנאשם בתחנת המשטרה (ת/4 - עורך העימות רס"ר נ. בן דור), שם היא מתארכת את טווח הגילים להתעללות מטעם הנאשם, החל מגיל 10 עד 15-16.

מגדירה את אופי ההתעללות בכך ש"אנס אותי, שכב איתי, קיים איתי יחסי מין מאות פעמים במשך התקופה הזו". הנאשם הכחיש נמרצות את הדברים, ולבקשת החוקר להוסיף ולפרט למה כוונתה במעשים שנעשו בה, היא מוסיפה "הוא הפשיט אותי והשכיב אותי בסלון בחדר השינה שלהם, וניסה להכניס את איבר מין שלו עד שהוא פלט זרע עלי, על איבר המין שלי".

קיימת תמיהה מצד ההגנה על כי מי מהמתלוננות גורסת פעם אחת כי מדובר בקיום יחסי מין מלאים, ופעם אחרת מדברות הן על ניסיון בלבד, כמו כאן, בעימות, אולם, ת/4, הוא דוגמא מובהקת לכך שאין מדובר במתן גרסאות שונות וסותרות כאשר נותן הגרסה אינו עיקבי, שהרי מדובר בדברים שנאמרו בהפרש של שניות, ובאותו מעמד, וניכר בעליל שהעדה אינה קובעת שכל אותם מאות מקרים היו ניתנים לשיוך לאחת הקטגוריות הללו של יחסי מין מלאים, או ניסיון בלבד, בצורה חד משמעית, ואיזכור סוג מסויים של פגיעה מינית, אינו שולל התקיימות פגיעה מסוג אחר לאורך השנים וכאשר עסקינן במאות הזדמנויות שונות ונבדלות.

לשאלה הכיצד התרחשו המעשים בצמידות לאישתו שרה ולבתו מ. ואלה לא התעוררו ולא נזעקו, הרי, באשר לבת הצעירה ממנה ב-5 שנים, אין לה הסבר ברור מלבד זה שכנראה לא התעוררה, אך לגבי שרה, דודתה, היא מעלה סברה שהעדיפה לעצום עיניה מראות, ורומזת ששרה ידעה וחשדה בנעשה, ותיארה את תחושתה מאותם שנים שהיתה שואלת את עצמה כיצד יתכן ששרה אינה שומעת את הקולות, אנחותיו של הנאשם למשל, מבעד לתעלות המזגן המשותף לשני החדרים.

לקראת סיום החקירה היא מתייחסת לאותה הקלטת סתר, ללא ידיעת הנאשם, במהלכה ניסתה, בשליחות החוקר, לחלץ מפי הנאשם הודאה בעובדות (התמליל – ת/3).

כאשר הדברים מוקלטים ומצויים בפנינו בתמליל, כמובן, אין הרבה משמעות לעדותה בבית המשפט על אותו אירוע, אך, מהיבט הערכת ומשקל עדותה בפנינו ביחס לפרשה כולה, הנקודה המשמעותית היא שמתוך אותה שיחה ארוכה עולה נחרצות מוחלטת שלה ביחס לאיתנות טענותיה והאשמותיה אותן היא מטיחה בפני הנאשם, כאשר ברור שהיא משוכנעת ובטוחה שדבריה אמת והיא נרגשת ונסערת בדורשה ממנו התנצלות והכרה במעשים הנוראיים שעשה.

מעבר לכך, ואף שאולי פרק זה אינו האכסניה היעודית לסקירת אותו עימות מוקלט מהיבט דברי הנאשם, ראוי לציין, שהגם שלכל אורך השיחה הוא נוקט מדיניות של הכחשה וזלזול בדבריה, מדיניות שאך טבעי שינקוט, בין אם אמת בפיה ובין אם לאו, ולו מן הטעם שבמרבית הזמן נוכחת רעייתו שרה, ושוב אין מדובר בשיחה רק בין בעלי הדבר ו"שותפי הסוד", לאורך השנים, הרי, בסופו של דבר, העדה מחלצת ממנו התנצלות ובקשת סליחה. עוד פרט משמעותי הינו, האמון שדווקא שרה מפגינה בנאמר מפיה. בנקודות שונות לאורך השיחה שרה מתבטאת כמי שבהחלט מאמינה ומקבלת את דברי ג.ע, דורשת מבעלה להתנצל, ומגלה חוסר אימון להכחשותיו.

מאוחר יותר, הן הנאשם והן שרה יתנו תירוצים והסברים שונים להתנהגותם זו, בקשת הסליחה והאמון ששרה מפגינה בהאשמות, ולכך עוד נתייחס.

למותר לציין, להסיר ספק, שאין ערך ראייתי פוזיטיבי וקביל לשאלה אם שרה האמינה לג.ע אם לאו, ואין לגזור מכך ממצא עובדתי, אם נעשו המעשים אם לאו, אלא, שחשיבות הדבר באישוש טענתה של ג.ע כי שרה חשדה, לפחות, בנעשה, וכי עצמה עיניה במכוון מלהבין את המתרחש סביבה, עצימת עיניים, שלטעמה נפסקה כאשר התנהלה השיחה דנן.

סיכום ביניים- הערכת עדותה של ג.ע:

התרשמותי היא כי ג.ע העידה עדות אמת, וכי ראוייה היא לאמון ומתן משקל מ.י לדבריה.

מה שברור הוא, שעדה זו משוכנעת ובטוחה כי חוותה בחושיה שלה את כל שעליו סיפרה, ובא לה מידי הנאשם לאורך שנים. זאת יש לומר לפי שיהא עלינו לבחון טענת ההגנה שמא גם בהינתן שהמתלוננות עצמן סוברות שהן דוברות אמת, עדיין יתכן שמדובר במקרה של זיכרון מדומה, או השתלת זכרון, במתכוון או באקראי על ידי מי מהמטפלים, טענה שנצטרך להיזקק לה. לפיכך, ראוי לקבוע, כי מבחינתה היא ולפי הלך רוחה של ג.ע, הרושם המובהק הוא שהיא איתנה ונחרצת כי הדברים קרו כפי שסיפרה.

נקודות ספציפיות הצריכות להתרשמותי דלעיל, הן :

תיאוריה עקביים ומפורטים, ולמעט בשאלת מועד סיום הפגיעה המינית, שהיא אומנם בלב הפלוגתאות, אין לומר שקיימות סתירות או פרכות בעדות.

דווקא ההתעקשות על כי השכן רוברט ראה מעשה מיני, אף שהוא מכחיש, אינה מחלישה את מהימנותה, אולי להיפך, כאשר היא "נוטלת סיכון" ומציינת בבירור ובעמידה על כך, שמו של אדם זר, שבוודאי לא תיאמה עימו מאומה, והיא גורסת שהוא היה עד לנעשה, בהיותה מודעת כמובן, שאותו אדם יחקר על כך ויתבקש לאשר את סיפורה.

התוודותה של העדה, וחשיפת רגשי הבושה, לנוכח הרגשתה שלעיתים מעשי הפגיעה המינית גרמו לה עונג מסויים, חרף המבוכה הכרוכה בהצפת הנושא, דברים שלא היו מתבקשים וצפויים ממנה בגדר מתן עדותה ביחס לעצם הפגיעה ולעובדות שעליה לפרט בבית המשפט, אף היא אלמנט מחזק ומאשש את האמון הניתן בה.

תיאור פרטני ומדוקדק של אירוע נקודתי הזכור לה, כמו הסיפור (עמ' 37) על כך שהנאשם רדף אחריה לחדרה של מ., נעמד בפתח הדלת והחל לאונן, והיא חסמה אותו ולא יכלה לזוז, אינו מתיישב עם עדות בדויה, עלילתית, ומאפיין הוא את מי שמספר מזכרונו ומחוויותיו לאשורן.

הסיפור אודות המשך המעשים, גם בבית החולים, כאשר היה מאושפז, והתיאור החריג על כך שאף בקרבת אנשים ומבקרים אחרים העיז להרים את הסדין לכיוונה ולאונן, שוב, אינו שגרתי, אינו מתחייב ממתן עדות "שמצפים ממנה", לו עסקינן בבדותות, וגם זה נראה אותנטי ומהימן.

כך גם עדותה (עמ' 93- 94), על התרשמותה ששרה ידעה או לפחות חשדה במעשי בעלה, ביודעה ששרה תעיד, ובסוברה, כפי שההיגיון בוודאי הנחה אותה, ששרה לא תאשר זאת ותחפה על בעלה, והנה היא קמה ומתריסה זאת ללא היסוס, שעה שאין הדבר צריך והכרחי לעדות הליבה שלה, לו כל חפצה להפליל ולהרשיע את הנאשם, על לא עוול בכפו.

נקודה חשובה ושאינה מתיישבת עם שום "תיאורית קונספירציה" ומזימה אפשרית של שתי האחיות להפליל את הנאשם, היא, דבריה, שלטעמה אחותה א.פ לא ראתה את אשר נעשה בה, בעדה, ולהיפך, ואף שהמעשים נמשכו לאורך שנים, והדעת נותנת שאלמלא מדובר בתלונת אמת ובדברים נכוחים, היו האחיות מתאמות ביניהן גרסה הפוכה ותומכת הדדית, כזו שתאמר שמי מהן חשדה, או ראתה, או נרמזה על ידי רעותה שמשהו לא תקין מתרחש בינה לבין הדוד. חלף זאת – כאמור – היא גורסת שאחותה לא היתה עדה למעשים ולא ידעה מאומה על כך שאינה היחידה הסובלת מפגיעה מינית מצידו.

באשר לפרט החשוב של גיל סיום המעשים ועיתויים, זה שיש לו השלכה לשאלת ההתיישנות, וכפי שכבר ציינתי, איני סבור שההתמקדות והניסיון לדייק בכך, כאשר התחוורה חשיבות העניין, מעידים על המצאת פרטים בדויים בשלב זה, אלא יותר על קיום עירנות לסוגיה, ורצון אמיתי למצוא נקודות אחיזה וביסוס לתיארוך שהתאמצה לשחזר בזכרונה.

סיכום הביניים של הערכת עדות ג.ע, בפני עצמה, ואף כחלק ממארג הראיות הכללי בתיק, כפי שיובא בהמשך, מביאני לקביעה שעדותה ראויה לאמון, ולהענקת משקל רב.

אמרותיה של א.פ ועדותה בבית המשפט:

טרם עדותה של א.פ הוגשה עליה (ת/5), חוות דעת פסיכיאטרית בכפוף להעדת עורך המסמך ((ד"ר אלכס אביב), ועיקרה בכך שנקבע שהיא סובלת מתופעה, האופיינית לטראומה לאחר ניצול מיני וגילוי עריות, ובגדרה, היא מכניסה את עצמה, שלא מרצון מכוון, למצב של "היפנוזה עצמית".

לעיתים, היא, באופן ספונטאני, חווה תהליך של "חזרה בגיל", ניתוק מוחלט ממציאות בוגרת עכשווית, ורגרסיה למצב ילדותי התואם גיל מסויים בילדות. תופעה זו התרחשה כאשר שוחחה א.פ עם עורך חוות הדעת, על הפגיעה מצד הנאשם, וכפי שהוא אכן צפה, התרחש דבר דומה גם באולמנו, בשלהי מתן עדותה בבית המשפט.

עוד מצא הד"ר אביב שאין אצלה עדויות ל"זיכרון דמיוני" כלשהו.

הוא המליץ כי עדותה בבית המשפט, כמו גם בחקירות משטרה, אם יהיה צורך בהשלמת חקירה, יעשו ברגישות, וכשהיא מלווה על ידי מישהו המכיר את הדרך לטפל בה במקרה של נסיגה בגיל. אכן, במהלך עדותה אצלנו, נלווה אליה בעלה.

א.פ הייתה בת 36.5 בעת מתן עדותה (27.9.04) נשואה עם שני ילדים ובהיריון לקראת לידה נוספת, היא לימדה אותו זמן במכללה הטכנולוגית קורסים בחשבונאות וכלכלה, היא בוגרת לימודי כלכלה וחשבונאות באוניברסיטה, התחתנה ב- 1990, וכזכור, היא מבוגרת בשנתיים מאחותה ג.ע.

בפתח עדותה הראשית, הסבירה על גבי התמונות ת/1 ו ת/2, שאכן באותה עת היתה חיילת, ואישרה שהתגייסה באמצע מרץ 86, וכי מועד צילום התמונות תואם את תקופת השיפוץ שעשה הנאשם בבית ההורים.

אף היא אומרת שזו התקופה בה הסתיימו מעשי הנאשם, וכי עוד במהלך שירותה הצבאי היו "הרבה פעמים אחרונות".

הוגש באמצעותה ת/6, תמלול הקלטת שיחה בין העדה לנאשם, בנוכחות אישתו שרה ביום 18.3.96, כאשר מדובר בשיחה שהקלטת ביחס אליה שוב אינה בנמצא.

העדה, כמו גם אחותה, מציינות את הקרבה הרבה שחשו לשרה, אשת הנאשם, שבה ראו דמות אם נוספת מבחינתן, ובמובן מסויים, יותר מהדמות שהיוותה עבורן האם הביולוגית.

זכרונה באשר לתחילת הפגיעה בה, גם הוא, כמו אצל ג.ע, מתקשר למשחק של "עשיית נעים על הגב", שבצורה כלשהי הביא לתחילת הנגיעות מצד הנאשם בגופה. דבריה בתחילת העדות אינם סדורים, וקיימות "קפיצות" מנושא לנושא, כאשר היא מתארת תקופה שבה רזתה מאוד והיתה אנורקטית, ומשלבת בכך אמירה כי כאשר היתה מאוד רזה, קשתה עליה גם עוד יותר חווית מעשי הנאשם בה שכן "הוא היה יותר כבד עלי".

היא עוברת לתקופת היותה חיילת שאז היא זוכרת שהנאשם היה מרים את חצאיתה הצבאית, מוריד את תחתוניה, והיה "בא מלמעלה" כאשר עיניה עצומות, והוא היה מכאיב לה, תוך שמראה על איבר מינה ואומרת שהדבר נעשה "גם עם הידיים שלו, עם הידיים הגדולות שלו", וכי מעבר לידיים, מדובר בעצם על פגיעה עם איבר המין שלו, אף שהיא אינה אומרת ברורות את המילה הזו ומסתפקת בהצבעה על איזור הגוף.

היא מוסרת, אם כי בניסוח לא סדור, ומעט קשה להבנה, שבתקופת הצבא חדלו המעשים משום שהיא החלה להתחמק ולברוח ממנו ולא יכלה לשאת עוד את הדבר, באשר היה לה קשר כלשהו עם מישהו, ולא היתה מוכנה שעוד אדם יגע בה.

היא מספרת שחשבה שלעולם לא יסתיימו המעשים, חדלה לרצות לחיות, וחפצה למות בשל הסבל שחשה, ואולם לא היתה די חזקה לגרום להפסקתם.

א.פ מוסרת שלעיתים השתמש הנאשם בכח איתה, כאשר היה לוקח את ידה והיא ניסתה למשוך ללא הצלחה את היד, והוא היה מקרב אותה אל איבר מינו, וגם כאשר ניסתה לסגור את רגליה, לא היה לה כח, עד אשר בשלב מסויים "אחר כך לא ניסיתי כלום, פשוט הייתי כמו מתה. רק עצמתי עיניים, כבר לא ידעתי מה לעשות, כי זה היה הרבה שנים. כי ככה זה היה תמיד. לא היה לי מה לעשות". לשאלת התובע מדוע גם בגיל 18 לא התנגדה, משיבה היא, ובדומה להסבר שניתן מפי אחותה לנקודה זו " לא חשבתי שאפשר לעשות... אפילו לא היה במחשבות שלי אם משהו אפשר לעשות... אני רק חשבתי על משהו אחד לעשות שאני אמות... מה אני יכולה לעשות מגיל 5, 6 ,7, זה מה שידעתי לעשות. פחדתי, בהתחלה פחדתי, אח"כ לא יודעת איך להסביר את זה... הוא פשוט הכאיב לי. אני ככה הייתי כל הזמן מגיל כל כך קטן... אני לא ידעתי, לא יכולתי".

היא מוסרת שפחדה בתחילה לספר לאנשים אחרים על המתרחש, גם משום שהיה מאיים עליה בצורה כלשהי, כשהיא מחווה תנועת איום באצבע, וכן שהיה מתבונן בה במבטים מפחידים, ולשיטתה, נאסר עליה לבכות. היא היתה ישנה עם היד במכנסיה כדי שלא יצליח להגיע לאיבר מינה, אך חדלה מכך ושוב לא יכלה לעשות זאת, והדבר לא עזר לה, משמע, חדלה להתנגד גם באופן זה.

היא מדלגת, בעקבות שאלה של התובע, לסיום הפרשה וחשיפת הדברים, ומציינת שסיפרה בתחילה לדודתה עליזה, אחר כך לבעלה יוסי (אותו היא מכנה "יוסי שלי", להבדיל משמו הפרטי הזהה של הנאשם), אח"כ לאחותה ג.ע, ואז הבינה שהאחות עברה אותם דברים.

החשיפה הראשונית בפני עליזה, מנומקת בכך שכאשר בתה הבכורה נולדה (היה זה ב- 1993), אזי שרה רצתה שהיא והבת יבואו להתארח אצלם רבות, והיא חששה ממה שעלול לקרות, במשתמע, יש להבין, שחששה לבתה הקטנה שמא הנאשם יפגע בה, ולכן החלה להמעיט בביקורים בבית משפחת הנאשם, ומתוך שלא ידעה כיצד לנמק התקררות זו והתרחקות, מצאה לנכון לשתף את עליזה בסיפור ובהסבר האמיתי לכך.

היא מתארת שפנתה לאגודת אל"י כדי לקבל סיוע מהם, ואחרי שגילתה שגם אחותה נפלה קורבן למעשי הנאשם, החליטה שלא להחשות עוד, וזה השלב שבו גם שיתפה את הוריהן, ולאחר מכן, הגיעו השתיים לשלב עימות עם שרה עצמה, ובעקבות זה גם עם הנאשם.

לדבריה, ההחלטה לפנות לבסוף למשטרה באה בעקבות מה שהיא ראתה כתגובה אדישה וממזערת מצד שרה, שלא גילתה אמפתיה מספקת, ולא יצאה חוצץ כנגד בעלה גם כאשר התבררה לה האמת, מפי שתי האחיות, ואזי התגבשה ההחלטה לגמול לנאשם ולהביאו על עונשו, כאשר התקווה היתה שאם יפנו למשטרה, הרי "זה כמו בסרטים שתופסים את הרעים". לאחר מכן, היא נחקרת אודות עריכת העימות המוקלט, ללא ידיעת הנאשם, שתמלילו ת/6, ומבחינתה הנקודה המרכזית שם, היא, שהנאשם הטיח בה שהיא עצמה חפצה בקשר מיני איתו בתקופת היותה בצבא.

מספרת מיוזמתה שהחוקר חפץ להגדיר מועד מסויים, ועמד על כך (על פי ההקשר הכוונה למועד סיום הפגיעות), והיא נדרשה לומר מספר כלשהו, הגם שלא היתה בטוחה, ולא ידעה לתארך בדיוק מבחינת שנה מדוייקת את אשר התבקשה.

את מועד תחילת הפגיעות היא ממקמת טרם תחילת לימודיה בבית ספר יסודי, וזוכרת שהמעשים התרחשו גם בעת שהנאשם היה מאושפז בבית חולים, כמסתבר לאחר התאונה השניה.

