הרשעת שוטר - בלש תחנת חדרה בהריגת פורץ בפרדס חנה
| דרגו את המאמר |
|
שופט ביהמ"ש המחוזי ד"ר מנחם פינקלשטיין הרשיע עתה את הנאשם שחר, בלש במשטרת חדרה, יליד 1980 , בעבירת הריגה של המנוח מחמוד בתאריך בפרדס חנה, וקבע שלא עומדת לו טענה ההגנה העצמית וכן קבע כי לא עומדת לו גם הגנת הצידוק.
טענת ההגנה המרכזית של הנאשם היתה טענת ההגנה העצמית, לאמור: הוא ירה במנוח משום שהיה במצב של סכנת חיים.
השופט קבע את הדברים הבאים: "במקרה הנדון כאן, הגעתי לכלל דעה כי הנאשם לא היה במצב של סכנת חיים בעת שירה במנוח, וכי הטעם - ומכל מקום הטעם העיקרי - לכך שירה, הוא הרצון למנוע את הימלטותו של המנוח.
הוספתי כי אפשר שיש לצרף לכך גם את העובדה שנפגע קלות מהרכב שהחל ביציאה ממקום חנייתו, אך גם אם חש הנאשם סכנה מסוימת כתוצאה מפגיעה זו, איני סבור שהוא חש סובייקטיבית סכנה מוחשית לחייו. משמעותה של קביעה זו היא שלילת תחולתו במקרה זה של סייג ההגנה העצמית. גם אם תחילת פנייתו של הרכב גרמה לנאשם סכנה מסוימת שאינה סכנת דריסה ואינה סכנת חיים, לא הייתה כל הצדקה לירי מיידי מטווח קצר לעבר ראשו של המנוח.
דרכים אחרות היו בידי המערער כדי לטפל במצב שנוצר ולמנוע את הסכנה המסוימת. אכן, בהמשך הניתוח אדגיש כי לעצם קיומן בידי הנאשם של דרכי פעולה שאינן קטלניות, יש לדעתי חשיבות מכרעת במקרה זה, מבחינה עובדתית, משפטית ומוסרית גם יחד".
השופט פינקלשטיין הדגיש
כי יש משמעות רבה לעובדה שהנאשם נקט בבית המשפט קו הגנה המבוסס על עובדות שאינן נכונות וכי אין להתעלם מ"שינוי החזית" העובדתי שעשה מן החקירה אל המשפט, אשר בא לידי ביטוי בגירסת הנאשם שלא ירה מרצון, וכי הירי היה בשמשת הרכב ובמנוח בו זמנית. הטענה הראשונה בדבר פליטת כדור אינה מתיישבת עם טענת ההגנה העצמית . יש מקום לשאול מדוע שינה הנאשם את גירסתו וטען שלא התכוון כלל לירות, ואין מנוס מהמסקנה כי שינוי הגירסה נבע מהתובנה שלו עצמו שאין ניתן להצדיק ירי מיידי לראשו של המנוח מטווח קצר באותן נסיבות.
השופט הבהיר כי אין מנוס מהמסקנה, לשיטת הנאשם עצמו, כי עמדה בפניו אלטרנטיבה סבירה ולא קיצונית, היינו ירי בגלגלי הרכב, ירי שהיה בו הן כדי למנוע את בריחת החשוד והן לנטרל כל סכנה שהיא - אם הייתה ובמידה שהייתה. הירי המיידי לגופו של המנוח, במיוחד כשזה היה לראש – גם אם לא היה כיוון למצח דווקא – היה אפוא ירי מובהק שלא כדין. יושם אל לב, שאין מ דובר כאן בירי ממרחק של מאות או עשרות מטרים. הנאשם עמד ליד הרכב ונשקו שלוף ודרוך. הצלחתו של ירי לגלגלי הרכב מטווח קצר ביותר הייתה מובטחת ואפקטיבית. אחרי ירי כזה, המנוח לא יכול היה לנוע עם רכבו ולהסתלק מן המקום או לפגוע ברכבו במאן דהוא. יצוין כי יש מקום לדון גם באפשרות ירי לרגליו של החשוד, ירי המוסדר גם בפקודות המשטרה. גם דרך זו חמורה פחות, כמובן, מירי לעבר הראש. ואולם, נראה כי במקרה זה, בסיטואציה שנוצרה, הירי לעבר גלגלי הרכב היה חמור פחות מירי לעבר רגלי החשוד, אך אפקטיבי יותר בנסיבות האירוע. הנאשם עצמו הבין זאת, כפי שעולה מדבריו שלו בבית המשפט.
באשר להגנת הצידוק
אמר השופט פינקלשטיין את הדברים הבאים: " הנאשם הפר בדרך פעולתו את כללי הפתיחה באש של משטרת ישראל המתייחסים למעצרם של חשודים בביצוע פשע מסוכן, והמשקפים כאמור את תנאי הגנת הצידוק שממנה עשויים ליהנות השוטרים המפעילים נשק לצורך אכיפת דין. בית המשפט העליון ציין בעבר כי בהוראות הפתיחה באש "גלום ניסיון מצטבר רב", וכי הוראות אלה, ונוהל מעצר חשוד בכללן, מספקות: " אמת מידה נאמנה באשר למה שסביר לצפות בדרך כלל מחייל הנדרש לעצור חשוד".
השופט קבע כי לפי עקרונות הגנת הצידוק וגם לפי כללי הפתיחה באש של משטרת ישראל המשקפים עקרונות אלה, לא זכאי הנאשם להגנת הצידוק.
עוד ציין השופט כי פעולתו של השוטר בלכידת הפורץ היתה משימה שטורית מובהקת ומוצדקת , ומ דובר בשוטר שדבק במילוי משימתו ואולם הירי המיידי לראשו של המנוח היה פעולה קיצונית בלתי מידתית ובלתי מוצדקת.
השופט פינקלשטיין סיים את הכרעת דינו בקובעו כי משמולאו יסודות עבירת ההריגה, ומאחר שאין עומדות לנאשם ההגנות שבדין למעשהו – הן ההגנה העצמית, הן ההגנה העצמית המדומה והן הצידוק - אין מנוס מהרשעתו בעבירה של הריגה.
