האם בית המשפט יורה למדינה להושיב טובין שחולטו על ידי רשות המיסים?

דרגו את המאמר

השופט הורה לרשות המיסים להחזיר לתובע את הטובין שיובאו על ידו אך חולטו לאחר הגעתם ארצה. זאת לאור העובדה שהרשות שגתה בפירוש סיווגם של הטובין והוראות החוק שחלו עליהם. השופט הכריע כי הטובין לא היו בגדר "חומר בלתי מעובד", למרות שהיה צורך להוסיף להם מים טרם השימוש. בית המשפט קבע כי הכרעה זו תאמה למבחן המציאות ותכלית החקיקה.

במקרה זה, הוגשה תובענה כנגד רשות המיסים שעניינה היה החזרת התפוס שבידה, מכוח סעיף 192(א)(1) לפקודת המכס. עובדות המקרה היו כדלקמן. בתאריך 19/02/06 התובע ייבא לארץ משלוח של טבק מירדן. הטובין סווגו על ידו בקטגוריה של "טומבק", בהתאם לחוק. מס הקנייה שהיה בגין ייבוא זה עמד על 50 ₪ לק"ג. בהתאם לסיווג ולכמות, התובע שילם מס סך של 97,368 ₪ לנתבעת. זו טענה שבדיקה שנערכה בבית המכס העלתה כי ניתנה הצהרה כוזבת לגבי חלקם של הטובין המיובאים. שכן, חלקם היו צריכים להיות מסווגים בקטגוריה שונה שמס הקניה בגינה עמד על 241.48 ₪ לק"ג.

הנתבעת טענה כי לו הסיווג היה נכון, סכום התשלום היה צריך להיות גבוה יותר ומשכך, היא דרשה את ההפרש. קרי, יתרת חובו של התובע. לטענתה, חוב זה עמד על סך של 117,520 ₪. בשל פער זה, הטובין שלא סווגו בהתאם נתפסו על ידי פקיד המכס ולתובע נשלחה הודעה בדבר התפיסה וזכותו בנידון. הלה נמנע מתגובה. בשלב מאוחר יותר, נשלחה לתובע הודעה בדבר חילוט הטובין התפוסים. אז הוגשה התביעה דנן.

טענות הצדדים

התובע טען כי לא ניתנה כל הצהרה כוזבת לגביי יבוא הטובין המוחלטים וכי סיווגם הנכון היה כפי שהצהיר. משכך, התובע עתר להחזרת הטובין. הוא תמך טענתו בחוות דעת של סוכן מכס.

מנגד, הנתבעת התבצרה בעמדתה וטענה כי הסיווג לא היה נכון. היא התבססה על נימוקיו של מפקח הסיווג הארצי באגף המכס והמע"מ, שאישר את עמדתה. כלומר, שהטובין התאימו לסיווג אחר. לדידה, משניתנה הצהרה כוזבת בעניינם של הטובין נשוא התביעה, חילוטם נעשה כדין מכוח הוראות סעיף 204 לפקודת המכס.

דיון והכרעה

שני הצדדים הסכימו כי את החומר שחולט ניתן היה לעשן. על כן, המחלוקת התמקדה בסיווגם הנכון של הטובין שחולטו. השופט ציין כי העקרונות בדבר סיווג טובין נקבעו בצו תעריף המכס ונקבעו על ידי בית המשפט העליון בפסק דין קודם בעניין. על פי עקרונות אלו, יש צורך להבהיר את טיבם של הטובין: מהותם, השימוש בפועל ותכונותיהם. לאחר מכן, נדרש להבהיר את משמעותם המשפטית של פרטי המכס המדוברים. לבסוף, להתאים בין הטובין לבין פרט המכס.

במקרה דנן, שלבים אלו יושמו במלואם. השופט קבע כי הטבק שחולט היה מיועד לעישון בנרגילה לאחר הרטבתו במים. גם הצדדים הכירו בכך. אולם, השאלה הייתה האם טבק זה היה צריך להיות מסווג כ"טבק בלתי מעובד" בשל העובדה שהוספת המים טרם נעשתה, או כ"טבק מעובד". הנתבעת טענה כי הפעולה של הוספת המים שינתה את סיוגו של הטבק ל"בלתי מעובד". אולם, השופט קבע כי פעולה פשוטה של הוספת מים לטבק לצורך העישון בנרגילה לא הייתה יכולה להיחשב כפעולת עיבוד, שהפכה את הטבק למוכן לעישון.

לדידו, פרשנות זו עלתה בקנה אחד עם תכלית פקודת המכס וצו תעריף המכס, שהטיל מס נמוך יותר על טבק שיועד לשימוש בנרגילה ולא לסיגריות. כלומר, מטרתו של המחוקק הייתה להבחין בין טבק לסיגריות, שצריכתו הייתה פחות רצויה, לבין טבק לנרגילה. על כן, בית המשפט פסק שאופן השימוש בטבק, משמעותו המשפטית וסיווגו הנכון הובהרו ופורשו כראוי על ידי התובע. בסופו של דבר, השופט סיווג את הטובין שחולטו בהתאם לדרך בה סווגו על ידי התובע, ומשכך הוא נמצא זכאי לקבלתם ולביטול החילוט.