לגרסתה, התביישה להודות עד כמה מבוגרת היתה עת בוצעו בה המעשים, ולכן לא דייקה בגיל, והיא חושבת שאמרה לחוקר "לפעמים 15 לפעמים 17, כל אירוע הוא שאל אותי מתי זה היה מתי זה היה", וכי נזכרה ודייקה בכך שגם בתקופת הצבא הדברים נמשכו, רק לאחר שצפתה בתמונות, וניסתה להיזכר, אזי קישרה בין קיום הכלבה מישמש, להיותה בצבא, ומאוחר יותר לקורלציה עם יחסיה עם בחור שאיתו התראתה.

כאן המקום לאזכר את אמרותיה של העדה במשטרה, כפי שהוגשו לבית המשפט, ומהם ניתן לגזור את ההתפתחות במתן עדותה גם לגבי שאלת מועד סיום הפגיעה.

נ/9 הוא אמרתה של א.פ בפני הצוערת אליס ביטון, מיום 23.1.96 שם היא אומרת שהמעשים החלו לפני גיל 5, מתארת שהם התעצמו בין הגילים 5 עד 14, פחתו בעוצמתם עד גיל 17 + וכאשר היתה אנורקטית ומאושפזת בבית החולים, יכול היה פחות להתעלל בה.

תחילת המעשים בכך שהנאשם היה משתעשע עימה בכתיבת מספרים על גבה, עם אצבעו, אך החל בהדרגה לנצל זאת לגעת בגופה ובתוך תחתוניה.

הוא היה דוחף את אצבעותיו לאיבר מינה, עד כי דיממה בשירותים, היה עושה זאת גם ליד אישתו, עת הכל צפו בטלוויזיה והוא כיסה אותה בשמיכה ועשה זאת מתחתיה, וכי זה נעשה עשרות פעמים, גם כאשר הסיע אותה במכוניתו.

מספרת שבשלב מסויים החזיק הנאשם בדירת חדר, כנראה יחידת דיור הצמודה לבית המשפחה, ושם היה מכריח אותה לאונן לו, מבצע בה מין אוראלי תוך החדרת איבר מינו לפיה, גם זה עשרות פעמים. בנוסף, קיים בה מין אוראלי תוך מגע בין פיו לאיבר מינה, בעת שהסיע אותה מירושלים לבאר שבע ולהיפך, טרם שמשפחתה עברה לגור בבאר שבע, נהג לעצור במקומות מבודדים, והיה מנצל זאת לפגיעה מינית, תוך שדוחף את פניה לעבר איבר מינו. היא מוסיפה ומתארת ש"היו ניסיונות להחדיר את איבר מינו לתוכי, הוא לא הצליח כי הייתי קטנה, אני יודעת שהיתה חדירה, אולי לא מלאה, אבל האצבעות שלו כאבו לי יותר וגרמו לי לדימום". מוסיפה א.פ ומתארת מעשי אוננות מצידו בסלון, ומוסרת שאישתו ראתה זאת מספר פעמים ואף סימנה לו להפסיק.

לאחר שהמשפחה עברה לבאר שבע, הפכו הפגיעות למעשה של יום יום, ואף יותר מפעם ביום, וכאשר ישנה בביתו הוא היה בא אליה ו"גומר עלי, או מנסה לשכב עלי ולהחדיר את איבר מינו לתוכי, או שדוחף אצבעו לתוכי, כל פעם משהו אחר, אבל זה היה אינטנסיבי ויום יומי".

היא מתארת ומפרטת דפוסי פגיעה כאלה ודומיהם, מקרים ספציפיים שהיא זוכרת, ואומרת שהחלה להתנגד מעט למעשיו בגיל ההתבגרות, כשבושתה גברה, ובגיל 14 לערך, החלה אף להקים רעש כדי להרתיעו, או שאם בא אליה כאשר ישנה, ונגע בגופה, היתה קמה ועושה עצמה כנבהלת על מנת שיברח, וכך נהגה עד גיל 17 ויותר (מדובר איפוא בערך באמצע שנת 1985). לדבריה, בגיל זה החלה לסבול מאנורקסיה ומשקלה ירד מאוד, ואף כי המשיך לגעת בה ולפגוע בה, פחתה התדירות.

הפעם האחרונה שבה אונן בפניה, היתה בגיל 22 (כלומר, בערך בשנת 1990, אף מעבר למועדים שכתב האישום מתייחס אליהם).

עוד היא מציינת כי "הוא חדר אלי מספר פעמים, אבל הוא לא גמר בתוכי, זה בוודאות, כי הוא היה גומר עלי. הוא היה חודר, לא יודעת לאיזה עומק והיה יוצא. זה וודאי שהוא היה חודר אלי".

במשטרה, כמו בבית המשפט, היא מסבירה שלאחר לידת בתה, החלה לחשוש להמשך הקשר עם משפחת הנאשם והשלכותיו, וציינה שנתקפה בגועל כאשר הנאשם נישק את בתה הקטנה, והחל תהליך של הצפת הסוד הקשה הזה, בתחילה לדודתה עליזה, ולאחר שהבינה שגם אחותה נפגעה, סופרו הדברים גם להוריהן ואחר כך לשרה, וכלה בעימות הפרונטלי עם הנאשם עצמו.

היא מפרטת את פרקי הזמן שחלפו בין כל שלב בהצפת הפגיעה ועד הגשת התלונה, ואומרת שלאחר אותו עימות עם הנאשם כאשר הוא התבטא בצורה מזלזלת בדבריהן והקשה "למה נזכרתן היום מגיל 4, מה כבר יעשו לי", הכל כביכול חזר לשיגרה, אך הטריד אותה שהמשפחה ממשיכה להסתיר את הסוד, כהגדרתה, והיא חיכתה לשעת כושר להגיש תלונה, כאשר לשיטתה "חיכיתי לחוק החדש שיצא ולכן באתי כעת להתלונן". נראה שמתייחסת לתיקון בחוק אשר שינה את תקופות ההתיישנות. מכל מקום, אין היא מפרטת למה כוונתה בביטוי זה, אולם, ראוי להדגיש שבניגוד לתזה המשתמעת מקו ההגנה הגורסת שהמתלוננות התאימו במזיד, ואף תוך שקר, את התאריכים להוראות ההתיישנות, כדי להגיע להפללה בכל מחיר, הרי, העדה מספרת כאן לפי תומה, ובלא תחכום, שחיכתה לשינוי החוק כדי להגיש את התלונה. לו חפצה להסתיר את "המזימה", להתאים את העובדות לדין ההתיישנות, בוודאי לא היתה מתבטאת בצורה כזו, ומוצאת טעמים אחרים להשהיית הגשת התלונה.

נ/11 הוא, אמרתה של א.פ. לפני החוקר בן דור מיום 21/2/96. היא מסבירה כי בעת מתן אמרתה נ/9 כחודש קודם לכן, היתה בחודש הרביעי להריונה, ובמצב נסער. את מצבה זה היא מנמקת בהתנגדות שקמה במשפחה מלחשוף את הפרשה, כאשר הדודה עליזה ואימה חוששות מהמשבר הצפוי, ואף היא חשה רגשי אשמה בגין הרס התא המשפחתי, הרגשה שקרוביה העצימו. אולם – היא מספרת, כי בסופו של דבר, לאחר שאחותה חזרה מטיפול פסיכולוגי בת"א, הלכו להתעמת עם הנאשם, שתי האחיות והאם, בנוכחות עליזה, והיא מספרת לחוקר את פרטי אותו עימות מאולתר, פרטים שאין צורך לאזכרם כאן.

לגופה של התלונה היא מוסיפה כי פחדה מאוד מהנאשם ולכן לא צעקה ולא אמרה מאום על התלאות שעברה תחת ידו, ובשל פחדיה המשיכה לסור לביתו, ובנוסף לפחד גם חששה מהרס המשפחה, ואף האשימה את עצמה במה שקורה.

היא מפרטת עוד ביחס למה שהתרחש כאשר הנאשם הסיע אותה מירושלים לבאר שבע, כאשר היה דוחף את פניה לכיוון איבר המין שלו, ואומרת כי

"הוא פתח את המכנסיים שלו והוציא את איבר המין שלו, והיה דוחף את הראש שלי לכיוון איבר המין והיה מאלץ אותי להכניס את איבר המין שלו לתוך הפה שלי וכל זה בזמן שהוא היה נוהג ובזמן שעצר בחורשות, הוא היה מוריד לי את הבגדים מהחלק התחתון של הגוף, והיה מפשיל את המכנסיים והתחתונים שלו והיה מושיב אותי על איבר המין שלו והחדיר את איבר המין שלו לתוך איבר המין שלי באיטיות, ולי זה מאוד כאב ולאחר מכן היה מושיב אותי לידו ולוקח בכח את היד שלי ומניח אותה על איבר המין שלו והיה מאלץ אותי לאונן לו וכשהייתי מנסה להפסיק היה מחזיר לי את היד לאיבר המין שלו ולפעמים הוא היה גומר, זאת אומרת שראיתי נוזל שיוצא לו מאיבר המין והוא היה גם דוחף אצבעות לתוך איבר המין שלי וזה מאוד כאב לי".

היא מציינת שאירועים אלה חזרו על עצמם גם במקומות אחרים וגם כאשר הנאשם הכניס אותה לחדר השינה שלו, כאשר אישתו היה טרודה בעניינים אחרים. באותם פעמים הוא היה מכסה את שניהם בשמיכה ומכריח אותה לאונן לו וכן נהג להכניס את ידו אל תוך תחתוניה ולעיתים החדיר את אצבעותיו לאיבר המין שלה. דברים אלה חזרו על עצמם כל הזמן, לפי עדותה.

נ/ 12- הוא אמרתה של עדה זו מיום 17.12.96 בפני החוקר בן דור, ונגבתה בעקבות שיחתה של העדה עם פרקליטת המחוז, לשם הוספת פרטים אשר לדבריה צפו ועלו בזכרונה, ומתייחסים לתיארוך המעשים.

היא מספרת שנזכרה, למראה התמונות שמצאה (ת/1 ו ת/2) כי את הכלבה מישמש קיבלה מהנאשם ומרעייתו, היות שהיתה גורה של כלבתם, והיה זה לאחר גיוסה, והיא זוכרת שגם לאחר שהגורה הזו ניתנה לה, אירעו מעשים מיניים בגופה, מידי הנאשם, בעוד שקודם סברה שאלה נמשכו רק עד היותה בתיכון, הרי, כאשר צפתה בצילומים וזיהתה את הפריטים הצבאיים שלה, ואת העדר הקיר, משמע, בעקבות השיפוץ שעשה הנאשם, אזי, התמקדו המועדים בזכרונה, והגיעה למסקנה שהמעשים נמשכו עד אחרי גיוסה.

היא מוסיפה באמרה זו, גם את פרטי יצירת הקשר עם הפסיכולוג דני (ככל הנראה העד דני מלא- רון), כאשר בתחילה פנתה אליו בלא פירוט המעשים, וזאת דרך הדודה עליזה כדי לקבל עצה האם וכיצד לחשוף את הפגיעה, אולם, בתחילה היא "ירדה" מזה היות שהוברר לה שאיש המקצוע יהיה חייב בדיווח למשטרה על מה שנודע לו, ובדיעבד אנו יודעים שמאוחר יותר היא אכן הגיעה אליו לטיפול.

נ/13- אמרה נוספת זו מיום 9.11.00, אף היא נגבתה על ידי החוקר בן דור, ובמסגרת עדות זו היא מסרה בידי החוקר צילומים נוספים שלטעמה מבססים את היותה באותה עת חיילת, לאחר גיוס, כלומר, בת 18 ומספר חודשים, קושרת בין קבלת הגורה מישמש, תקופת השיפוץ, והגיוס לצבא, כמו כן, הציגה בפני החוקר תוצאות בירורים מבית החולים סורוקה באשר לאישפוזים שחוותה, ביניהם אישפוז ממאי 1985, בשל אנורקסיה, כשהיא אומרת שהיו עוד כ-4 אישפוזים כאלה, אחרון שבהם, בימים 5 –7 לינואר 1986.

לשאלת החוקר מדוע לא ציינה בעדותה הקודמת את פרטי המקרים שהיו לטענתה במהלך שירותה הצבאי, היא עונה שהתביישה, משהבינה שהיתה באותה עת בגיל מבוגר כבר.

החוקר מבקש לדעת האם היו מקרים של פגיעה לאחר תקופת הטירונות, ומשיבה שאינה זוכרת, וכי "אני יודעת מה היה בתקופה שלפני שקיבלתי את מישמש ואחרי שקיבלתי אותה", והחוקר תוהה האם היה רק מקרה אחד (לאחר הגיוס), והיא עונה, "תקופה תקופה, בתקופה מסביב למישמש", אולם כאשר בן דור מבקש לספר לו מה בדיוק אירע עם הנאשם באותה תקופה, הוא מציין שבמקום תשובה היא מתכנסת בעצמה ומסתגרת. תופעה דומה אירעה בבית המשפט, וניתן לה הסבר על ידי הפסיכיאטר, נראה שמדובר באותה כניסה למצב של היפנוט עצמי.

מהאמרות הללו, מעבר לתיאור המעשים, וככל האמור בסוגיית התיארוך, אנו רואים שהעדה קושרת בין הימשכות המעשים לבין תאריכים הניתנים להגדרה בלא קושי, אישפוזה האחרון בינואר 86, גיוסה בסוף במרץ, וקבלת הגורה מישמש, השיפוץ בבית, באותה תקופה, כאשר כל אותה עת נעשו בה מעשי פגיעה מינית. (יצויין שאם אכן האישפוז האחרון היה בתחילת ינואר, אזי התיישנו המעשים שהיא טוענת שנעשו אפילו בבית החולים בתקופה זו, אם כי מדובר בפער של ימים ספורים, שהרי תלונתה הוגשה כעבור 10 שנים ומספר ימים, בסוף ינואר 1996).

מכאן נחזור לתיאור עדותה של א.פ בבית המשפט.

היא סיפרה על המקרים שבהם הכניס הנאשם את ידו אל איבר המין שלה, ולעיתים היא דיממה, אך לא יכלה לצעוק וצריכה היתה להיות בשקט הגם ששרה היתה בסביבה, והיא זרקה את תחתוניה כדי שאמה לא תראה את הדם.

כמו כן, תיארה את ההסעות לבאר שבע, כאשר הנאשם היה עוצר באיזור של עצים, ומושיב אותה עליה לאחר שפתח את מכנסיו וכן לקח את ראשה בכח, ו"שם לי את הראש שם. זה היה מגעיל".

היא נשאלת אם תוכל לעמוד בחקירה נגדית, מיד לאחר הראשית, באותה ישיבה ( 27.9.04) ומגלה נכונות לכך, ואולם, בעוד שהאב"ד מציעה שהחקירה הנגדית תדחה לישיבה הבאה, על מנת לאפשר לכל הנוכחים להתאושש ולנוח, לפתע, העדה מתחילה לבכות, ולנגד עינינו התרחשה אותה תופעה של נסיגה לגיל ילדות מוקדם, והיא התכנסה בעצמה, וממילא הופסקה אותה ישיבה.

התרחשות חריגה זו באולמנו היתה רבת עוצמה, וניכר היה שמדובר בתופעה אותנטית שבגדרה ראינו, באופן בלתי אמצעי, כיצד העדה עוברת לפתע "טרנספורמציה" ומתחילה לחוות חוויות ילדות ולהתנהג בהתאם, בלי להיות מודעת או יכולה לשלוט על התנהגותה בעודה על דוכן העדים, והמלווים אותה, ובהם בעלה, נחלצים לעזור לה ולחזקה.

החקירה הנגדית בידי עו"ד זילברמן, התקיימה ב 18.11.04.

בפתח החקירה נשאלה על ידי הסניגור בעניין שאינו רלוונטי כלל לתלונתה ונוגע לניסיון לכאורה לנשקה על ידי אחד הרופאים בעת שאושפזה בשל האנורקסיה שלקתה בה. היא אינה חוזרת בה ועומדת על כך שתקרית מעין זו התרחשה. לדבריה, העדיפה להימלט מבית החולים ולא להגיש תלונה, משום שזכרה את היותה קורבן התעללות מינית מילדות, ואת הפחדים והכאבים שגרמו לחייה וליכולותיה להיות במצב קיפאון, וכהגדרתה, גופה גדל, אך נפשה נשארה קטנה, ולא היתה מסוגלת להתמודד עם הפגיעה הנוספת ולהתלונן עליה.

היא אומרת שעד היום אין לה כלים להתמודד עם תופעות כאלה.

עוד נחקרת אודות גידול שהיה לה בגזע המוח ובעטיו עברה ניתוח בהדסה עין כרם, וההגנה מנסה לקשר בין אותו גידול לבין פגיעה אפשרית במרכזי החשיבה במוח באופן שיכול להסביר הזיות שווא או דמיונות, חלף זיכרון אמיתי של המציאות. מטבע הדברים, מעבר לאישור שהתקיים הניתוח והגידול שהתגלה ושהצריך זאת, אין היא יכולה לתרום להבנת המנגנון האפשרי שההגנה תנסה לבססו.

היא מתבקשת להסביר את דבריה לד"ר אביב שזכרונה סלקטיבי, ומסבירה שאינה מצליחה לזכור דווקא את הדברים היפים שהיו בילדותה, וחוויות חיוביות, והיא זוכרת בעיקר את המעשים הפוגעניים. מכחישה שהיא סובלת מחזיונות שווא או דמיונות.

אשר לתיארוך סיום הפגיעות בה, שבה ואומרת שהחוקר עמד על אמירת גיל מסויים והיא "זרקה" שהיה זה עד גיל 17. לטעמה, קל יותר היה לקשר בין מאורעות ספציפיים כמו ימי הולדת וברית מילה לבין המקרים הרלוונטיים לתלונה, אך קשה לה להצמיד תאריכים סתם כך, וללא הקשר. כמו כן, מדגישה את הבושה שאחזה בה מההכרה שהמעשים נמשכו עד גיל כה מבוגר, ללא התנגדות, כאשר מצפים מאדם בגיל 15-16 לעמוד על שלו, אך היא, כהגדרתה, "אני לא הייתי בת 15, הייתי בגוף בת 15 אבל הייתי בת 5 בפנים".

לתהייה כיצד בביתו הקטן של הנאשם ניתן לבצע מעשים כאלה ואיש לא ישמע, למשל, שרה אישתו, היא אומרת שלא צעקה ולא בכתה, ולא היה מה לשמוע, אולם, לעיתים, שרה ראתה את הנאשם יושב בסלון ומכנסיו פתוחים והציצה על כך בפנים כועסות, והעוותה את פניה. שרה נהגה לסמן לנאשם עם עיניה, לסגור את מכנסיו.

א.פ כמו אחותה, מרבה לציין ששרה היתה לאחיות כאם, והן היו קשורות אליה מאוד.

עם זאת, היא מגלה הבנה לכך ששרה אינה מוכנה לאשר במשטרה שראתה או חשה במשהו לא תקין, והעדה אומרת שהיא, שרה, בחרה להישאר ולהמשיך לחיות איתו, ולמעשה אין לה ברירה אלא להעיד כפי שהעידה.

נשאלת מדוע ביומן שניהלה בערך בגיל 14, (נ/10), לא איזכרה במהלך שלושת הימים הבודדים לערך, שבהם כתבה שם, את הפגיעות מהנאשם, היא מעלה השערה שחששה שזרים יציצו ויראו זאת, הגם שמפורטים שם עניינים אחרים הקשורים ליחסיה עם הוריה, וליחסים בינם לבין עצמם.

