הפצת איידס - האם מעשה פלילי?
| דרגו את המאמר |
|
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של נאשם, אשר כמעט והדביק את חברתו הקטינה במחלת האיידס, והרשיע אותו בעבירת עשיית מעשה העלול להפיץ מחלה. בית המשפט גזר על הנאשם 10 חודשי מאסר בפועל ולאחריהם שנה של מאסר על תנאי.
השופטים קבעו כי הנאשם, אשר קיים יחסי מין עם חברתו הקטינה כאשר הוא יודע שהוא חולה איידס, והיא איננה יודעת על כך, מהווים הפצה של מחלה מסוכנת. הנאשם טען להגנתו כי לא ניסה להדביק את חברתו באיידס, שכן לא הגיע לסיפוק בתוך גופה. לשיטתו, ב"כ המאשימה לא השכילה להוכיח כי אכן ניתן להעביר מחלה זו על ידי יחסי מין לא מלאים.
לא הגיע לסיפוק כדי לא להדביק, האם הגנה במשפט?
עם זאת, בית המשפט קיבל את טענות המדינה וקבע כי מחלת האיידס הינה נגיף קטלני ומסוכן אשר הפצתו דרך יחסי מין ידועה לכל (ואין צורך להזדקק לחוות דעת רפואית בעניין). המדינה הוסיפה כי אי הגעתו של הנאשם לסיפוק בתוך גופה של חברתו, מעיד על כך שהנאשם ידע על הסכנה שבמעשיו.
השופט אליקים רובינשטיין נדרש לדון האם אי הגעת הנאשם לסיפוק, מהווה הגנה לאחרון מעבירה פלילית של הפצת מחלת האיידס תוך קיום יחסי מין ללא אמצעי מניעה. על פי הדיון בערעור, בית המשפט העליון קבע הלכה כי אין להעניק גושפנקא חברתית, ולו מינימאלית, למעשיו של הנאשם, ויש להוקיע התנהגות זו מן החברה. אמנם, הגעת הנאשם לסיפוק מחוץ לגופה של חברתו מקטין את סיכוייה לחלות במחלה, אך מעשיו עדיין עולים כדי העמדת חייה בסיכון ממשי.
