דחיית ערעור של אדם שניסה למכור הרואין במהלך דיון משפטי

דרגו את המאמר

הרכב השופטים בבית משפט מחוזי דחה ערעור של המערער שהורשע בעבירת סמים וערער על חומרת עונשו. השופטים קבעו כי מקום ביצוע המעשה, דרך המכירה ועברו המכביד של המערער הצדיקו את ההחמרה בעונש, שהתבטאה במספר גבוה של חודשי מאסר בפועל. עם זאת, השופטים קיבלו את ערעורו של המערער השני שהורשע בפרשה והפחיתו את עונשו בארבעה חודשים.

במקרה דנן, היה מדובר באיחוד של שני ערעורים שעסקו בחומרת העונש של הנאשמים – המערערים. לאחר שמיעת הראיות בתיק, שני המערערים הורשעו בביצוע עבירות סמים. אחד מהם נדון למאסר בפועל לתקופה של 28 חודשים, והמערער השני נדון לעונש מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים. כמו כן, על שניהם נגזרו עונשי מאסר על תנאי.

על פי הכרעת הדין, במהלך דיון בבית משפט השלום באשקלון, המערער הראשון ניסה לספק סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של 3 גרם למערער השני, שהיה עצור אותה עת. בעקבות ערנותם של שני שוטרים שנכחו בבית המשפט, העבירה לא יצאה לפועל. המערער השני הורשע גם בניסיון להחזיק סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, בעקבות ההתרחשות באולם בית המשפט. המערערים השיגו על עונשם.

טענות הצדדים

המערער הראשון טען שבהתחשב בכך שהיה מדובר במקרה יחיד ובודד, ושהיה מדובר בכמות סם במשקל נמוך, של 3 גרם בלבד, העונש שהושת עליו היה מופרז לחומרה. המערער השני טען שלדידו, מצב בו אדם חופשי הגיע לבית המשפט והעביר סם לעצור הצדיק החמרה יתרה עם הראשון. זאת לעומת החמרה עם העצור שקיבל את הסם.

על פי קו ענישה זה, הפער בענישת שני המערערים, שעמד על ארבעה חודשי מאסר בפועל, היה מצומצם מדי. המערער השני טען כי הוא לא ידע מה כמות הסם אותה היה אמור לקבל, ושני המערערים הדגישו כי העבירה לא הושלמה, ומשכך היה מקום להקל עמם. המשיבה התנגדה לקבלת הערעור ולא תמכה בהקלה בעונשם של המערערים.

דיון והכרעה

הודגש כי הספקת סם מסוכן הינה עבירה חמורה, לא משנה היכן בוצעה או היכן נעברה. עם זאת, מיקום העבירה במקרה דנן הוסיף חומרה יתרה. החומרה במקרה נבעה מהפגיעה במעמדו של בית המשפט כסמל וברמה המעשית של עיסוק בעשיית משפט. נקבע שהמעשה לימד על התעוזה והאומץ שהיה למערערים ולכן הייתה הצדקה להחמיר עימם.

בנוסף לכך, למערער הראשון היו 14 הרשעות קודמות בגין עבירות אלימות, רכוש וסמים. בחודש מרץ 2002 הוא נדון לשש שנות מאסר בפועל בגין מעשה סדום בכוח ואיומים בתקיפה. יתרה מזאת, טענתם של המערערים כי היה ראוי להקל בעונשם היות והמעשה לא הושלם, נדחתה על ידי השופטים. הם קבעו שהמעשה לא הושלם עקב ערנות השוטרים ולא עקב חרטה מצד המערערים, כך שלא היה צריך לזקוף זאת לזכותם.

השופטים פסקו כי באשר לאורך תקופת המאסר, הערכאה הקודמת כתבה פסק דין משכנע ומנומק, שבוסס על תשתית עובדתית ראייתית. נקבע שגם אם טענת המערער הראשון לפיה העונש שנגזר בתיק היה חמור מהרף המקובל, הייתה לכך הצדקה בנסיבות המקרה. כלומר, השופטים הסכימו עם התוצאה אליה הגיעה הערכאה הקודמת. נקבע שגם החלטת הערכאה שלא לקבל את טענת המערער השני, לפיה הוא לא היה מודע לכמות הסם, הייתה מוצדקת ובוססה על העובדות בפועל.

המשיבה טענה כי העבירה שבה הואשמו המערערים דרשה תכנון מוקדם. הואיל ובשל חסר בעובדות שהתגלו לא היה ניתן לדעת מי מבין שניהם הגה את הרעיון ותכנן אותו, לא היה צריך להחמיר יותר מידי עם אף אחד מהם. בפועל, בית משפט קמא החמיר יותר עם המערער הראשון. המשיבה סברה שהחמרת העונש עמו נבעה מעברו הפלילי הכבד יותר לעומת המערער השני.

דעה זו התקבלה באופן חלקי בלבד. לקביעתו של בית המשפט, בהיעדר תשתית עובדתית אחרת, היה מקום להחמיר יותר עם האדם שסיפק את הסם מבחוץ לעומת החמרה עם העצור שהיה אמור לקבל את הסם. לנוכח זאת, ולאור עמדת המשיבה לפיה עברו של המערער הראשון הצדיק החמרה עימו לעומת השני, השופטים הפחיתו את עונשו של המערער השני. בית המשפט גזר עליו עונש מאסר בפועל של 20 חודשים לעומת 24 חודשי מאסר ובכך למעשה קיבל את הערעור בחלקו.