אשר למועד שבו התברר לה שגם אחותה עברה חוויות קשות דומות לשלה, היא אומרת שהיתה המומה למשמע הדברים, וקודם לכן לא ידעה על כך. לטעמה, היה זה כשנה טרם הגשת התלונה.

אשר לסיבה שבעטייה החרישה כל השנים ואף הוסיפה לסור לבית הנאשם, ובדומה להסברים אחרים שניתנו הן על ידה והן על ידי אחותה, היא אומרת שחשה כמשותקת, אחוזת אימה, ומפוחדת ממבטים מפחידים וכועסים של הנאשם שהיו גורמים לה "להתייבש" לכמה ימים, כאשר אסור היה לה לבכות, להשמיע רעש, ולחשוף אותו סוד קשה. כך, היא מספרת, עברו עליה שנות ילדותה, באווירה כזו.

באשר להשתלשלות חשיפת הפשרה לבסוף, סדר המאורעות, לפי זכרונה, היה, שקודם פנתה לעליזה, אך זו רק טענה שהיא עלולה להרוס את המשפחה ואת שרה, ואז סיפרה לאחותה ג.ע ולבעלה. לא ברור מתי האם נכנסה לתמונה, כנראה לאחר עליזה ולפני שג.ע שמעה זאת ממנה.

הסניגור מנסה להבין ממנה חד משמעית למה הכוונה באותה המתנה ל"חוק החדש" שאוזכרה לעיל, וצויינה על ידה ב-נ/9 כסיבה להשהיית התלונה הפורמאלית, אך קשה לקבל תשובה ברורה לגרסתה לנושא. היא מעריכה את פרק הזמן בין הפניה לעליזה, והפגישה עם שרה ועד התלונה בשנתיים- שנתיים וחצי, ואולי רק שנה או שנה וחצי, כאשר אינה יכולה לדייק.

טרם הגשת התלונה, ואולי הדבר מתקשר גם עם עניין ההמתנה לשינוי בחוק, ומקור ידיעתה על הרלוונטיות לכך, היא נעזרה בגורמי יעוץ שונים ומאזכרת את אל"י ואת מסל"ן.

העדה סיפרה במשטרה כי לאחר שנערך ה"עימות המשפחתי" עם הנאשם, רשמה את הדברים על מפית נייר, אך זו נעלמה או נזרקה על ידה, ושוב איננה בנמצא. הסניגור תוהה מדוע אמרה במשטרה שהמפית שמורה עימה בביתה, ואומרת שסברה שתצליח למוצאה אך הסיקה מכשלונה לעשות זאת שהמפית נזרקה.

לקראת סיום חקירתה היא נחקרת שוב באריכות אודות הקישור בין מועד אימוץ הגורה, השירות הצבאי, החברות עם בחור בן גילה, והשיפוץ, ולבין מעשי הפגיעה, ושבה ומאשרת שנזכרה וקישרה בין הדברים, ושבמהלך אותה תקופה חוותה פגיעות מיניות. כמו מספר פעמים קודם לכן, היא מדגישה שניסתה להדחיק את הגיל המבוגר שבו עדיין התרחשו המעשים, חשה אשמה על כך, ובכך הנימוק שבין במודע, ובין שלא במודע, לא הציפה עד שלב מאוחר את העובדה שגם בעת גיוסה ולאחר מכן המשיכה להיות קורבן לפגיעותיו של הנאשם.

סיכום ביניים- הערכת עדותה של א.פ:

אף עדותה של א.פ כבדת משקל וראויה לאמון.

שוב – נתעלם לרגע מהתיזות שההגנה ניסתה להציג בדבר זיכרון מדומה, הזיות, או השפעת הגידול בגזע המוח על מרכזי הזיכרון של איבר זה, ונבחן את העדות ואת האמרות מנקודת מבטה הסוביקטיבית. אין לי ספק שמדובר בעדה המשוכנעת ויודעת שהיא חוותה את אשר מתארת, ומבחינתה הסיפור אותנטי לחלוטין. כמובן, שאם התיזות של ההגנה נכונות, אחת מהן או יותר, עדיין היא תחוש אותה מידה של וודאות, אך במישור האוביקטיבי העובדות יהיו אז שונות בתכלית. לא זה השלב לעמת אותן תיאוריות עם האמרות והעדות בבית המשפט, שכן לצורך בחינת הדברים בשלב ביניים זה, עלינו להתמקד במה ששמענו ובמה שראינו, וכן בהשוואתם לנאמר בחקירות המשטרה. בכל הצריך לעניינים אלה – אין כל אינדיקציה שמדובר בבדייה, או בתיאורים מוגזמים ומגמתיים.

העדה מדברת בגילוי ובכנות רבה על בושתה, פחדיה, והתלבטויותיה טרם חשיפת הדברים, וניכר בה שהיא פותחת את סגור ליבה ומציפה את אשר הוצפן שם שנים ארוכות. חלק מהמוטיבים בעדותה דומים למה ששמענו מפי אחותה, ואין זה נראה כתיאום מוקדם ומכוון, אלא כמשהו אותנטי, שדימיונו לעדות ע.ג מקורו בכך שאכן מדובר בחוויות אמיתיות ודומות. כך הוא באשר לתחילת המעשים בזיקה למשחק של "נעים בגב", לכך ששרה כנראה ראתה קטעי אירועים ולפחות את היות מכנסי הנאשם פתוחים לעיתים, השמיכה הנפרשת מעל הנאשם ומעל הילדה שבה הוא נוגע, ועוד.

גם אצל א.פ נראה בעליל שהוספת הפרטים המתארכים את הפגיעות עד אל מעבר לגיוס, באה מתוך המודעות שנוצרה לכך, והרצון לדייק כאשר חשיבות העניין התבהרה, ואין מדובר בהמצאה מאוחרת שנועדה "להציל" את התלונה מהתיישנות. אין פסול בהיזכרות זו ובהתמקדות המאוחרת בתיארוך, כל עוד נעשו בתום לב ומשקפים הם נתוני אמת ועובדות שהיו. בהקשר זה גם אצל א.פ אנו רואים גילוי לב ואמירות, שלו עסקינן היה במתלוננות בדאיות ומניפולטיביות, לא היו באות לעולם, בוודאי לא אמירות בנוסח "חיכיתי שהחוק החדש יכנס".

יש לזכור שאת העדויות על מעשי הנאשם מסרה לאחר שנישאה והפכה אם לילדים, ולכאורה, בנתה את חייה וניתקה מעברה. בנסיבות אלה, על אחת כמה וכמה אין זה סביר שתחבר לבוא חשבון עם הנאשם מלבד אם אכן האמינה שהיא מוסרת עובדות אמת.

גם עדותה של א.פ, ואם לא נאמץ את אחת התיאוריות של ההגנה היורדות לשורש העדות, כמו עניין הזיכרון המושתל, תהיה ראויה למשקל רב וראוי יהיה לקבוע שהיא עדות אמת ומהימנה לכל דבר.

עדי תביעה נוספים:

ד"ר אלכס אביב

העד, פסיכיאטר מומחה, ערך את חוות הדעת ת/5, שאוזכרה כבר קודם, ביחס למצבה הנפשי של א.פ.

בהשלמת חקירה ראשית, לאחר הגשת חוות הדעת, הוא מציין שהסיק שהיא עברה טראומה בילדותה, ויש לה סימפטומים המאפיינים אנשים שעברו טראומת ילדות. בין הסימפטומים שיאפיינו ילדים כאלה לעת התבגרותם, יכולים להיות דיכאונות חוזרים וניסיונות התאבדות או מערך שונה שבו הילד עובר תהליך הדחקה והכחשה, ממשיך לתפקד במשפחה כאילו הכל בסדר, אך מידי פעם יצוצו סימנים או תופעות לא מוסברות כגון הפרעות אכילה בגיל ההתבגרות. מאוחר יותר, כגון בגיל 20, אותו פצע יכול לפרוץ לפתע והטראומה המודחקת צצה אל פני השטח. המומחה אינו מתפלא מדברי העדה שלא יכלה להתנגד לאורך השנים למעשי הנאשם, ומסביר שתחילת הקשר עם דמות מסויימת בילדות מקבעת את אותה דמות בצורה מסויימת אצל הילד, וכאן אצלנו, מדובר בדמויות מאוד משמעותיות ודומיננטיות, כאשר אישתו של הנאשם היתה אף למעין אמא תחליפית, ושניהם היו מושא להערצה וקבלת הנחיות הוריות, דברים שהתקבעו וקשה לשנותם ולהשתחרר מהם.

בחקירה הנגדית אישר שא.פ הגיעה אליו מלווה, לבקשתה, בעיתונאית יעל דן, וכי קיבל את שכרו על בדיקתה והכנת חוות הדעת מפרקליטות המדינה. (נ/14) לאחר שהוצג בפניו דו"ח מהלך הניתוח שהיא עברה בעקבות הציסטה במוח (נ/15), ותוך שהוא נעזר במפת המוח האנושי (נ/16), הוא מסביר, שלדעתו האזורים האחראיים על החשיבה וההרגשה לא נפגעו מהמחלה או מהניתוח, וכי אין קשר בין אותו גידול לבין תופעות אפשריות אצל העדה שיכולות להשפיע על אמיתות זכרונה ושחזורה את חוויותיה, נשוא המשפט. אומנם הוא מסכים שאם א.פ סבלה בעבר מהידרוצפלוס, לחץ תוך גולגלתי מוגבר, אזי אפשר שיש בזה הסבר לתופעות של אנורקסיה, אולם, אותו הידרוצפלוס לא יכול לטעמו לגרום להזיות ולדימיונות שווא, בצורה שאליה מכוון הסניגור, ואינו מסכים שיכול שמרכז הזיכרון של העדה הושפע מכך באופן שיגרום לה לספר סיפור לא אמיתי, כאילו התרחש מציאותית.

העד מפריד בין נושאים של הזיות ודימיונות שווא, לבין סימפטומים שיכולים להיגרם מהידרוצפלוס.

המומחה נחקר לגבי תופעת ה"היפנוט העצמי" שממנו סובלת א.פ, דבר האופייני לקורבנות התעללות ומדובר במצב שאינו מוזמן על ידי האדם, אלא קורה שלא ברצונו, והגם שבדרך כלל העד, הנחשב מומחה לתחום ההיפנוזה, מצליח להעיר ולהוציא מהמצב הזה את מטופליו, מעיד הוא שהפעם נכשל בכך. היא היתה בניתוק מוחלט והעד לא הצליח "להתחבר אליה". במצבי פרובוקציה שמציפים את הטראומה הישנה, היא תיכנס לאותו היפנוט עצמי, הגם שברבות השנים ידרש גירוי יותר ויותר חזק כדי שזה יקרה.

אולם- וזה החשוב לענייננו – כאשר א.פ, או כל מי שסובל מתסמונת דומה, נכנס למצב רגרסיבי וחוזר למשל לגיל 5, הוא יספר דברים נכונים ואמיתיים לאותו גיל, ויתנהג כמותאם לגיל הפיקטיבי שאליו חזר. ככל שדברים אמורים באפשרות שזכרונו הושפע על ידי היפנוזה, והושתלו במוחו חוויות ו"זכרונות" מדומים, הרי עסקינן בסוג אחר לחלוטין של היפנוזה, שאיננה היפנוט עצמי, כמו כאן, אלא נדרשת התערבות של מהפנט חיצוני שישתיל אותם נתונים וזכרונות מדומים. אין הוא מאמין שאפילו אם מישהו ניסה לעשות זאת, היה מצליח אצל א.פ, והוא מציין שבאופן נדיר גם כאשר הוא ניסה לשתול אצלה סוגסטיה פשוטה ביותר, כדי להעירה, לא הצליח בכך, אף שלדבריו הוא אחד המומחים הבכירים בתחום ההיפנוזה. לטעמו, אין לעדה תופעה של פגיעה בזיכרון לטווח כלשהו, אלא יש אצלה "זיכרון סלקטיבי מודחק" כאשר המוח מדחיק זכרונות טראומתיים ודברים שיכולים להזכיר את הטראומה בצורה עקיפה. אותה הדחקה לעיתים רחבה יותר ומשתרעת אל מעבר לתחום המצומצם שאותו המוח חפץ להדחיק, ולפיכך, אפשר שתקופות שלמות מהזיכרון יכולות להימחק בעקבות כך, ונדרש טיפול כדי שיהיה סיכוי לשחזר את האירועים והזכרונות, אך המומחה בשום אופן אינו מסכים שההיפך יכול לקרות, משמע, שהמוח "ייצר" חוויות וזכרונות שאינם קשורים למציאות ולאמת.

ככל שדברים אמורים בעד זה, ואף בשים לב לזהירות המתחייבת מכך שהוא נשאל שאלות בחקירה הנגדית, החורגות ממומחיותו, וגולשות לתחומי הנויורו- כירורגיה, כמו לעניין הטיפול והתסמינים של הידרוצפלוס, ניתן לומר שהוא שולל נחרצות כל תרחיש שההגנה מעלה. זאת הן ביחס לקשר האפשרי בין הגידול בגזע המוח לבין אמיתות תלונותיה על מעשי הנאשם, הן באשר לחשש שמא תופעת ההיפנוט העצמי כרוכה בעיוותי זיכרון או בהשתלת זיכרון מדומה, וכך הוא באשר לשאלה האם לדעתו אפשרי שהמתלוננת מאמינה במה שהיא אומרת, למרות שלאמיתותם מדובר בהזיות וחזיונות שווא.

לגבי דידו של העד ד"ר אביב, א.פ מאופיינת בתופעות פוסט טראמטיות הניתנות להסבר כאשר שומעים את סיפורה, כמו ההיפנוט העצמי והאנורקסיה שפיתחה, ובקליפת אגוז, יש לומר שמבחינת עד זה, מצבה הנפשי והתסמינים שאיבחן אצלה, מתיישבים עם אמיתות דבריה ומהימנות תיאורה את ההתרחשויות.

בהתייחס לניתוח המשפטי של התקיימות יסודות העבירה, נקדים ונעיר שהמומחה מאשש ונותן גיבוי מקצועי – מדעי, לדברי המתלוננות והסבריהן מדוע היו במצב של העדר יכולת התנגדות למעשי הנאשם, בהיותן נתונות לשליטתו ורואות בו דמות סמכותית וכמעט אבהית, לאורך השנים.

כבר כאן נציין, כי העד השאיר עלינו רושם מקצועי ואמין, היודע את עבודתו ומכיר את א.פ ומסקנותיו המקצועיות שממילא גם לא נסתרו, מקובלות עלינו במלואן.

אליס ביטון-

היתה חוקרת בצוות שעסק בתיק זה, והיא תימללה את ת/6, שיחתה המוקלטת של א.פ עם הנאשם מיום 18.3.96.

כמו כן, גבתה את אמרתו של הנאשם ת/7, שאליה ואל אמרותיו האחרות נתייחס בהמשך.

היא גם אישרה שגבתה מא.פ את אמרתה נ/9.

ציון לוי-

רשם המוצגים של תחנת באר שבע, העיד אודות נסיבות ביעור הקלטות המקוריות של השיחות בין המתלוננות לבין הנאשם, קלטות שתומללו, כזכור, ותמלילים אלה הם הראיות הזמינות לנו כיום. גם השוטר גדי חדד העיד על כך, ובאשר הוכח די הצורך שלפי כלל הראייה הטובה ביותר, אין ניתן כיום להניח יד על הקלטות המקוריות, דומה, שגם ההגנה מסכימה כיום שהתמלילים הם הראיות שעליהם יש להסתמך לנדון במשפט הנוכחי.

זאת בהינתן גם, שמאוחר יותר, הציגה התביעה מסמכים שאישרו את השמדת הקלטות, בחתימת קצין, והסניגור הסכים, לצורך המשפט, שאכן הוכח שהקלטות הושמדו.

נחמן בן דור-

רס"ר בן דור הוא חוקר המשטרה שגבה אמרות מהנאשם, ואף מהמתלוננות, ערך דו"ח עימות, וכן תימלל חלק מ- ת/6, בכתב ידו.

עליזה (הדודה) -

דודתה של המתלוננות, אמרגנית, תושבת ראשל"צ אשר שותפה על ידי א.פ בפרטי תלונתה נגד הנאשם, עוד טרם שזו הוגשה במשטרה.

לאחר שיחתה עם א.פ גם ג.ע שוחחה איתה ואישרה שאף היא חוותה אותם מעשים.

עדותה במשטרה, ת/10, הוגשה כתחליף לעדות ראשית, והיא ניתנה ביום 2.5.96. לעניין התיארוך, מוסרת היא שם, שלזכרונה א.פ דיברה על תחילת המעשים בגיל 3-4, ולשאלתה עד מתי זה נמשך, אומרת שא.פ לא זכרה במדוייק אבל "זה כנראה 8 משהו כזה". אך היא מסייגת שלא היא ולא א.פ התמקדו אותה עת בעניין ספציפי זה. מאשרת שביקשה מא.פ להניח לדברים בהיות האם, סבתן של המתלוננות, חולה מאוד והמשפחה במצב לא טוב, ומספרת שאכן א.פ נעתרה לכך, אך הן המשיכו לשוחח על כך ביניהן. זמן מה לאחר פטירת האם (הסבתא) המנוחה, סיפרה לה א.פ ששיתפה גם את ג.ע, ומאוחר יותר, עדה זו אמרה לה שהיא חוששת שנישואי הוריה יתפרקו על רקע הגילויים אודות מעשי הנאשם. בהמשך העדות, וככל הרלוונטי לפלוגתאות שבמשפט, היא מספרת על המפגש עם שרה, יום לפני יום כיפור, בבית האם המנוחה, שם אחותה, כלומר אמן של המתלוננות, סיפרה לשרה את שהתרחש, ובו בערב, לבקשת שרה, הגיעו העדה, האם שמחה, והבנות המתלוננות, לביתה של שרה, שם הטיחו בפני הנאשם את האשמותיהן, ולדבריה, תגובתו היתה "שהוא היה בהלם, החוויר ואמר, מה נזכרתן עכשיו להגיד דבר כזה שהייתן קטנות, והוא אמר זאת בסימן שאלה, והיתה דממה".

לאחר דברים אלה הקשר בין העדה לבין שרה התמצה בטלפונים בלבד, לאור בקשת א.פ שהעדה תנתק את קשריה עם שרה.

בחקירתה הנגדית, התבקשה להתייחס לסכסוך בין הורי המתלוננות לנאשם על רקע התקנת מזגן אצל ההורים, כאשר האשימו את הנאשם שגנב מהן כסף, אך היא אינה זוכרת את הפרטים של תקרית זו.

כן נחקרה על יחסי ההורים, זה עם זה, ומדוע לדעתה, א.פ חושבת שהנאשם אחראי להרס נישואי ההורים. לא ארחיב בהבאת הדברים, שממילא אינם קבילים, רכילותיים באופיים, ואינם מוסיפים כהוא זה לראיות בתיק.

היא שבה ואישרה, ואלה דברים רלוונטיים אכן, שתגובת הנאשם בעת העימות הקשה והנסער עם המתלוננות, כאשר היו מהומה וצעקות וג.ע אף זרקה עליו כיסא, היתה תגובה של הלם, חיוורון, וקפיאה, ואותה תגובה של "מה נזכרתן עכשיו, כשהייתן קטנות, עכשיו נזכרתן".

