הפקת אירועים בטבע - האם נדרש היתר מיוחד?

דרגו את המאמר

השופטת הרשיעה נאשמים שהפיקו אירוע פרטי בשמורת טבע, בעבירות על פי חוק גנים לאומיים. השופטת קבעה כי הנאשמים לא קיבלו היתר כנדרש, פגעו בבעלי החיים בשמורה והסבו נזק למקום. עם זאת, היא הרשיעה את הנאשמים רק בחלק מכתב האישום וקבעה את אחריותם בנפרד ולא כמבצעים בצוותא, כטענת המאשימה.

במקרה זה, הנאשמים הואשמו בעבירות על פי חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח - 1998. על פי העובדות שפורטו בכתב האישום, בתאריך 14/10/2004 הנאשמים ערכו בשמורת הטבע בהר יואש, סמוך לאילת, אירוע ללא היתר. לצורך האירוע הוקמה במה ותאורה והובאו מערכות הגברה, גנראטור וזרקורי לייזר. הנאשמים השמיעו מוסיקה בעוצמה גבוהה, הקימו אוהל גדול, הבעירו אש והותירו אחריהם פסולת רבה. פקח רשות הטבע והגנים דרש מהנאשמים להפסיק את האירוע אולם הם סרבו להישמע להוראותיו. בשל כך, הנאשמים הואשמו בפגיעה בשמורת טבע ובחמש עבירות נוספות על פי התקנות.

טיעוני הצדדים

המאשימה ביקשה להרשיע את כל הנאשמים בשל מעשיהם, כפי שפורטו בכתב האישום. נטען כי הוכח שהנאשמים ערכו את ההופעה רבת המשתתפים בשמורה, ארגנו ויזמו אותה ואף קיבלו תמורה בגינה. על כן, כל אחד מהם היה בגדר המבצע העיקרי של העבירות. המאשימה טענה כי לא היה זה מתפקידה להוכיח מי מבין הנאשמים פעל פעולה מסוימת וכי שותפותם בהפקה חייבה הרשעתו של כל אחד מהם כמבצע העיקרי ובצוותא.

לטענת אחד מהנאשמים, תפקידו באירוע התמצה בהיותו שכיר בחברת הציוד שסופק, חלקו היה קטן, הוא לא יזם ולא ארגן ולא היה בסמכותו להביא לסיומו. בנוסף, הנאשמים טענו כי היתר לקיום האירוע התקבל מידי המפקח על רשות הטבע והגנים. היתר זה התקבל בעל פה, על פי הנוהג שהתגבש לאורך השנים באירועים רבים דומים. משכך, לדידם, לא התקיימו יסודות העבירה. הם הוסיפו וטענו כי בחקירה נפלו פגמים רבים אשר היה בהם כדי להביא לזיכוים. בין פגמים אלו היה ניתן למנות את העובדה שהמאשימה נקטה באכיפה בררנית ולא מיצתה את ההליכים עם גורמים אחרים שנטלו חלק באירוע. כמו כן, נטען כי המאשימה לא הוכיחה את יסודות העבירה.

דיון והכרעה

השופטת פנתה לבדיקת כל אחת מהטענות בנפרד. ראשית, נבדק האם היו מחדלים בחקירת הנאשמים על ידי המאשימה. השופטת קיבלה את טענת הנאשמים בעניין. היא ציינה כי הנאשמים לא הוזהרו כראוי וכי הדין לא מוצה עם כלל המעורבים בפרשה. לכך לא סופק הסבר סביר מטעם המאשימה.

בנוסף, אופן ניהול החקירה, לרבות דחיית מועד מתן העדות של אחד מהנאשמים, אי עריכת עימותים והיעדר אזהרה ראויה פגע באפשרות הנאשמים להתגונן. עם זאת, השופטת שוכנעה כי מחדלים אלו לא עלו לכדי תחולת ההגנה מן הצדק או עיוות דין שהצדיק את מחיקת האישום או זיכוי כללי. אולם, השופטת זיכתה את הנאשמים מהעבירות בגינן לא הוזהרו בעת חקירתם.

לעניין שאר העבירות, השופטת קבעה כי המאשימה הוכיחה כי אירוע רב משתתפים התקיים בשמורת הטבע הר יואש. אירוע זה כלל התכנסות של 150 אנשים בלילה, הקמת אוהלים, רעש רב עוצמה, הופעה מוזיקלית, תקליטן ותאורת קרני לייזר. הוכח כי הפעלת הרעש הייתה עלולה לגרום לנזק לבעלי החיים בשמורה. עם זאת, נמצא כי לא הייתה קיימת שותפות מלאה בין כלל הנאשמים בהפקה הכוללת של האירוע, עד כדי ראייתם כמבצעים בצוותא של כל הפעולות שהיו קשורות בו. כמו כן, נקבע שלא הוכח שהנאשם הראשון היה שותף לכל הפעילות האסורה.

במקביל, השופטת דחתה את טענת הנאשמים לגבי ההיתר שניתן בעל פה על ידי הפקח. בעניין זה, היא העדיפה לקבל את עדות הפקח שנשמעה החלטית עקבית. גרסתו נתמכה אף בהודאת הנאשם הראשון, לפיה לאירוע לא התבקש אישור. דחיית הטענה התבססה גם על העובדה שעדויות עדי התביעה בעניין היו ברורות ואחידות, לעומת גרסת הנאשמים שלוותה בבלבול והיעדר ראיות מוצקות.

כמו כן, נקבע כי גם אם ההיתר היה ניתן בעל פה, הרי שדרישת החוק היא להיתר בכתב ולכן לא היה בכך על מנת להשפיע על תוצאת הדיון. לסיכום, השופטת הרשיע את הנאשמים בביצוע חלק מהעבירות על פי חוק גנים לאומיים, אך הרשעתם הייתה לחוד ובהתאם להיקף פועלם.