היא מאשרת שבשיחת טלפון, הראשונה שהיתה לה בעניין עם א.פ, אותה שיחה שבה תיארכה את סיום המעשים לגיל 8, שאלה אותה העדה, האם הנאשם חדר לגופה, ולדבריה, תשובת העדה היתה "מה פתאום, הוא כזה גדול ואני כזו קטנה, איך את חושבת שהוא יכל לעשות את זה". בסיום השיחה העדה אמרה למתלוננת, שיש להשאיר את הדברים כמות שהם, מחמת מחלת הסבתא שלמעשה גוססת, ובהיות א.פ עצמה נשואה באותה עת ועם ילדים.

אין סיבה לסבור שעליזה שדה מסרה עדות לא מדוייקת, ויש לקבוע שלפי זכרונה כך התרחשו הדברים שבהם היתה מעורבת.

עדותה מאשרת את גרסת האחיות המתלוננות באשר ללחץ שהופעל עליהן להשהות הגשת תלונה ו"פיצוץ" הפרשה מנימוקים פנים משפחתיים, ועדותה גם מאשרת את הרושם התמוה שנוצר מתגובתו הספונטאנית של הנאשם בעימות המשפחתי המאולתר, כאשר תהייתו העיקרית היתה על שום מה "נזכרו" האחיות להציף מאורעות משנות ילדותן, תחת לתמוה ולהכחיש לחלוטין את עצם הצגת הדברים וההאשמות שהוטחו בפניו.

אכן, ולכך אין הסבר של ממש, ובניגוד לכל הגרסאות שהועלו במשפט עד כה, נראה שא.פ ציינה בפניה תאריך מאוד מוקדם לסיום מעשי הפגיעה בגופה, גיל 8 לערך, נתון שאינו מתיישב עם כל עדות אחרת שלפנינו, וההסבר שניתן להעלות על הדעת הוא זה שא.פ נתנה באשר לקשת הגילאים שננקבה על ידה באמרות השונות, זה של רגשי בושה והדחקה שהביאו אותה להציג גיל צעיר מכפי שהיה בפועל כאותו גיל שבו חדלו המעשים. כמובן, תיתכן גם האפשרות שעליזה לא זכרה את כל פרטי השיחה, כפי שהעידה בעצמה, שמסרה עדותה במשטרה שנים לאחר השיחות עם אחייניותיה.

שמחה עיני-

אמן של המתלוננות. אמרתה במשטרה הוגשה – נ/17.

עדות זו נגבתה ב 21.2.96, ובה היא מוסרת שבנותיה פנו אליה יחד עם עליזה כשנה קודם לכן, וסיפרו לה על התעללות מינית שארכה שנים מידי הנאשם.

אומנם היא התקשתה לעכל ולהאמין לסיפור, אך בדיעבד קשרה זאת עם התנהגות והתנהלות חריגים של בנותיה בשנות הילדות ומספרת על הבעת עצב, ועיניים כבויות שבשעתו ייחסה לסיבות אחרות.

שרה פנתה אליה כחצי שנה טרם מסירת האמרה לברר מדוע ג.ע מתייחסת לא יפה לבעלה, הנאשם, ואז החל להתגלגל מהלך שבסופו העדה, עליזה, וג.ע, נפגשו, והיא סיפרה לשרה במה מדובר, ולפי התרשמותה שרה לא הגיבה בתדהמה ותגובתה המידית היתה, דאגה לכך שמא מ. בתה נפגעה אף היא מהמעשים.

מאוחר יותר, נערך העימות המאולתר בבית הנאשם, ולדבריה, שרה פנתה לבעלה באומרה שהוא יודע במה מדובר, וכי הוא יודע מה היא התעללות מינית, בעוד הנאשם מוסיף להיות ישוב בכיסא וממשיך בעיסוקו בתפירת תיקים. הנאשם הגיב באדישות, גם כאשר העדה הטיחה בו במפורש את טענות הבנות, ואמר "מה פתאום". גם כאשר הבנות עצמן הטיחו בו את הדברים, הגיב באדישות, ובאומרו לג.ע "עכשיו את גיבורה, מה את כבר יכולה לעשות".

הוא אמר כאילו משיח לעצמו, בקול שקט, אך הכל שמעו זאת "מה נזכרתן בדברים של גיל חמש", והעדה מציינת שהנוכחים כלל לא הזכירו גילאים ותאריכים.

תיאור העדה את האווירה באותו מפגש, בהיבט התייחסות הנאשם ותגובותיו, מחזקת את דברי המתלוננות, ומקשה על קבלת גרסתו כי לא היו דברים מעולם. ניתן לצפות מאדם שמטיחים בו אישומי כזב נוראים כאלה להגיב בצורה שונה לחלוטין, ובוודאי ש"טרונייתו" במישור השיהוי בהעלאת הדברים מגיל חמש, בין שהגיל אוזכר קודם ובין אם לאו, תמוהה, שהרי היא מתייחסת לכאורה רק לעיתוי החשיפה ולא לעצם אמיתות האשמות.

בבית המשפט הבהירה העדה שלא היו בינה לבין הנאשם קשרים מיניים, וראתה בעצם הרעיון הזה עלבון קשה מאוד, ובכך ביקשה להזים ראשית גרסה מסויימת של הנאשם כאילו אפשר שעל רקע שמועות ביחס לרומן כזה, ביקשה מהמתלוננות להרע לו ולנקום בו.

בחקירה הנגדית מראה לה הסניגור, תוך הצלבת מידע שהתקבל מעליזה, לעניין עיתוי חשיפת הדברים בפני העדה ובפני עליזה על ידי הבנות, שככל הנראה לא היה זה כשנה טרם מסירת אמרתה, כמשתמע מהאמרה, אלא הרבה קודם, סמוך למות סבתן, אמה של העדה שנפטרה ב 1993, משמע, פער של כשלוש שנים בין החשיפה הראשונית ולבין הגשת התלונה הפורמאלית.

אין לעדה הסבר או התייחסות ברורים לשיהוי הנטען, ולפער הזמנים הנדון.

יש להעיר, שהפרש גדול כזה, ולו כשיטת ההגנה, בין מועד הצפת הסיפור במשפחה ועד הגשת התלונה, נפקותו אינה לכיוון אחד בלבד, וכשם שהסניגור יכול לטעון שזהו שיהוי בלתי מוסבר וממושך מאוד, כך גם ניתן לגרוס שהמעליל על רעהו, או החפץ לנקום בו, לא ישהה את מימוש מזימתו שנים ארוכות, ויש לחפש את סיבת ההשהייה בנימוקים אחרים, ואולי במישור שהמתלוננות עצמן מסרו, החשש מהרס המשפחה, לחץ מצד הדודה שלא להתלונן, רגשי אשם ובושה, ועוד.

עוד היא נחקרת בעניין "סכסוך המזגן", פרשה שהביאה לערעור היחסים בין הנאשם לעדה ולבעלה, אולם, אין בדעתי להרחיב בפרטי העניין, שכן מדובר בעניין יחסית פעוט, שאין צל ספק שלא גרם ואף לא תרם לרקימת מזימה או עלילה כה מורכבים וסבוכים מצד מי מהמתלוננות, ומדובר בראשית תיאוריה ובתחילת תיזה שאין בה שמץ של ממש.

העדה אישרה את קיום השיפוץ הבודד שעשה הנאשם בביתם, להערכתה הוא ארך כשבוע ימים.

עוד היא מספרת שכאשר בתה לקתה באנורקסיה, וחפצה למות, הרגישה שהבת רוצה לשתף אותה במשהו ומהססת, והיא לא ירדה לשורש העניין.

דני מלא- רון-

העד הוא קרמינולוג קליני ופסיכוטרפיסט במקצועו, אשר טיפל בא.פ החל מ- 96-97, ועד שנת 2000, במסגרת עבודתו באל"י (אגודה למען הילד), אותה עת היה קרימנולוג קליני כאשר הכשרתו בפסיכוטרפיה נרכשה לאחר מכן.

א.פ פנתה לאל"י וביקשה עזרה, בעקבות סיפורה על הפגיעה המינית שחוותה בילדותה, ואזי הופנתה אל העד, ולאחר סדרת פגישות ראשונות, כנראה בפגישה החמישית נכנסה למצב אוטו- היפנוטי, תופעה שמאז חזרה על עצמה כמעט בכל משך הטיפולים, כאשר בשלב מסויים, הצטרף לטיפול בעלה, ואז גם מטפלת נוספת עיבתה ותגברה את המפגשים מטעם אל"י.

העד שולל שהוא עשה פעולה כלשהי להכניס את א.פ למצב היפנוטי ולטעמו זהו הליך שבו היא חוזרת "לתוך עצמה" ולמצב רגרסיבי. במצב זה היא לא יכלה לדבר על תוכנם של דברים, ולפרט עובדות, אלא רק להביע חששות ופחדים בצורה ילדותית. לפיכך, ועל מנת לא לגרום הסלמה במצב הרגרסיבי, העד השתדל להתאים את עצמו לקצב שלה, ולא ליזום שאלות תובעניות על מה שאירע.

תהליך חשיפת פרטי הפגיעה המינית היה איטי, ובשלבים, מדובר בטיפול ממושך עם פגישות רבות, שבמהלכן, כאמור, היתה חוזרת לעיתים לילדות, באותו תהליך חריג של אוטו- היפנוזה שתואר, והגיל הרלוונטי אותה עת, היה 4,7, ו 11 למשל, ותופעה זו גרמה להתארכות המפגשים איתה מעבר למקובל, כך שלעיתים הפגישות ארכו שעה וחצי ואף שלוש או ארבע שעות.

העד מדגיש, שמעולם לא התכוון כי א.פ תיכנס למצב היפנוטי, אין לו הכשרה בתחום זה, הוא כמובן לא יזם את התופעה הזו אצלה, ואין מדובר בחלק מההליך הטיפולי. הוא התייעץ עם אנשי מקצוע, שדעתם היתה, לאחר שראו קלטות מצולמות של מפגשי טיפול, שאין מדובר במשהו כוזב או מניפולטיבי מצידה, וזוהי תופעה מוכרת.

בחקירה הנגדית הוא שולל אפשרות שרכש על א.פ שליטה או השפעה, להבדיל מיחסי אמון שהתפתחו, ובתגובה לאמירות מסויימות במכתבים שהוגשו על ידי ההגנה, ואשר נכתבו על ידה אליו, הוא מאשר שזה טבעי שמתפתחת תלות בין מטפל למטופל, אך אינו יודע כיצד הדברים נראו והורגשו מצידה היא.

טיפולו בא.פ היה במגמה לחזקה ולטעת בה בטחון שהוא מאמין לדבריה, אך אינו נוקט עמדה אם מהיבט אוביקטיבי המעשים התרחשו או לא, והוא התמקד ברגשותיה ובהעצמת בטחונה. אינו שולל שהציע לה להתאשפז או לראות פסיכיאטר.

העד נחקר בשאלת ה"זיכרון המדומה", בניסיון של ההגנה לבסס דרכו תיזה זו, שלפיה אפשר שא.פ מאמינה, סוביקטיבית, באמיתות תלונתה, בעוד שלאשורם של דברים מדובר בדמיונות ובזיכרון מדומה, ולא במעשים שהתרחשו במציאות, והעד שולל אפשרות זו, ככל שידיעתו ותחושתו מנחות אותו.

מר מלא – רון סבור שכניסת א.פ למצב רגרסיבי, מעת לעת, דווקא מהווה אינדיקציה לאמיתות החוויות, והוא סבור גם שמדובר בחוויה אותנטית ולא מדומה, הגם שיצויין שאין העד הזה מומחה בפסיכיאטריה ונושא הזיכרון המדומה אינו בתחום התמחותו.

העולה מדבריו של העד הוא, שכאיש מקצוע, וכמי שטיפל ויצר קשר ממושך עם א.פ, סבור הוא שחוויותיה אותנטיות, תיאר את תופעת ההיפנוט העצמי והרגרסיה בגיל שהיא נכנסת אליהם, דברים שאף אנו ראינו בצורה בלתי אמצעית במהלך עדותה, וככל שנעשה ניסיון בחקירה הנגדית, או בסיכומים, לשער שמא עד זה הפעיל עליה סוגסטיה חיצונית, או שמא היפנט אותה, או שמא השפיע על זיכרונה ואף השתיל דבר מה במוחה, ניסיון כזה לא צלח ואין שמץ ראייה או תימוכין שכך היה.

מכל מקום- ברור שתחילת הטיפול של עד זה במתלוננת, היה לאחר שהיא הציפה את הפרשה והוציאה את תלונתה אל מחוץ לסגור ליבה, כך שנעלה מספק שלפני שבכלל פגשה א.פ במטפל, מבחינתה היא, כבר היו עיקרי תלונתה והאשמותיה כנגד הנאשם מגובשים ומצויים בתודעתה ללא קשר וללא זיקה מכל סוג למר מלא- רון.

עם עדות זו תמה פרשת ראיות התביעה.

סיכום פרשת התביעה והערכת ראיותיה :

עלינו לבחון את ראיות התביעה, בבואנו להתבונן בהן כמכלול, על רקע שתי השאלות הקריטיות, זו המתייחסת לעצם ביצוע המעשים, לרבות בתקופה שעליה חלה התיישנות, וזו המתייחסת לשאלת עיתוי סיום המעשים, האומנם היה זה במועד שעליו לא היתה עדיין התיישנות.

סבורני, שהתביעה עמדה בנטל להוכיח את הנטען, בשני המישורים, במידה הדרושה, ומכאן ואילך יהיה עלינו לבחון האם פרשת ההגנה הועילה להטיל ספק כלשהו בדברים, או להציג גרסה אחרת והסבר אחר לתלונות ולאמור בהן.

ראש וראשונה - יש להדגיש את האמון והמשקל שמצאתי לייחס לעדות שתי המתלוננות, כל אחת לחוד, ובוודאי לנוכח האפקט המצטבר של שתי מתלוננות, המעלות סיפור דומה ומאופיין באותם קווים ודפוסי התנהגות המיוחסים לנאשם, תוך זהות, או דמיון ממשי, בפרטים שונים, שספק אם אף במידת תחכום גדולה ניתן היה לתאמם מראש בצורה כה טובה, אלמלא היו אמת.

מדובר, למשל, בייחוס תחילת המעשים לאותם משחקים תמימים לכאורה של "ציור על הגב", תיאור התנהלותו והתנהגותו של הנאשם כלפיהן, פירוט מעשיו והאמירות תוך כדי כך, הקושי שלו לעיתים להגיע לזקפה או לסיפוק, והתנהלותו בעת שכך התרחש, התנהגותה של שרה ותגובתה כאשר הנאשם היה מאונן לידן, ועוד.

שמענו על תהליך ממושך של חשיפת והצפת הדברים בפני בני המשפחה, הרבה טרם הגשת התלונה, ואף טרם ההתעמתות עם הנאשם עצמו, תהליך שנראה אותנטי, בלתי מתיישב עם מזימת עלילה והפללה הנרקמת על ידי האחיות, וכלל הדינמיקה של התפתחות הפרשה נראית אמיתית ומשכנעת, כאשר האחיות אט אט ובהדרגה, גם בינן לבין עצמן, פותחות את סגור ליבן ומעלות על פני השטח חוויות קשות ומודחקות שנים הרבה.

עדויות אנשי מקצוע שטיפלו במתלוננות והעידו על מצבן הנפשי, התנהלותן, והתגובות, בהן יחודיות וחריגות, כמו הרגרסיה לגיל הילדות בעת שחזור החוויות, איששו את אמיתות הסיפור ונכונותו, והחקירות הנגדיות שנערכו לעניין זה לא קיעקעו התרשמות זו, ומדובר במי שבא עם מי מהן במגע הדוק והגיע להיכרות משמעותית, ללא כל נגיעה או אינטרס אישי בתלונות ובהרשעת הנאשם (מר דני מלא- רון).

במישור הזמן, הקריטי לעניין ההתיישנות, מסקנתי הברורה היא שאין מדובר בבידוי ציר זמן פיקטיבי, כדי להתאימו למועד הרלוונטי מבחינת דיני ההתיישנות, אלא עסקינן בהתמקדות וריכוז מאמץ מצידן להיזכר ולתארך נכונה את הדברים, בזיקה לאירועים על ציר זמן שניתן להוכחה אוביקטיבית (שיפוץ, אישפוז בשל אנורקסיה, שירות בצבא, הגורה מישמש), וזאת כאשר הוברר לאחיות עד כמה שאלה זו חשובה.

תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא דווקא בצורה המאוד כנה וישירה שבה הן מתייחסות בחקירות המשטרה לנדון, כאשר הן אינן חוששות לאזכר את המידע שקיבלו בנושא ההתיישנות, ואת הכרתן בחשיבות הדבר, והתבטאויות שלהן בתחום זה נעשות כמשיחות לפי תומן, בלי לנסות לערפל את מניעיהן ולמצוא תירוצים להיזכרותן המאוחרת בפרטים הרלוונטיים, כנות וישירות אשר קשה לצפות ממתלוננת מניפולטיבית אשר בודה מהרהורי ליבה ומתוך כוונה לעקוף את מחסום ההתיישנות ותו לא.

הפן המשפטי – "מצב המונע התנגדות"

ניסוחו של סעיף 345 לחוק העונשין, סעיף האינוס, בתקופה הרלוונטית, היה שונה מזה שכיום, ובנוסחו דאז נאמר :"הבועל אישה, שאינה אישתו, נגד רצונה, תוך שימוש בכח או באיימו עליה במוות או בחבלת גוף קשה, או כשהיא בחוסר הכרה או במצב המונע את התנגדותה, דינו – מאסר ארבע עשרה שנים".

הדרישות המקימות את יסודות העבירה מנוסחות באורח דומה, גם ביחס לעבירת מעשה מגונה לפי סעיף 354, בניסוחו אז, אישום נוסף המיוחס לנאשם כלפי א.פ.

בהעדר טענה, או ראייה על הפעלת כח מצד הנאשם או איומים, כלפי המתלוננות, כגורם ישיר להכנעתן לרצונותיו, החלופה הרלוונטית, החייבת להתקיים כאן, היא הדרישה לקיום "מצב המונע את התנגדותה".

התביעה טוענת, וכך מבקשת לקבוע בסיכומיה, כי הוכח שלנוכח מצבן המשפחתי של המתלוננות, היות הנאשם דודן, היות ביתו כבית שני להן, ומאחר שלאורך שנים ארוכות, והחל מגיל רך מאוד הוא רכש "שליטה" עליהן ועל נפשן, כמו גם גופן, השתלשלות ארוכה זו הביאה אותן למצב שניתן להגדירו ככזה שמנע התנגדות מצידן, והנאשם מודע היה לכך, וניצל זאת למעשים השפלים שביצע בהן.

דעתי היא, כי מתוך עדויות המתלוננות אנו לומדים בבירור שהדין עם המאשימה וגרסתה האמורה.

המתלוננות התבטאו לאורך העדויות פעמים מספר באופן שממנו ניתן ללמוד כי אכן הנאשם פיתח שליטה עליהן, הן חשו חוסר אונים וכניעה למרותו, כאשר איבדו את יכולתן להתנגד לו, או שלא יכלו לרכוש יכולת כזו מלכתחילה, בשל מספר טעמים, וסימוכין לכך הובאו לעיל בציטוטים השונים. להן הנקודות המרכזיות העולות מאותן אמירות :

· היות המעשים מגיל צעיר מאוד, 5-8, ולאורך זמן, גרם לכך שהמתלוננות האומללות התרגלו לראות בהתעללות המינית שיגרה ואורח חיים, כאשר אין לצפות מילדה בת 5 להבין שזכותה להתנגד, שעליה לפנות לעזרת העולם החיצוני כנגד המעשים, ורק בגיל בגירות, ולאחר חלוף שנים רבות, הן מתחילות להבין שבכוחן להאבק ולהביא להפסקת המעשים. ג.ע העידה שלא הבינה שמשהו לא היה בסדר. ילדה רכה סבורה שמעשי המבוגרים הסובבים אותה נכוחים ולגיטימיים וקשה לה להפנים, ולפעול כמתחייב, שלעיתים אין כך פני הדברים.

· התא המשפחתי במקרה הזה אינו שיגרתי. האב הביולוגי עיוור, והאם אינה נתפסת כדמות הורית סמכותית ואמפטית (אין כאן קביעה עובדתית אוביקטיבית של בית המשפט, או ביקורת כלפי האם, ואל לנו לקבוע ממצא נחרץ בעניין רגיש ואנושי זה, הכוונה אך ורק לתמצת את תחושות ועמדת המתלוננות כפי שהובאו בפנינו). משפחת הנאשם נתפסת כתא הורי חלופי, כאשר חוזר פעמים הרבה המוטיב של תפיסת אשת הנאשם כאם ממש, ואת ביתה כביתן של המתלוננות. בנסיבות אלה, הופך הנאשם אף הוא לדמות דומיננטית מאוד, סמכותית, ורבת השפעה, וממילא יכולת ההתגוננות וההתנגדות שלהן מתמזערת.

· מרקם חיי המשפחה והיחסים הפנימיים הוא כזה שהילדות חוששות מאוד מהצפת החוויות המיניות הקשות ומהתעללות הנאשם, חרדות לתוצאות שעלולות להיות כלפי הוריהן והדודות, ואף זה יוצר מצב שניתן להגדירו כמונע התנגדות.

· השפעת הפגיעות המיניות עליהן, תוארה בעדויות שנתנו, והדבר נפוץ אצל מתלוננות המתארות קורבנות להתעללות מינית, ככניסה למצב של "קפיאה" וחוסר יכולת לתפקד כלפי הפוגע ולמחות על המעשים. אופייני לתאורים אלה הדגשה של "עצימת עיניים", "שכיבה כמו מת" ותיאורים דומים, שוב, אינדיקציה למצב השולל התנגדות.

· אף שאין מדובר באיומים ישירים מצד הנאשם לנטרול התנגדותן, הן מספרות על מבטים מאיימים, ועל הבעות פנים מצידו אשר הביאו אותן לפחד ולחוסר אונים.

כל אלה – אין ספק שבפני עצמם ובהצטברותם לא כל שכן, יצרו "מצב המונע התנגדות", כזה המקיים את דרישות הסעיפים 345 ו 354 כפי ניסוחם דאז.

כפי שצויין, הד"ר אלכס אביב, מאשר, בראייתו המקצועית, תסמינים אלה כאופייניים לילדות שהיו קורבן לפגיעה מינית ומאשש את המסקנה כי כל האמור הביא אותן למצב של העדר יכולת התנגדות.

הפסיקה, שעסקה בכך, אף קבעה מעין חזקה ולפיה קטינים מתחת לגיל 14, שיש להם זיקה של הורה וילד כלפי הפוגע, נסיבה אנלוגית לענייננו, נמצאים במצב המונע את התנגדותם מעצם הסיטואציה, וכי אותה אימה, תלות, וכפייה הנגזרים מפערי הכוחות במשפחה, אינם בהכרח נעלמים ומתאיינים לאחר גיל 14, אלא אפשר שהתופעה אף תתעצם ותלך.

אי אפשר לצפות מילד רך בשנים שיגייס כוחות התנגדות לדמות הורית וסמכותית, ומטבע הדברים נתון הוא במצב המונע את התנגדותו.

ראה – ע"פ 241/03 פלוני נ' מדינת ישראל, ת"ק- על 2005(4), 3525 והאסמכתאות הנוספות המאוזכרות שם.

אין מחלוקת שהיסודות העובדתיים האחרים, יסוד הבעילה, והמעשה המגונה בגופו של אחר, מתקיימים, בהינתן אמון בעדויות המתלוננות ותיאוריהן, ואין צורך להרחיב בנקודה זו.

משכך – מהפן המשפטי, ואם נקבע שראיות התביעה אכן מבוססות ומוכיחות את העובדות מעבר לספק סביר, אזי, עובדות אלה מקימות את יסודות העבירות שבהן הואשם הנאשם, גם מהצד המשפטי.

כעת יש לבחון האם פרשת ההגנה הצליחה לעורר ספק כלשהו, כזה שיחשב ספק סביר, שבכוחו להביא לזיכוי הנאשם אף אם מצאנו שראיות התביעה, שהובאו עד כה, איתנות

מוצקות, ובעלות משקל מספיק להביא להרשעה.

פרשת ההגנה:

הנאשם – אמרותיו ועדותו:

את גרסת הנאשם בבית המשפט וקו ההגנה שלו, העולה משם, יש לבחון ולעמת אל מול אמרותיו במשטרה, ואל מול הדברים שאמר בתמליל המשקף את דבריו, עת בחוג המשפחה הטיחו המתלוננות בפניו את טענותיהן.

כמו כן נעשה עימות בינו לבין א.פ בתחנת המשטרה.

ביום 18.3.96, חקר רס"ר בן דור את הנאשם וגבה את אמרתו ת/8 ב. הוא טוען שביסוד התלונה קשר רומנטי ומיני כביכול, שהיה לו עם אימן של המתלוננות, סיפור לא אמיתי שעלה מפי אביהן, והוא קושר זאת לכך שארבעה חודשים קודם לחקירתו המתלוננות האשימו אותו בהתעללות מינית בהן.

הוא קובל על כך שבאו להטיח האשמות קשות כאלה לאחר 25 שנה, ואומר שלא היו דברים מעולם.

לשאלות החוקר המעמת אותו עם פרטי התלונות ועם תיאור המעשים המיוחסים לו, מכחיש לחלוטין, טוען שמדובר בשקר ועלילה, וכי לא נגע בהן, ומכנה את התנהגותן בהגשת התלונות כ"שיגעון".

מאשר שביצע שיפוץ בביתן, וביתר דיוק שצבע את הבית, אם כי טוען שעשה כן מספר פעמים, שכן האב היה עיוור ולא יכול היה לבצע עבודות כאלה, אך מכחיש שבמהלך השיפוץ אנס את מי מהמתלוננות.

הוא מציין, מספר פעמים, שהתייחס אליהן כאל בנותיו, וכי אין היגיון בטענותיהן, ובכעסו ולפתע אומר "בדיעבד חבל שלא עשיתי את כל זה באמת".

למחרת, 19.3.96, חקר אותו שוב רס"ר בן דור, אודות המפגש עם המתלוננות ערב קודם (שכזכור הוקלט על ידן בסתר לבקשת המשטרה), הוא מאשר את קיום הפגישה, וטוען שג.ע קיללה אותו והוא סילק אותה מביתו, ומתכחש לכך שכביכול אמר לא.פ. באותה שיחה, שהוא סבל מגירודים, ולכן היה מגרד את איבר מינו מחוץ למכנסיים (ת/8 ג).

ביום 19.3.96, ערך החוקר בן דור עימות בין א.פ לנאשם (דו"ח העימות – ת/9).

היא מטיחה בו שעשה בה מעשים מיניים, "דוחף אצבעות, הכרחת אותי לאונן לך, היית לוקח את היד שלי ושם אותה על האיבר מין שלך ומכריח אותי לשפשף לך שם", אין היא מאזכרת מגע מיני מלא וחדירה. הנאשם משיב שמדובר על 20 שנה ויותר אחורה, וכי הכל שקר.

לשאלה מדוע תעליל עליו, הוא מציין שלטעמו זה קשור לגירושיהם הקרובים של הורי המתלוננת.

א.פ נשאלת על ידי החוקר על התקופות והגילים שבהם מדובר, בחתך של סוגי המעשים המיניים שבוצעו, והיא אומרת שאינה זוכרת לפי תקופות וגילים מדוייקים, אך בתקופת הילדות המוקדמת, כאשר עוד גרו בירושלים, הוא דחף את אצבעותיו לאיבר מינה והכריח אותה לאונן לו, ולדחוף את איבר המין שלו לפיה. היא נרתעה, ואז הוא נישק אותה בפה.

לאחר מכן, היא מספרת על ניסיונות של הנאשם להכניס את איבר מינו לזה שלה "אבל לא בצורה של אקט מיני", כאשר הוא מושיב אותה מעליו, ואז "הכניס הכנסה אחת וזהו" ומספרת גם על מעשים מיניים תוך כדי הנסיעות יחד איתו מירושלים. תגובת הנאשם היא הכחשה, ותמיהה מתי בכלל לקח אותה לירושלים לבד.

כאן המקום להביא את מה שנאמר בתמליל ת/6 ושעל בסיסו נחקר, לאחר יומיים, הנאשם ועומת עם דברים תמוהים ואולי מפלילים המצויים שם.

הנאשם אומר לא.פ, לאחר שהלכו לשוחח ביחידות, ומחוץ לביתו, מספר משפטים שאינם מתיישבים עם גרסתו לחפות מוחלטת ולהתכחשות למעשיו. נכון שלצד אלה יש אמירות מכחישות ויש כפירה בדברים שהיא ואחותה הטיחו בפניו, אולם, קיימים סדקים בהכחשה, וניצנים של מה שניתן לפרש כראשית הודאה.

הוא אומר לה "א., א., כמו שאת רצית גם אני רציתי". השניים משוחחים על בקשת הסליחה מ-ג.ע, ועל נכונותו לעשות זאת כאשר התבקש, וא.פ אומרת לו שעליו בעצם לבקש גם סליחה מאישתו שרה על מה שעשה לה, באומרה ששרה יודעת על מעשיו, והוא מגיב "בסדר, שרה יודעת, נו אז מה. משרה אני עומד להתגרש, ככה לא איכפת לי". א.פ חוקרת אותו מדוע הסכים להתנצל בפני אחותה אם לא עשה כלום, והוא טוען שביקש סליחה, פשוט משום שהיא דרשה זאת.

הם מתווכחים סביב השאלה האם נהג לשבת בסלון עם איבר מינו חשוף, ואפילו אישתו העירה על כך, והוא טוען שפשוט מדובר במכנסיים קצרים, ואז היא מטיחה בו בהתרסה האם לכל מי שיש מכנסיים קצרים, האיבר משתלשל החוצה והוא עונה "מה לעשות ככה זה.. מכנסיים קצרים, הביצים שלו בחוץ, אז מה". לאחר מכן, הוא מפרט על בעיית ההתגרדות שממנה לטענתו הוא סובל. הוא מכחיש שאמר בנוכחות שמחה, בהזדמנות קודמת, "מה נזכרתן מגיל 4", ואומר שאינו יודע על מה היא מדברת.

כאשר א.פ שבה ודורשת שילך להתנצל בפני אחותה, הוא אומר "אמרתי סליחה, אני מתנצל, מה את רוצה עוד... יותר מזה אני לא יכול להגיד".

הקטע המשמעותי, מהיבט אישוש טענות המאשימה, הוא, כאשר שני המשוחחים מתעמתים סביב טענתה שאנס אותה, דחף את אצבעותיו, והכאיב לה. הוא שואל אותה לפי גרסתה בת כמה היתה אז, והיא עונה "מגיל קטן" ואז הנאשם משיב "לא. לא. ובת כמה היית? היית בצבא". היא משיבה, "בצבא כבר לא" והוא מתריס :" בצבא לא, למה לא?. בהמשך היא שבה ומפרטת עוד תיאורים של המעשים שמייחסת לו, והוא אומר "היית חיילת, מה איתך, וגם היית חיילת. מה את מדברת שטויות... את היית חיילת".

בהמשך : "תראי אני לא עשיתי, אם אני עשיתי משהו, לא היה בגיל 4-5... היית כבר גדולה... אני לא יודע, בגיל צבא, תחילת צבא, בצבא". א.פ שואלת אם לשיטתו מדובר בגיל הצבא כי היא רצתה בכך, והוא אומר בפשטות "כן את רצית". עם זאת, מכחיש בעקביות כי נגע או פגע בג.ע. הוא שב ואומר לגביה "את היית גדולה, לא, לא עשיתי לך" היא שואלת "רציתי לשכב איתך?" והוא משיב "כן, את רצית" והיא שואלת "שכבנו כי רציתי לשכב איתך?" הוא משיב "אוהוו".

כאשר היא מתריסה שוב האומנם הם שכבו כי היא רצתה בכך, הוא משיב, "לא, אני רציתי. בסדר? עשיתי משהו, אני מתנצל, תגידי לג. ואני אמרתי לה את זה פעם אחת, תמסרי לה עוד פעם, אני מתנצל". מאוחר יותר בשיחה הוא מתבטא "... ואני גם עוזב את הבית, ואני גומר, סוגרים את הכל ,וגמרנו , לא קרה שום דבר". מספר פעמים הוא מתבטא בהקשר לדרישה שירצה את ג.ע בדרך כלשהי בנוסף לבקשת הסליחה, בכך שמעבר להתנצלות ולסליחה, אין מה לעשות, אמירות ברוח "בן אדם מבקש סליחה ומתנצל, מה את רוצה שאני אגיד לה?

הדברים חוזרים בוריאציות כאלה ואחרות לכל אורך השיחה.

ביום 20.3.96, גבתה מהנאשם הצוערת אליס ביטון את האמרה ת/7.

היא השמיעה לו את הקלטת שבה הוא מתעמת עם א.פ, ומוקלט ללא ידיעתו, ביום 18.3.96. הוא מסביר שהציע לה לקיים את השיחה מחוץ לבית כאשר באה לדבר איתו, וזאת משום שלא רצה שאמו תשמע את הויכוח וחפץ להתרחק. לשאלה מדוע התנצל בעבר גם בפני ג.ע, וגם באותה שיחה בפני א.פ, הוא מאשר זאת אך אומר שעשה כן לבקשת אישתו אשר ציינה שהבנות נמצאות בטיפול פסיכולוגי.

החוקרת תוהה מדוע ועל איזה רקע, כפי שאישר בקלטת, הוא נהג לגרד את איבר מינו ליד הילדות הקטנות, והוא טוען שסבל מגרד באיזור, ולכן התגרד, אם כי כאשר הוא לבוש תחתונים, ואף מכנסיים רחבים. מאשר שאישתו לעיתים העירה לו. החוקרת מדגישה שהוא אישר בהקלטה שאיבר המין שלו היה בחוץ, ולא כפי שמשתמע מדבריו, ואומר שנכון שלפעמים כאשר היה יושב "הכל נפתח, ורואים גם את הזין ואת הביצים".

לשאלה מדוע משתמע מדבריו שבגיל מבוגר יותר, כאשר היתה חיילת, היה ביניהם קשר מיני, אומנם מרצונה, כמשתמע מהקלטת, הוא מגיב ש-

"א. היתה אצלי כמו בת בית, היא היתה שוכבת עלי, אפילו זה היה בצבא, אחרי הצבא, ואני גבר, פשוט מאוד היא היתה נמרחת עלי ויכול להיות שהכנסתי את היד לחזה שלה, אני מחבק אותה, והיא לא אמרה שום דבר. יכול להיות שהיא רצתה את זה. חוץ מחיבוקים ונגיעות בחזה, זה היה פעמיים שלוש, היא היתה נמרחת עלי כל הזמן, חוץ מזה לא היה בינינו כלום... יכול להיות שהיא רצתה לשכב איתי, היא היתה נמרחת עלי, היתה יושבת עם מכנסיים קצרים צמודים, וכל השערות של הערווה היו יוצאות. והוא היה (כנראה הכוונה – היא היתה) מצביעה על רגליה, ואומרת 'תראה איזה רגליים שמנות ופצעים'."

נשאל הכיצד אמר שם שאם הוא עשה משהו לא היה זה בגיל 4-5 אלא כאשר היתה כבר גדולה, ומבהיר שהתכוון "שיכול להיות שחיבקתי אותה ונגעתי לה בחזה, כמו שציינתי קודם". טוען שלא שכב איתה, וכאשר היא איזכרה ששכבה איתו, לטענתו בהסכמתה, והוא לא מחה על דברים אלה, חוסר המחאה נבע מכך שהיא דיברה הרבה.

האמרה ת/8 א, נגבתה ב 26.11.00 על ידי רס"ר בן דור, ומתייחסת, ראש וראשונה, לשיחה בינו לבין א.פ, מיום 18.03.96, והוא נשאל מדוע אמר לה בין היתר "אמרתי מה שאמרתי אמרתי מה שכדאי" והחוקר סבור כי אמירה זו מעידה שיש לו מה להסתיר וכי הוא אמר לאחיות רק מה שכדאי לומר כדי שלא יפליל את עצמו, אך הוא אומר שאינו זוכר ואינו מבין על מה החוקר מדבר.

נשאל מדוע ביקש סליחה מהאחיות, אם לא עשה כלום, ומשיב שהתנצל בפני ג.ע משום שאשתו אמרה לו שהיא בטיפול פסיכולוגי, וביקשה שירצה את ג.ע וייעתר לבקשתה, ואילו את ההתנצלות בפני א.פ הוא מנמק במילים "לא מבחינה של אונס. אמרתי לה... אם את חושבת שאני פגעתי בך, אני שלא פגעתי בך, אז אני מבקש סליחה", והסביר עוד כי גם א.פ היתה במצב לא טוב מבחינה נפשית והיתה אחרי אשפוז בבית חולים וגם לגביה נעתר לבקשת אשתו.

עוד נשאל הנאשם מדוע אמר לא.פ, כאשר ביקשה לברר איתו מה עשה לאחותה "בואי לא נדוש בזה" והוא משיב על כך תשובה לא ברורה, לאמור "כמעט הפילה עלי אשמה ומנסה ומנסה ואני לא עשיתי שום דבר".

ביחס לאמירתו הבעייתית לא.פ, שכשם שהוא רצה אף היא רצתה, בהתייחס למגעים המיניים, הוא אומר שאינו זוכר ואינו יודע על מה החוקר מדבר איתו.

מאשר בפני החוקר שביצע שיפוצים בבית משפחת המתלוננות, אינו זוכר תאריך, וזוכר שהביא לאחיות גורה שהמליטה כלבתו, אך אינו זוכר מתי. מאשר שהתמונה של בית הורי המתלוננות שהוצגה בפניו היא אכן מתקופת השיפוץ. עם זאת, כאשר החוקר מטיח בפניו שאירועים אלה היו בעת שא.פ היתה חיילת וכי מעשיו נמשכו ובוצעו גם בתקופה זו, הוא טוען שהכל שקר וכזב, וכאשר החוקר ממשיך ומפרט בפניו את אשר תיארה ג.ע כי ביצע בגופה באותה עת, הוא מפסיק לשתף פעולה ואומר "אני לא עונה כל מה שיש בתיק כתוב". כאשר החוקר מטיח בפניו שאנס את א.פ בכח ובניגוד לרצונה, הוא שב ומכחיש לחלוטין את הדברים.

כאשר העיד הנאשם להגנתו, בישיבת 3.7.05, העלה לראשונה בפתח חקירתו הראשית, בידי הסניגור, את הטענה בדבר כושרו לקיים יחסי מין, בכלל, ומוסר שמשנת 82' או 83' לא קיים כלל יחסי מין, עם אשתו, או עם אחרות, שכן לא היה מסוגל לקיים מגע מיני. הוא פנה למכון מסויים לטיפול בכך, אי שם בין 89' ל- 91', אך לא היה לו כסף לטיפול זה, מעבר לבדיקה ראשונית וזריקה חד-פעמית שקיבל, ולא פנה לרופא מומחה מלבד זה, ואף אין בידו מסמכים בהקשר לאותה פנייה חד-פעמית. עם זאת, יש בידו תיעוד על בדיקה במעבדת שינה שנערכה לו, לדבריו, לפי הפניית רופא פסיכיאטרי, בדיקה מיום 18.04.05, ובה, בין היתר, נאמר כי "לא נצפו אירועי זיקפה אך יש לציין מיעוט ניכר בשנת חלום... קיימת אפשרות שתפקוד הזיקפה ישתפר באם מרקם השינה ישתפר".

סוגיה זו של אין אונות לכאורה, תהווה קו הגנה מרכזי מכאן ואילך, היא חוזרת ומאוזכרת לאורך המשך עדותו של הנאשם, והוגשו, לתמוך בה, תעודות רפואיות נוספות וחוות דעת, ולכל אלה נתייחס בהמשך, כאשר ניתן להקדים ולומר, שאין בראיות אלה לשכנע שהנאשם לא היה מסוגל, פיסית, לבצע את אשר יוחס לו, ותיזה זו נסתרת גם מתוך דברי הנאשם עצמו ועדות אשתו, שנועדה לתמוך בכך, והדברים יובהרו בהמשך.

הנאשם העיד, שהוא כבן 60, בעת מתן עדותו, והוא ישוב על כיסא גלגלים, כאשר אושרה לו נכות כללית של 100%, החל משנת 1990 בערך, לאחר שעבר 2 תאונות דרכים, האחת למחרת נישואיו בשנת 1972, ותאונה נוספת בשנת 1980, שבמהלכה נשבר אגן ירכיו.

נישואיו לשרה היו השניים, הוא התחתן בשנת 68', והתגרש לאחר שנתיים, ואותה עת עסק בתחום הבניה כקבלן והתגורר בדימונה, עד לגירושיו, שאז עבר לבאר-שבע. הוגש תיעוד רפואי בהקשר לתאונת הדרכים שלמחרת נישואיו לשרה (נ/22 ו-נ/23). בתו מ. נולדה בינואר 1975, וכמסתבר מראיות שהובאו מאוחר יותר, היא נולדה כתוצאה מהפריה מלאכותית, והנאשם רואה בכך תימוכין לטענתו שהיה נעדר יכולת לקיים יחסי מין כבר בתקופה הזו.

הוא מאשר שהיה לו רכב טנדר תקופה מסויימת בשנת 74', אך מכחיש שהסיע לבד את א.פ ברכב זה לירושלים, ואומר שתמיד היה מלווה על ידי אשתו או בני משפחה אחרים. כאשר משפחת המתלוננות עברה לבאר-שבע, היו הן באות הרבה לביתו וישנות בחדרה של הבת, או בסלון, אם כי העדיף שלא ישנו שם משום שהוא עישן הרבה והפריע לכולם. לדבריו מדובר בשקר כשהן טוענות שבבית זה עשה בהן את מעשיו וטוען שתמיד היו אנשים בבית, הבית קטן ולא ייתכן לבצע שם דברים כאלה בלי שירגישו בכך.

מספר על התאונה הנוספת משנת 1980, שבעקבותיה אושפז לחודש ימים, ומגיש תיעוד רפואי על כך (נ/24 ו- נ/25). בעקבות תאונה זו לא עבד במשך 3 שנים והיה עוסק בעבודות יד בבית, מעין ריפוי בעיסוק, ומוכר אותן, ולא שב לעבוד בבניין, ותחת זאת רכש דירות מכספי הפיצויים שקיבל, וחי מהשכרתן ומעבודות היד.

הנאשם מספר על השמועה שהפיץ אבי המתלוננות על כי הוא, הנאשם, מתרועע עם אימן, והיה זה כ-7-8 חודשים לפני ש"התחיל כל העניין הזה". עוד הוא מספר על הסכסוך סביב המזגן, שמועדו בין 6 ל-10 שנים קודם, ושני עניינים אלה, ככל שנעשה ניסיון לקושרם להגשת התלונות ולראות בכך ראשית מניע, ייאמר מיד, כי הדבר נראה על פניו מופרך ובלתי רלוונטי לענייננו.

מאשר שהשתתף בביצוע השיפוץ, בעקבות עיון בתמונות ת/1 ו-ת/2, אך מציין שחלקו היה מינורי ולזמן קצר, הריסת קיר, במשך מספר שעות מועט ואת עיקר העבודה ביצע אדם אחר בשם נסים חדד, ונראה שהוא מבקש שנסיק מכך שאין ממש בטענה שבתקופת השיפוץ המשיך במעשיו עם המתלוננות. כמסתבר, השיפוץ נעשה במספר שלבים, וחלקו לא התמצה בהורדת אותו קיר, אלא שלטענתו כל פעם הגיע לשעה או לשעתיים בלבד. אולם, כפי שהתברר, ככל שהחקירה הנגדית מתקדמת, שאותו שיפוץ התארך חודשים ארוכים, כשנה תמימה, ובמהלכה היה בדירת ההורים כ-20 פעם, אם כי טוען שמעולם לא היה לבד, אלא בליווי אשתו והילדה.

מספר על גירסתו ביחס לשיחה המקולטת עם א.פ., והדברים כבר הובאו לעיל באמרותיו השונות, וביחס לשיחה עם ג.ע. מספר שסירבו להשמיע לו את הקלטת אותה שיחה.

כאשר הוא מתייחס לאמירתו הבעייתית שא.פ. בעצם רצתה במגע איתו, משמע שהיה מגע כזה, הוא אומר שהיא

"היתה באה אלינו הביתה בחופשים, מהצבא, ובכלל כל הזמן היתה מתקלחת אצלנו בבית והיתה יוצאת עם תחתונים מהמקלחת והיתה שמה שתי ידיים על החזה ויוצאת ונכנסת לחדר כדי להתנגב ולהתלבש וזה. היתה גם פעם שאם היו מסיבות, היא היתה באה יושבת עלי, על הברכיים שלי, והייתי אומר לה שתקום כי קשה לי כשהיא יושבת על הברכיים שלי, הרגליים כואבות לי. או שהיתה שוכבת על הספה והיתה שמה רגל על הברכיים ורגל שניה היתה שמה מאחורי הראש שלי. היתה שמה את הרגליים שלה עלי וכל הזמן הייתי מעיר לה שזה כואב לי ושזה...בקיצור בתור גבר הרגשתי שמשהו לא בסדר עם הבחורה הזו... אני בחיים לא נגעתי בהן... אם אני חיבקתי אותה זה לא היה כדי לתפוס לה את החזה בכח, זה היה חיבוק כמו הבת שלי... היא היתה באה ויושבת עלי... היתה נמרחת עלי כל הזמן. היתה יוצאת ערומה, היא היתה מתלבשת כדי שאני אראה אותה מהצד, אני הרגשתי שהבחורה הזו, סליחה על הביטוי, כאילו היא אומרת בוא תשכב איתי וזהו, וזה מה שהרגשתי... הרגשתי שהיא רוצה".

באשר לטענה שאונן בסלון, הוא מגחך ואומר שזו שטות, שכן לא יכל לשכב עם אשתו, ולשם מה צריך הוא לאונן בסלון. הוא מסביר שהיה מתגרד בשל בעיית עור, וגם אביהן של המתלוננות לעיתים היה יושב בכורסא ומרים את רגליו ונחשף, והנאשם אומר "אז מה זה קורה, אז לפעמים ראו את איבר המין, אז מה ?". לדבריו, החל להתגרד רק בשנת 82' או 83' ואין זה נכון כאשר א.פ. מייחסת לו זאת שנים קודם לכן.

הוגשה, טרם החקירה הנגדית, חוות דעת של ד"ר בן ציון לתמוך בטענת האין אונות, נ/28, כפוף להעדת המומחה, וכן תעודה רפואית, נ/29 [בפרוטוקול סומן בטעות כת/29], לאשר שהוא סובל מגירוד בכל הגוף, כולל במפשעה, משנת 1983.

כמו כן, הוגשו צילומים משפחתיים שונים (נ/30) שבהם מצולמות המתלוננות.

בחקירה הנגדית הוא מתבקש, שוב, להתייחס לבקשת הסליחה הכלולה בשיחותיו עם המתלוננות, ומאשר שבאותן שיחות שהוקלטו, כבר ידע על טיב האישומים שהן מטיחות בו, שכן מספר חודשים קודם לכן התעמתו איתו, ולדבריו גירש אותן מהבית. הסבריו לטעמי ההתנצלות, הם כפי שמסר באמרות אחרות, ועיקרן - בקשת אשתו שיתנצל על רקע היות המתלוננות בעייתיות ומטופלות בנפשן.

באשר לתיאוריו הבעייתיים את יחסיו עם א.פ. ואת מה שהוא הגדיר ככמיהה מצידה אליו, הוא אומר בתשובה לשאלות התובע, עו"ד שילה, "הרגשתי שהיא רצתה אותי, כן כשהיא היתה חיילת. לא אמרתי ששכבתי איתה, היא רצתה, היא כל הזמן רצתה..., כשבחורה נמרחת על גבר יותר מדי ומנשקת אותו ומחבקת אותו ויושבת עליו, אז אני לא יודע מה זה...". הוא טוען שרצתה בכך כשהיתה בצבא, ועוד קודם לכן, ושוב מספר שהיתה יוצאת מהמקלחת מעורטלת ומזמינה אותו לגעת ברגליה. במקום אחר הוא מספר שהחליפה את בגדיה ברכבו, כאשר הוא נוהג, ולוקח אותה מהבסיס הצבאי לביתה, ומאשר כי בתקופת הצבא לעיתים חיבק אותה "אבל בלי שום כוונה להכניס אצבעות. אני לא הכנסתי אצבעות וגם לא אישרתי שהכנסתי אצבעות", הגם שהוא חש שהיא מזמינה אותו לשכב איתו, אם כי לא במילים מפורשות. הוא טוען שמגיל 14-15 היא החלה לחשוק בו במישור המיני, הגם שהוא לא נגע בה מצידו, ו"רק יכול להיות שחיבקתי אותן, רקדנו ביחד, לקחתי אותן על הידיים שלי בים... לפעמים אדם מחבק בחורה ונוגע בחזה או בתחת, אז מה אני אונס אותה בכוונה". ובהמשך, "היא היתה יושבת עלי. אני לא עשיתי שום דבר... הייתי מחבק אותה והיא היתה שוכבת עלי בים...". אולם, בהמשך החקירה הנגדית, מתברר שחיבוקיו, גם לשיטתו, לא היו תמימים לחלוטין, אם כי לגירסתו הדבר בא כתוצאה מאותה "פרובוקציה" מצד א.פ., והוא אומר-

"אני אמרתי קודם שיכול להיות שהיד שלי נכנסה לחזה שלה. כשאני מחבק אותה. ככה הבנתי שהיא רוצה, כי היא לא היתה אומרת לי שום דבר. בטח שזה היה בתמימות... אני התכוונתי כשחיבקתי אותה ויכול להיות שהיד שלי נכנסה לחזה והיא לא הבינה אותה. יכול להיות שהכנסתי לה היד לחזה, כי היא היתה באה אלי כולה פתוחה... הייתי מחבק אותה מאחור ואז הידיים שלי נגעו בחזה, זה משחקי מילים פה... אני באתי לחבק אותה לא אנסתי אותה ולא נגעתי בה בכוונה, יכול להיות שחיבקתי אותה כשהיא היתה בלי חולצה, אולי עם בגד ים ויושבת עלי. זה הכל... אם אתה חושב שנגעתי בה בכוונה – אז לא נגעתי בה בכוונה".

הנאשם מאשר שאשתו האמינה לתלונות ששמעה מהאחיות, נקודה שבוססה מכיוונים שונים, ומקשה עד מאד על קבלת גירסתו דהיום שהיה נטול כושר לקיים יחסי מין, וכי אשתו כמובן ידעה על כך, ובנסיבות אלה תמוה שנטתה להאמין לדברי המתלוננות, שבמרכזן הטחת האשמה שקיים עמן יחסי מין. לאחר מכן, הוא מוצא הסבר בכך, שמאחר שהאין אונות החלה רק מ-1982, האמינה אשתו לתלונות האחיות, כאשר דיברו על גילאי 4-6, אך כאשר סיפרו על גילאי 10-16, כבר הבינה שרה שמדובר בשקרים, ואזי לחצה עליו להתנצל רק מחמת הטיפול הפסיכולוגי של ג.ע. . הוא מתקשה להסביר את גירסתו זו, כאשר התובע מטעים שבשיחה המוקלטת יש התייחסות ברורה להתמשכות המעשים לאורך 10-15 שנה, ושרה כלל אינה מוחה על כך ואינה טוענת שזה בלתי אפשרי.

בהמשך הוא מאשר, שלעיתים היה יושב עם מכנסיים קצרים "וקורה שהביצים או איבר המין יוצא בחוץ" וכי אשתו אף העירה לו על כך, והוא מסביר את הצורך שלו להתגרד בשל בעיית העור.

הוא משמיע תיאוריה מוזרה, שלפיה, אולי, האחיות העלילו עליו משום שג.ע. פיתחה נטיות לסביות, וא.פ. התאשפזה (לא ברור למה הוא קושר זאת), וכי האחיות האשימו אותו בדברים אלה. לשאלת התובע, עם זאת, הוא מציין שעניין המזגן מבחינתו לא יכול להיות סיבה הגיונית לעלילה הזו. סברה זו אכן יש לאמץ.

יצויין, שהנאשם, כמו גם אישתו שהעידה אחריו באותה ישיבה, שבו ועלו על דוכן העדים בישיבת 21.6.07, כדי ללבן שוב את נושא האין אונות, על רקע ראיות נוספות שהוגשו לעניין זה, ולדברים נתייחס בהמשך.

עדות ש. (רעייתו)

אשת הנאשם נתנה אמרה בפני החוקר בן דור ביום 18.3.96, וציינה שמעולם לא הבחינה בהתנהגות חריגה מצד בעלה כלפי המתלוננות, או ההיפך. חודשים ספורים טרם עדותה, החלה להבחין בהתנהגות מוזרה ומתרחקת מצידן כלפי משפחתה ולא הבינה לפשר הדבר. בשיחת טלפון בינה לבין ג.ע., שאלה אותה העדה מה קורה, ולדברי העדה "אני התחלתי לחשוד שיוסי בעלי עשה משהו ושאלתי את ג. אם יוסי בעלי עשה לה משהו או אמר לה משהו". ג.ע. נלחצה מכך, אך סירבה לדבר בטלפון על הנושא, וכ-4-5 חודשים טרם העדות, נערך אותו מפגש, שפרטיו כבר הובאו בעדויות קודמות, ובמהלכו שמחה, אמן, סיפרה לה על התעללות מינית מצד הנאשם בבנות, והיא היתה בהלם, ולדבריה א.פ. ניסתה להזכיר לה תקרית שבה היא נכנסה לחדר השינה ומצאה שם את שתי האחיות, ואת בתה, מ., במיטה יחד עם הנאשם, והתבוננה בו במבט קשה, אך היא לא זכרה ארוע דומה. היא נכחה בעימות הקולני בין האחיות לבין בעלה, בערבו של היום, ומאשרת שהוא התבטא במילים "מה עכשיו נזכרתן". מדבריה עולה שהאמינה לתלונתן, והגם שבעלה ניסה להסביר, שהן "מטורפות", היא תהתה והטילה ספק בהסבר זה, ואף לאחר שהלכו, אמרה לו שהיא מאמינה להן, ואינה מאמינה להכחשותיו, ואין זה סביר ששתיהן יחד יטיחו בו את הדברים.

מאשרת שבעלה הסתובב בבית עם תחתונים, אך רק כאשר קם משנתו ולא היה מוציא את איבר מינו וחושף אותו.

היא טוענת שהקשרים עם הבנות היו טובים מאד והדוקים, לא היתה לה סיבה לחשוד במאומה, ולא היה שום סכסוך שיסביר את דבר תלונותיהן. היא אומרת נחרצות, שבהעדר כל רקע ומניע אפשרי לתלונות, היא מאמינה לבנות, ולא לבעלה, ואין לה ספק למי להאמין.

יודגש, כי "חוות דעתה" של עדה זו, אינה ראיה קבילה, כמובן, וסברתה לגבי אמיתות התלונות, אין לה משקל, כשלעצמה. החשיבות לכך היא במישור הטענה המאוחרת יותר, שאותה ניסתה אף היא לגבות, טענת האין אונות, אשר לו נכונה היתה, אמורה היתה לעורר אצל העדה סימני שאלה ביחס למהימנות ואמינות התלונות, דבר שאנו רואים שלא קרה.

כמו כן, האמון הטוטאלי, בשלב זה, שהיא רוחשת למתלוננות, יכול שיהווה אינדיקציה לכך, שחרף הכחשתה דהיום, מסיבות מובנות, חשדה נעור עוד הרבה קודם, ואפשר שעצמה עיניה מראות ולהפנים את מה שמתרחש, וכי דברי המתלוננות על כי הן בטוחות ששרה ידעה, לפחות חשדה, והתעלמה, יש בהם ממש.

בעדותה בפנינו, סיפרה כי החל מהתאונה השניה, בשנת 81' או 82', התחילו בעיות מצד בעלה ביחסי המין איתה, והיא ביקשה שיטפל בכך, ומאשרת שהלך לביקור חד פעמי בקליניקה המתמחה בכך, ומספרת שהמצב נהיה גרוע יותר ויותר, בתחילה לא היה אימפוטנט לגמרי, אך אי אפשר היה לקיים יחסי מין רגילים, ולאחר הפגיעה באגן, בתאונה השניה, "זה בכלל ירד מהפרק". אמנם גם לפני התאונה הזו היו בעיות, כהגדרתה, אך חשבה שזה נובע ממתח ומלחצים. היא האמינה לתלונות ששמעה מהבנות, משום שסברה שמדובר בגילאים מוקדמים, 3-4, מועד שבו, גם לשיטתה, לא סבל בעלה מאין אונות מלאה.

היא מכחישה כי ראתה אי פעם דבר מה מחשיד בהתנהלות הנאשם כלפי הבנות, וטוענת שלא היו דברים מעולם. היא מאשרת את גירסת בעלה, כי כאשר התעמתו איתן המתלוננות, דרשה ממנו לבקש סליחה רק מחמת האמפתיה למי מהאחיות שהיתה נתונה בטיפול נפשי. עוד היא מאשרת, שבעלה סבל מגירודים, ואפשר שאלה התפרשו, בטעות, כמעשי אוננות.

בחקירה הנגדית היא מאשרת שידעה על פרטי תלונת הבנות וטענותיהן, כ-4-5 חודשים טרם החקירה במשטרה, ונשאלת מדוע הגם שכל אותה תקופה יכלה לדבר עם בעלה וללבן העניין, עדיין בחקירתה במשטרה עמדה על כך שהיא עודנה מאמינה לבנות, ומשיבה תשובות לא ברורות ואין ניתן לחלץ מפיה הסבר לכך, כאשר מודגש שבאותו יום שנגבתה העדות, שעות ספורות קודם, התרחשה השיחה המוקלטת בביתן, זו שתוארה כבר בהרחבה.

עוד מאשרת העדה, את אשר טוען בעלה, כי א.פ. "נמרחה על יוסי", אך היא מסייגת זאת, כאשר נשאלת מדוע לא עשתה מאומה בדבר, ואז היא טוענת שא.פ. רק ישבה על המיטה באופן טבעי, כמו שבתה גם נהגה לעשות, והיא רק העירה לה אם נשכבה בסלון על הספה והרימה את רגלה. מכל מקום, היא לא ראתה התנהגות חריגה מצידה כלפי הנאשם, לא ראתה שבעלה מחבק אותה מאחור, וככל שחיבק אותה, הוא לא נגע בחזה.

רוברט איטה

מדובר בשכן שגר בצמוד לדירת הנאשם, והוא הכחיש שראה ממרפסתו משהו לא תקין בדירת הנאשם, וכלל אינו יכול לראות מה מתרחש בסלון.

כבר ציינתי, שלו חפצה המתלוננת לבדות יש מאין, עד ראייה לתמוך בגרסתה, ספק אם הייתה נוקבת באותו שכן, זר לחלוטין, שברור היה לה שיכחיש הכל, ויש רגלים לסבור שהיא מבחינתה האמינה שראה דבר מה, ומסיבותיו שלו נמנע מלאשר זאת במשטרה או בבית המשפט.

איני רואה בהתכחשותו של רוברט משום פגיעה במהימנות המתלוננות.

ראיות נוספות לעניין האין אונות והעדת הנאשם ואשתו בשנית

נ/28 הוא חוות דעת של ד"ר בן ציון יצחק, פסיכיאטר וסקסולוג, אשר, לבקשתו, גם ביצע בעבורו פרופ' אשר טל, בדיקת שינה נוספת לנאשם ביום 31.8.06, ובמהלכה לא נצפו ולא תועדו אירועי זיקפה אצלו (נ/28 א-ב). פרופ' טל הסיק שמדובר בהפרעה אורגנית לזיקפה, ובהעדר תפקוד זיקפה.

ב-נ/28 מחווה הד"ר בן ציון את דעתו, כי הנאשם נעדר מזה שנים רבות כח גברא של ממש ולא יכול היה לבצע מעשים מגונים, הכוללים זיקפה, באותן שנים. הוא מקבל את גירסת הנאשם כי מאז 1983 חדל לתפקד מינית לחלוטין, ולא היה מסוגל להגיע לזיקפה בשום צורה, ואומר שהנאשם הסביר לו שטענת הגנה זו הושהתה על ידו ונכבשה עד שלב מאוחר במשפט, משום שחשב שחפותו תוכח ממילא, וחשש מהשפלה ומבושה.

המומחה בדק את הנאשם ביולי 2005, בהיותו בן 59, שנים ארוכות לאחר המעשים המיוחסים לו, ומסקנתו היא שלעת הבדיקה לא נכרה אצלו מיניות יתר, התמכרות לצורך במין, או תופעות דומות. הרופא גם מייחס חשיבות במישור זה לכך שתיקו הרפואי של הנאשם ריק מעיסוק בטיפול בבעיית אין האונות "הנמשכת כבר מזה שנים רבות", אולם דומה שהוא מתעלם מהאפשרות שתחת שהדבר יהיה אינדיקציה לרמה נמוכה של התעניינות מינית, אפשר שזה פשוט משקף היעדר אמיתות מלכתחילה לטענה שמזה שנים רבות הנאשם נעדר כח גברא...

המומחה סבור שהנאשם לוקה באופן חמור בזיקפתו החל מ-1990, והוא מטיל ספק בעדות המתלוננות שלפיה בוצעה חדירה על ידי הנאשם בשנות ה-90'. חוות הדעת מתפלמסת עם חוות דעתו ועדותו של ד"ר אביב, והמומחה שב ומעלה אפשרות שדברי המתלוננות הם תוצאה של זכרון מדומה או הפרעת אישיות כלשהי מצידן. כן חולק המומחה על עדותו של מר מלא- רון, ומעלה אפשרות שמטפל זה שתל בזכרונה של המטופלת חוויות מדומות, שלא במכוון, וכן העלה אפשרות שא.פ הדומיננטית יצרה סוגסטיה אצל אחותה וסחפה אותה לזכרונות מדומים.

הוא מודה שמדובר בהשערות, הוא לא בדק את המתלוננות, ודבריו הם תיאוריות סתמיות שאינן נשענות על כל עובדה מוצקה.

בסיכום חוות דעתו, מעריך ד"ר בן-ציון כי הנאשם אינו חולה נפש, אינו פדופיל, ואינו לוקה במיניות יתר, וכי הוא נעדר כוח גברא מזה שנים רבות.

בבית המשפט, בפתח עדותו, חזר והבהיר שנושא השתלת הזיכרון המדומה על ידי המטפל, בעניין הנדון, אם נעשה, היה שלא במכוון, ואף לא במודע. בחקירתו הנגדית אישר שמסקנותיו, בעיקר לגבי האין אונות, מתבססות על מידע שנמסר לו מטעם הנאשם ואשתו, ולא על עובדות אובייקטיביות.

המשך חקירתו הנגדית, בהיבטים מסויימים הופך להיות חרב פיפיות, ודבריו יש בהם להטיל ספק רב באיתנות קו ההגנה הנסמך על אין האונות, וגם על התיזה של זיכרון מדומה אצל המתלוננות.

כאשר שאל את שרה כיצד האמינה למתלוננות למרות שלכאורה ידעה על מצבו של בעלה והיעדר יכולתו לקיים זיקפה, היא השיבה לו, שסברה שאולי איתה לא יכול היה לתפקד, אך עם נשים אחרות יכול היה. ואכן – מומחה זה מאשר שקיימת אפשרות כזו , ואצל פדופילים בהחלט יתכן שלא יוכלו לקיים יחסים עם אשה מסויימת, ולקיים אצל אחרים, והפרעות בזיקפה שאינן אורגניות, אלא ממקור פסיכולוגי, מאופיינות בתופעה כזו. עוד הוא מסכים שאדם שהסטייה שלו היא גילוי עריות – תהיה לו משיכה מינית דווקא לאובייקט במשפחה ולא כלפי אחרים. בניגוד לפדופיל "רגיל", במקרה של גילוי עריות, אין התוקף נמשך לכלל עולם הילדים, ויכול שיתמקד במשיכה לאובייקט מסויים במשפחה.

בכך אפשר שיש הסבר שיכול ליישב בין התכנות של תופעות אין אונות אצל הנאשם כלפי אישתו, ומנגד – יכולת לקיים יחסי מין מלאים ולהגיע לזקפה עם אחרות, כמו המתלוננות, בהיותן אובייקט המשיכה הספציפי לגביו, ככל שהוא מאופיין בסטייה שעניינה גילוי עריות.

המומחה אינו יכול לתארך את התחלת העדר הזיקפה, בין שהיא מוחלטת, ובין "יחסית" כאמור, בהעדר נתונים אובייקטיביים, ואף הבדיקה הראשונה במעבדת השינה ב-2005, אינה אינדיקציה טובה, אף בתאריך זה, להעדר הזיקפה, שכן זמן השינה היה קצר מכדי לקבוע מימצא.

אף כיום, על סמך המימצאים העדכניים של מעבדת השינה, אין בידי העד לקבוע, באופן מוחלט, שאפילו כעת סובל הוא מאין אונות, ומגדיר זאת כ"סבירות" בלבד.

עוד מאשר המומחה, שקיימת אפשרות שפדופיל או תוקף מיני אחר, יגלה התעניינות באובייקט שהוא ילד, וכאשר אותו ילד יתבגר, יחדל להימשך אליו, ואפשר שהתעניינותו תעבור לאובייקט אחר, אך אין הכרח שכך יהיה.

מספר פעמים הוא שב ומאשר, שפרט למידע שניתן לו ע"י הנאשם ואשתו, אין לו כל דרך לקבוע מתי החלו בעיות הזיקפה ומה מקורן, ככל שהיו קיימות.

באשר לעניין הזכרון המדומה, מגדיר הד"ר בן ציון כ"סיכוי סביר" את ההסתברות שמדובר בתופעה כזו בענייננו, ומכל מקום עיקר ביקורתו היא על כך שד"ר אביב שלל לחלוטין אפשרות כזו, ולדעתו צריך היה להתייחס לכך בפחות פסקנות. כאשר הוא מעומת עם כך שיש שתי מתלוננות ומה הסבירות שתופעה כזו תתרחש אצל שתיהן בו זמנית, הוא מעלה השערה שאחות אחת, דומיננטית יותר, יוצרת השאה אצל רעותה, ולגבי ההיתכנות שלשתי הבנות יהיו אותן הפנטזיות ואותו סיפור של זכרון מדומה, הוא מודה שבעוד לגבי מתלונן בודד ההסתברות לקיום זכרון מדומה פחותה מ-10%, הרי לגבי שתיים, בו זמנית, מדובר על סיכוי סטטיסטי קטן, ומקרה כזה נדיר. הוא עצמו לא ראה הרבה מקרים של זכרון מדומה, אצל יחיד, לא כל שכן אצל שניים בבת אחת, אך לדעתו צריך להעלות את האפשרות הזו ולדון בה בכובד ראש.

ניתן לומר, שעדותו של ד"ר בן ציון, אינה מאששת את טענות הנאשם, בהעדר תימוכין שבעובדות האובייקטיביות לנטען, ומנגד – דבריו מכבידים על גירסת ההגנה במספר עניינים, עניין "הזיקפה הסלקטיבית", ההיתכנות לכך במקרי פדופיליה בכלל וגילוי עריות בפרט, והסיכוי הסטטיסטי המועט מאד לקיום זיכרון מדומה או מושתל בו זמנית אצל שתי מתלוננות.

במקביל להצבת טענת האין אונות בחזית טענות ההגנה, ולהזמת אמיתות גירסת המתלוננות, חשף הנאשם, לקראת סיום המשפט, את העובדה, שאותה הסתיר מטעמים תוך- משפחתיים, ובסוברו שיוכל לנהל הגנה טובה גם בלי זה, שבתו נולדה כתוצאה מהפרייה מלאכותית ולא מיחסי מין. בכך רואה הוא תימוכין לטענתו שאין הוא ניחן בכח גברא.

הרופא שהעניק טיפולי פוריות והפרייה לבני הזוג, היה ד"ר אדולף כהן ז"ל, אשר זמן קצר לאחר ששמענו את עדותו, דבר שנעשה בביתו בחיפה, בשל מצבו הבריאותי, הלך לבית עולמו, למרבה הצער.

עפ"י תצהיר עדותו הראשית, בהיותו מנהל מחלקת נשים ויולדות בביה"ח "סורוקה", ניהל גם את מרפאת העקרות, חוסר פוריות, במסגרת מרפאות החוץ, והוא זוכר את עניינה של אשת הנאשם, באשר התגלתה בעייה כפולה, שהצריכה הפרייה מתורם זר – זרעו של הנאשם לא היה פורה, ובנוסף התברר שאינו מסוגל לקיים יחסי מין, שילוב של שני גורמים כאחד. הטיפולים כתוצאה מכך נעשו עוד בשנת 1975, והתמשכו לאחר מכן בשנים 85' ו-86'.

הכרטיס הרפואי היחיד שאותר, שייך לטיפול המאוחר יותר, אך מאזכר הפרייה מתורם זר עוד בשנת 1975.

בעדותו בפנינו, סיפר ד"ר כהן, כי כבר ב-1975 שמע מפי שרה "שיש להם קשיים ביחסי מין, אין להם חיי מין", וזה מעבר לבעייה עם פוריות הזרע.

גם רופא זה מאשר, שאימפוטנציה יכולה להיות סלקטיבית, והסובל ממנה, שלא על בסיס סיבה אורגנית, יכול שיהיה מסוגל לקיים יחסים עם אשה מסויימת, ולא עם אחרת.

הרופא מעומת עם כך שב-נ/31, רשומה מאפריל 1985, יש מינוח רפואי שמשמעותו שבני הזוג מקיימים יחסי מין פעמיים בשבוע. הוא מסביר שאכן כך אמרה לו בתשובה לשאלתו, אך התברר ששרה שיקרה, כי התביישה להודות שאין בעלה יכול לקיים עמה יחסי מין. לדבריו, הוא זוכר שב-1975 לא שיקרה ואז סיפרה לו את אשר רשם בתצהירו. הוא עומד על כך שפרטי העניין זכורים לו, בשל חריגות המקרה, ובטוח שהתוודתה בפניו על העדר יחסי מין בשנת 1975, ואף בנוכחות בעלה, וכי אותו שקר נעשה רק ב-1985, כאשר בני הזוג חפצו בילד נוסף מהפרייה. הוא מאשר שלא טרח לשנות ולעדכן את הרישום, הלכאורה, כוזב, בנ/31.

הד"ר כהן סבור, שבעיית האימפונטציה אצל הנאשם היא על רקע נפשי, ובין היתר מסיק זאת מכך שהנאשם הצליח להפיק דגימת זרע, ולספקה לבדיקתו, אף שהיה קושי להשיג ממנו את הדבר. לדבריו, ניתן להביא דגימה זו, גם אם אין זיקפה מלאה, אלא חלקית בלבד.

מהיבט הרישום והתיעוד הרפואי – מה שקיים - חד משמעית סותר את גירסת ההגנה במשפט, שכן לכאורה מדובר על קיום יחסי מין פעמיים בשבוע, כאשר האמירה נעשית בשנת 1985. קשה לקבוע מימצא ביחס לדברי הרופא כי זכר היטב, בשנת 2007, הרלוונטית לעדותו, ובסוף 2006, כאשר ניתן התצהיר, ששלושים שנה קודם לכן, אמרה לו שרה בעל פה שבעלה אימפוטנט ושאין יחסי מין, ושלמרות זאת, 10 שנים אחר כך, רשם אחרת בנ/31וקשה להבין את הטעם לרישום מוזר ולכאורה לא אמיתי אשר כזה. ניתן לומר, במלוא העדינות, ומה גם שהרופא שוב אינו עמנו, ותוך שמירה על כבודו, שלא השתכנענו שזכרונו בעניין זה לא בגד בו, ושמא כאשר פנו אליו הנאשם ורעייתו ליתן עדות, סייעו לו "להיזכר" בדברים שלא ממש כך היו, ויש לומר שלא מצאנו הסבר מוצק ומהימן לכך שהרישום מ-85' הפוך לחלוטין ושהרופא עצמו לא מצא לנכון לתקנו ולשנותו, הגם שלדבריו היה ער לכך שהמידע סותר ואינו מתיישב עם מה שידע לכאורה מפיה של שרה קודם לכן.

עוד עולה מדברי הד"ר כהן, שאיננו מטילים ספק בידיעותיו ומומחיותו המקצועית בתחום הנדון, שאי פוריות של הזרע אף היא בפני עצמה סיבה מספקת לביצוע הפרייה, ואין זה מתחייב כלל שאותו גבר יהיה חסר כח גברא, וכן אישר גם רופא זה שאימפוטנציה יכולה להיות סלקטיבית ואפשר שהגבר יהיה מסוגל לקיים יחסים מלאים, או חלקיים, עם אשה אחת ובה בעת עם אחרת יסבול מאין אונות.

לאחר דברים אלה, שב הנאשם לדוכן העדים (21.6.07), והעיד, כי נותח באשכיו בשנת 1970, וכעת נזכר ומודע הוא לחשיבות העניין, והמסמוך הצריך לכך הוגש כנ/33. הוא מוסיף ומספר שמאז התאונה הראשונה, כבר החלו בעיות בחיי המין שלו ושל אשתו, דברים שהסתיר מהמשטרה מחמת הבושה, אותה בושה שמנעה ממנו גם להיזקק לטיפול רפואי במישור זה, והוא מגדיר את יחסי המין כ"כמעט לא משהו. כמעט ולא היו יחסים בינינו. היחסים שלנו היו בצורה של 5 דקות, 3 דקות, כאילו זה עונש בשבילי לגמור את זה ודי". לדבריו, התופעה החלה מיד עם נישואיו, וכזכור - התאונה הראשונה התרחשה יום לאחר מכן.

עוד הוא מספר כי נתקל בקושי להוציא את זרעו לצורך בדיקתו ע"י ד"ר כהן, אך לאחר נסיונות רבים "אולי בפעם השישית או החמישית שנתתי כמה טיפות זרע, שזה בקושי יצא והוא לקח את זה". נשאל אודות יחסי המין שלו עם שרה, ושב וציין שאין מדובר ביחסי מין ממש, שכן לטעמו שלוש או חמש דקות אינן מהוות יחסי מין ו"זה לא היה עומד כמעט, לא היתה לי זיקפה", ולראשונה הוא טוען שגם עם אשתו הקודמת סבל מכך, בלי קשר לתאונה שאחרי נישואיו לשרה, וטוען שזו היתה סיבת גירושיו, וקושר זאת לנימוק שנתן בעבר, כאילו היא בגדה בו, בכך שמנמק שהבגידה באה בשל הבעיה שסבל ממנה. הוא מפרט עוד, כי "כמעט ולא היתה לי זיקפה. הייתי שוכב איתה ו-2-3 דקות לא היתה זיקפה וזרע לא היה כמעט בכלל והיא כל הזמן אמרה לי שאולי מהתאונה...".

הוא מאשר, בחקירה הנגדית, שהצליח לקיים עם אשתו יחסי מין מסוג מסויים, ולהחדיר את איברו לשלה, אך "גם החדירה לא היתה חדירה. גם זרע לא היה לי... בערבית קוראים לזה מדלדל". כאשר התובע מציע לו שבעצם חוסר שביעות הרצון שלו מיחסי המין הוא משום הזמן הקצר שהיחסים נמשכו, הוא מאשר זאת. לפתע הוא מעלה השערה שאין האונות באה לאחר מחלת מין שלקה בה כאשר בגיל צעיר, בהיותו נער, נזקק לשירותי פרוצה. וסבל מסיפליס. הוא מספר שעם אשתו הקודמת כבר היו לו בעיות, וכי המצב הדרדר עם שרה, "כל הזמן זה בהתדרדרות".

את השיהוי בהעלאת הטענה, והסתרתה בעבר גם בפני רופאים שטיפלו בו, בלי קשר למשפט הנוכחי, הוא שב ומסביר בבושה ובכך שלא חפץ שבתו תדע שנולדה מהפריה מזרעו של תורם.

הוא מאשר שאולי שרה סיפרה לד"ר כהן בשנת 85' שהם מקיימים יחסי מין פעמיים בשבוע, והוא אף היה נוכח באותה שיחה, אך הוא טוען שלא יכול היה לעשות זאת ואינו יודע מדוע סיפרה כך לרופא. השערתו שהסיבה בכך שנשים המכירות את שרה עובדות בבית החולים, ואף עם ד"ר כהן, וחששה שיראו את התיק הרפואי ורצתה למנוע בושה.

הנאשם מדבר על הידרדרות ביכולתו המינית החל משנת 1980, התאונה השניה, ואומר שמאז רק כ-2% מתוך 100% היו יחסי מין תקינים, ומגדיר "היינו משחקים כאילו אנו עושים יחסי מין". לדבריו, התקשה בכך יותר מבעבר משום שלא יכול היה, בגלל התאונה, להיות שעון על ברכיו כפי שצריך בעת קיום יחסים. אינו נזכר מתי בדיוק פנה ל"קליניקה און" להתלונן על היעדר זיקפה, כזכור בעבר דיבר על שנת 89' או 90'.

התובע תוהה אימתי, לגרסתו, התחילו הבעיות, האם בגיל צעיר לאחר המגע עם הפרוצה, שמא לאחר מכן, בשנות ה-70', או רק בשנות ה-80', בהתאם לגרסאות השונות, והנאשם אומר שכשהיה צעיר היתה לו זיקפה אך לא כמו לחבריו שסיפרו שקיימו יחסים מספר פעמים ביום. עם אשתו הראשונה קיים יחסים, אך לדבריו לא סיפק אותה, ואילו עם שרה הוא מגדיר ש"זה היה יותר משחק מאשר יחסי מין... אולי פעם בשבועיים אולי פעם בשלושה שבועות".

באותה ישיבה, של יום 21.06.07, העידה בשנית אשת הנאשם, וסיפרה שעד החתונה לא קיימה יחסי מין עם הנאשם, וכזכור לאחר החתונה אירעה תאונת הדרכים הראשונה, ובעקבותיה התקשו בני הזוג לקיים יחסים "אם היתה חדירה, אני לא יודעת איך מסבירים בביהמ"ש על חיי מין לא תקינים. אני יודעת שמקיימים יחסי מין, אדם חודר, אני יודעת מה, אז הוא נכנס. זה היה בלתי אפשרי אז, אם הוא ניסה אז זה לא הלך ואם הוא הצליח אז זה היה משהו באמצע. לא יודעת איך מסבירים את זה... זה לא היה בדיוק זיקפה, הוא ניסה בכח... כאילו הוא מנסה והוא רוצה לעשות הכל אבל הוא לא מצליח כל כך הרבה... גם אם היתה חדירה חלקית אני חושבת שזה כאילו נעזר עם הידיים...".

נחקרת אודות הטיפול אצל ד"ר כהן, על מנת לקבל הפריה, ולהכנס להיריון, וטוענת שהרופא ידע שאין יחסי מין אך מאשרת שאמרה לו שהם מקיימים יחסים פעמיים בשבוע, ומסבירה, אף היא, שחששה שמכרותיה העובדות שבאותה מחלקה יראו את החומר וידעו את האמת, אם יראו שהשיבה לרופא שאין ביניהם יחסי מין.

היא טוענת שאחרי התאונה של 1980 לא היו כלל יחסי מין עם הנאשם, ולא היתה חדירה אך לשאלה מפורשת היא משיבה שכוונתה "אני יודעת שיחסי מין אשה צריכה להגיע לסיפוק, אני יודעת הכל, אבל זה לא היה".

בהמשך היא מדברת שוב על זיקפה חלקית אצל הנאשם, היעזרות בידיו בעת קיום היחסים, על חדירה חלקית ונסיונות לא מספקים לקיום יחסי מין, כאשר התדירות לזכרונה היא פעם בשבוע או בשבועיים. לדבריה, האמינה למתלוננות בתחילה רק כי לא הבינה שהן מתכוונות ליחסי מין מלאים בתלונתן, וחשבה שהכוונה רק לנגיעות ומעשים מגונים. אין היא זוכרת, שבסתירה לכך, יוצא, שכבר בשלב מוקדם, א.פ השתמשה בביטויים מפורשים כגון "שכב" ו- "להזדיין".

סיכום ביניים- גרסת האין אונות:

לטעמי, טיעונו של הנאשם, שניסה לתומכו בעדות אשתו, ובאלה של דר' בן ציון, בתחום מומחיותו, ושל ד"ר כהן המנוח שטיפל בבני הזוג, ולפיו קיימת חוסר היתכנות לביצוע המעשים מצידו בשל העדר יכולת פיזית לזיקפה ולחדירה, אינו יכול לזכות לאמון ולמשקל ממשיים.

הנקודות המרכזיות המביאות למסקנה זו הן אלה:

· הנאשם, כמו אשתו, למעשה אינם מאשרים כלל סיטואציה של העדר מוחלט של זיקפה או יכולת לקיים יחסי מין, ומדברים יותר על יחסי מין בלתי מספקים, חדירה חלקית, הסתייעות ביד, וכיוצא בזה. אלה – לא רק שאינם סותרים את ליבת התלונות, אלא במידה רבה אף מתיישבים עם דבריהן, כאשר גם האחיות מאזכרות קושי שהיה לו במגע עמן, ולעיתים נסיונות שלא צלחו מצדו לחדור לגופן.הן הדגישו, לא פעם, דווקא, את החדרת האצבעות לאיבר המין כאקט דומיננטי במעשי הנאשם.

· אין ראייה רפואית מוצקה לאשש את הטענה, שבעבר, ואפילו כיום, נעדר הנאשם יכולת להגיע לזיקפה, ולו חלקית, ואף גרסותיו שלו לגבי אימתי, ולו לשיטתו, חדל להיות בעל יכולת כזו, מבולבלות, סותרות, בלתי משכנעות, וכאמור - עולה מהן הודאה בכך שאינו נטול כושר מיני מוחלט.

· גם אליבא דמומחה מטעמו, יש אפשרות שאין אונות על רקע נפשי תהיה סלקטיבית, כאשר עם אישה מסויימת תהיה זיקפה, ועם אחרת לא תהיה, והרלוונטי לענייננו עד מאוד- אצל פדופיל או אדם הנמשך לקרובות משפחתו (גילוי עריות), אפשר שהאובייקטים הללו הם אלה שיעוררו אותו מינית ויביאו לזיקפה, בעוד שעם אחרות יסבול מאין אונות. מכאן - שאף אם נקבל שיש לו קושי רב בקיום יחסים עם אשתו, אין בהכרח השלכה על אמיתות תלונת האחיות.

· בעוד שהנאשם לא הצליח להביא ולו בדל תיעוד כתוב על תלונה או טיפולים בעניין האין אונות לכאורה, כמו למשל על סיפורו שביקר בקליניקה און, הרי הראייה הכתובה, תיעוד רפואי, היחיד שבנמצא, הוא הפוך – הרישום משנת 1985 אצל ד"ר כהן על קיום יחסי מין פעמיים בשבוע, רישום שהן הרופא עצמו והן בני הזוג לא הצליחו לתת הסבר מתקבל על הדעת לקיומו, אלמלא כך נאמר לרופא וכך היה. אינני מקבל את ההסבר התמוה ששרה, בנוכחות בעלה, מסרה לרופא נתון כוזב, בשל חששה ממכרותיה העובדות בבית החולים, ושהרופא הבכיר קיים והשאיר נתון שקרי ברישומיו, גם לאחר שידע שאין אמת בדבר, מסיבה שלא הובררה ולא התלבנה.

· הטענה הועלתה בשיהוי רב עד מאוד ובשלב מתקדם של המשפט, כאשר ספק אם הנימוקים של בושה והשפלה מספקים הסבר נאות, בעת שהנאשם עומד בפני משפט גורלי ומכריע להמשך חייו, והדעת נותנת שלו מלכתחילה היה מודע לנקודה זו היה מציף אותה וטוען לה בלהט, באשר היא מקעקעת, כביכול, את גרעין התלונות ונוגעת לתיאור עצם המעשים שבהם הוא מואשם.

· כבר צויין, שתמוה ששרה האמינה, עד שלב מתקדם, לאמיתות תלונות הבנות. אמנם, חלק מההסבר יכול להיות בכך שבניגוד לדבריה ראתה או חשדה בדברים הרבה קודם אך עצמה עיניה מראות, אך לצד זה יש כאן אינדיקציה לכך שסברה, מבחינתה היא, שהתלונות יכולות להיות אמת ולא נזעקה מייד להבין שלא יתכן שבעלה אנס וקיים מגע מיני עם מי מהן, לו נכון היה שאינו מסוגל פיזית לכך. בניגוד לדבריה ולדברי בעלה, כבר בשלב מוקדם של העלאת ההאשמות ניתן היה להבין שהן מתכוונות למגע שהוא מעבר לנגיעה בלבד, ושהן מאשימות אותו באינוס, משמע חדירה, ואם הוסיפה להאמין לגרסתן, אין זאת כי אם ידעה שבעלה מסוגל היה מבחינת יכולתו להגיע לזיקפה לבצע את המעשים.

· עניין ההפריה המלאכותית למעשה אינו במחלוקת כיום, ונקודה זו הוכחה די הצורך על ידי הנאשם, ואף הצפתה בשלב מאוחר יכולה להיות מובנת (בניגוד לקביעתי באשר לשיהוי בטענת האין אונות בכללה), אולם אין בכך לסייע כלל לנאשם. כפי שגם הרופאים העידו- זרע שאינו כשר להפרות את בת הזוג אינו נגזרת של העדר זיקפה ואין בכך אינדיקציה לחוסר יכולת לקיים יחסי מין. ספירת הזרע הנמוכה אצל הנאשם די בה להצדיק הצורך בהפריה, ואמנם הד"ר כהן נזכר שאצל הנאשם הייתה קיימת בעיה כפולה, וסבל גם מחוסר אונות, דבר שלא מצא ביטוי בתיעוד הרפואי, אולם, כאמור הצורך בהפריה כשלעצמו אינו מעיד על אמיתות הטענה.

· מעדות הנאשם עצמו עולה כי חש משיכה לא.פ, כי התנהגותה המינית עוררה אותו, הגם שניסה למזער תחושות אלו והוא אף לא שלל כי נגע בה נגיעות מיניות בחזה. אף באלו יש כדי להחליש את טיעוניו.

מכאן המסקנה והקביעה שטענת האין אונות הופרכה, ולכל הפחות לא הוכחה אף ברמה המינימלית, ככל הצריך למשפט זה, להטיל ספק במהימנות ואמיתות התלונות.

הערכת פרשת ההגנה וגרסת הנאשם:

שקלול ובחינה של העדויות מטעם ההגנה, ובראשן אמרות הנאשם ועדותו, מחייב התייחסות לשני מישורים – אמינות הכחשתו מכל וכל את המעשים המיוחסים לו, מצד אחד, והמישור שעניינו נימוקי הגנה "פוזיטיביים", כלומר הצגת מניע לדברי המתלוננות, ראיות רפואיות ואחרות לסתור את גרסתן, וכיוצא באלה.

בשני מישורים אלה - מצאתי שפרשת ההגנה אינה יכולה להיטיב עם הנאשם ולהטיל ספק כלשהו בדברי המתלוננות ואמינות גרסותיהן.

כאשר הובאו לעיל דברי הנאשם, אמרותיו, עדות אשתו ואמרותיה, ויתר ראיות ההגנה, נשזרו בהן הערות והערכות ביחס אליהן, ולהלן ארכז את עיקרי הדברים והנקודות שבעטיין אני סבור שאין בפי הנאשם הגנה טובה ומבוססת מפני האישומים:

· ככלל – אין נאשם צריך להראות את המניע של זולתו להעליל או לומר אי אמת אודותיו, אולם, הגיונם של דברים הוא שנאשם המצליח להציג סיבה מבוררת על שום מה המתלונן יאמר את אשר אמר, יכול לחזק את גרסתו הוא, ולהטיל ספק באמיתות התלונה ואיתנותה.

במקרה שלנו, גם הנאשם הסכים שחלק מהסיבות שהועלו כאפשרות לעלילה נגדו, מגוחכות (הריב על המזגן כטעם לתלונות על מעשי אינוס לאורך שנים ארוכות), וסיבות אחרות שהוצגו, מצאתי שהן מופרכות ועל פניהן אין בהן ממש. כך הוא באשר להיתכנות שהאחיות חפצו לנקום בו על איזה רומן שיוחס לו עם אימן, ובאשר לרצון אפשרי של ג.ע. לגמול לו, מטעם לא ברור, על כך שפיתחה משיכה לבנות מינה. אלה לא בוססו, ואין בהן כל הסבר לתלונות המפורטות, הקשות, ושהצפתן בשלבים ארכה חודשים ואף שנים.

אין בידי הנאשם להראות ולו ראשית סיבה לדבר העלילה הנוראה והקשה הזו, כפי שהוא טוען, כאשר מדובר בשתי אחיות שמגיל רך היו בנות בית אצלו, שאשתו הייתה להן כאם, ושמכל היבט צריכות היו לרכוש לו רק כבוד ואהבה.

נסיונה של ההגנה לבסס תיזה רפואית – מדעית ולפיה אפשר שהבנות מאמינות באמיתות דבריהן, אך בעצם מדובר בזכרון מושתל, או מדומה, או בסימפטום הנובע מפגם אורגני, הגידול בראשה של מי מהן, לא עלה יפה, ואין במאומה ממה שהוצג בתחום זה להקים ספק סביר או לשכנע אף במידה מינימלית שאפשר שיש ממש בתיאוריה כזו.

גם עדי ההגנה מדברים על סטטיסטיקה שלפיה ההיתכנות ששתי המתלוננות יאופיינו בסימפטומים כאלה – קלושה מאוד. האפשרות שהמטפל דני מלא- רון יצר זכרון מדומה או השתיל רשמים אצל המטופלת אינה ריאלית, שכן הטיפול החל בעקבות העלאת התלונות והזכרונות, ולא להפך, ואין ראייה רפואית משכנעת, ולו במקצת, לתמוך בטיעוני ההגנה הללו.

· למדנו שהתופעה, הדי נדירה, של היפנוט עצמי ורגרסיה בגיל, שמאפיינת את א.פ., כאשר היא נזכרת ומשחזרת את האירועים עם הנאשם, היא תופעה אותנטית, ולא הצגה מבויימת, וכי מדובר בסיפור המוכר למדע ובהחלט מאפיין קורבן של התעללות מינית בגיל הילדות, ואפקט פוסט טראומטי המתיישב עם תיאוריה ומאשש, בעצם קיומו, את דבריה.

· תגובותיו של הנאשם ואמירותיו בעימות המוקלט עם המתלוננות אינן מתיישבות עם טענתו לחפות. לא ייתכן ולא מתקבל על הדעת שאדם חף מפשע שאחייניותיו מטיחות בו האשמות נוראות ואיומות יאות להתנצל ולבקש סליחה על מה שלא עשה, בשל תירוץ מופרך ולא סביר שאישתו ביקשה ממנו לעשות זאת על רקע מצב נפשי וטיפול שמקבלת אחת האחיות. יש בדבר לפחות ראשית הודאה.

· הגם שברוב השיחה המוקלטת מכחיש הנאשם את המיוחס לו, אין ההכחשה לגמרי עקבית, ומספר התבטאויות במהלכה בעיתיות בעבורו, כאשר ניתן להסיק, והדברים צוטטו במלואם, שהוא מאשר קיום יחסי מין עם א.פ., אמנם שלא בגיל קטינות, אלא בצבא, וטוען שהיא רצתה בכך. כזכור – בשום שלב אחר ובשום התבטאות מודעת מטעמו, בין במשטרה, בין בבית המשפט, לא הסכים הנאשם לאשר שקיים יחסי מין עם אחייניתו.

· הנאשם למעשה מודה במגע גופני החורג מהמקובל בינו לבין א.פ. הוא טוען שהיא חשקה בו ורמזה לו שמעוניינת בקשר מיני איתו, ומאשים אותה במעשי "פיתוי" והתגרות מינית, אך גם מאשר שהוא מצדו לא היה לחלוטין אדיש, ומדבר על נגיעות בחזה, תוך שהוא מחבק אותה, ומאשר, הגם שכמובן לא בהיקף ובאופי המעשים שהן טוענות לו, שהיחס הגופני בינו לבין א.פ. חרג מעבר למצופה ולמקובל בקשר שבין דוד לאחיינית. מסיבותיו – הוא נוקב בתקופת השירות הצבאי של א.פ. כציר הזמן הרלוונטי, אולם, זהו חרב פיפיות. אם נקבל שגרעין תלונתה יסודו במציאות, ונחבר זאת לפרק הזמן שהוא עצמו רואה אותו כרלוונטי לזיקה מינית, ולו מוגבלת, בינו לבינה, הרי נמצא לנו שהדברים התרחשו לאחר מרץ 1986, כלומר לאחר הגיוס, ובתקופה שאין עליה התיישנות.

· תגובתו הספונטאנית הראשונה להטחת ההאשמות כנגדו, כמתאשר מפי עדה חיצונית, הדודה עליזה, לא היתה הכחשה מיידית ומוחלטת כמצופה מאדם חף מפשע, אלא, לאחר, שכפי שהעדה הזו התרשמה, הוא החוויר והיה המום, אמר דברים ברוח "מה פתאום נזכרתן כעת". אמירה כזו מתיישבת עם מי שמודע לכך שהדברים אמת וכי הגיע, אומנם באיחור מבחינתו, יום פקודה על המעשים הנתעבים, ומעלליו עלולים להיחשף .

מן המקובץ עולה, אם תשמע דעתי, שהנאשם לא הצליח להטיל ספק באיתנות ראיות התביעה, ויתר על כן, מפרשת ההגנה מתקבלים חיזוקים למיקום אחרוני המעשים על ציר הזמן הקריטי להרשעה על פי כתב האישום, המועדים שלאחר מרץ 86. אלה המועדים הרלוונטים לאפשרות ההרשעה, באשר, כזכור, הוכחת כל אלה שקדמו למועד זה, באה רק כהצגת רקע ושיטה למעשים הנפסדים המאוחרים יותר שעליהם בלבד מתבקשת ההרשעה.

סיכום כללי והכרעת הדין:

אני סבור שהמאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר את המעשים שיוחסו לנאשם, הן בחלק הכללי, שהתיישן, והן באישומים הספציפיים, ביחס למועדים שלאחר מרץ 86, שעליהם ביקשה להרשיע את הנאשם, וכי הדברים בוססו היטב הן ברמה העובדתית והן ברמה המשפטית, משמע, התקיימות החלופה שעניינה הימצאות המתלוננות במצב המונע התנגדות למעשים.

מצאתי שיש לאמץ ולקבל את גרסת המתלוננות שמעשי הפגיעה המינית, כמפורט באישומים הספציפים, נעשו לאחר מרץ 86, ולפיכך, אין עליהם התיישנות, ואף ההגנה אינה חולקת כי ביחס למועדים האלה, ככל שהוכחה התמשכות הפגיעה עד אליהם, אין הוא יכול לטעון טענת הגנה דיונית זו.

עוד מצאתי, כי חרף מאמצי ההגנה, וראיותיה, שהובאו ברוב חריצות להט וכישרון, באמצעות הסניגור המלומד, עו"ד זילברמן, הרי לא הוטל ספק ממשי, כזה העולה כדי ספק סביר, בעדויות הברורות והאמינות שהוצגו בפנינו על ידי המאשימה, ובראשן – עדותן המרשימה והמרגשת, יש לומר, של שתי המתלוננות.

בהינתן אלה- אמליץ בפני חברותי הנכבדות למותב, כי נכריע לשבט את דינו של הנאשם, ונרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

_______________

א. ואגו - שופט

ר. יפה כ"ץ- שופטת :

אני מסכימה.

_______________

ר. יפה – כ"ץ, אב"ד

ו. מרוז- שופטת :

אני מסכימה.

______________

ו. מרוז - שופטת

ניתנה היום יט' בסיון, תשס"ט (11 ביוני 2009) במעמד הצדדים.

א. ואגו, שופט

ו. מרוז, שופטת

ר. יפה-כ"ץ, אב"ד

רוצה שעורך דין פלילי יחזור אליך?

הרשעה במסגרת מעשי אינוס ומעשים מגונים במשפחה

מדינת ישראל

הכרעת דין

מאמרים נוספים בתחום

זכות חשוד להיוועץ עם עורך דין

ספק סביר במשפט הפלילי

זיוף תקיפה מינית, היה או לא, איך נדע?

מעשה מגונה - מסגרת משפטית

ניצול יחסי מטפל מטופל במשפט הפלילי

בעילה אסורה בהסכמה, יסודות העבירה והוכחות

מהו מעשה סדום ומה העונש על עבירה פלילית זו?

ביגמיה בהליך הפלילי, מה העונש על ריבוי נישואין?

עבירת החזקת פרסום תועבה של קטין, מה העונש הצפוי?

הטרדה מינית של עובד ציבור, מה העונש?