קנסות ומאסר בעקבות אי דווח לפי חוק מע``מ

דרגו את המאמר

גזירת דין על נאשם אשר ביצע עבירות מע"מ חמורות

הנאשם במקרה שלפנינו הורשע בהתאם להודאתו ב-110 (!) עבירות בניגוד לחוק המע"מ. בתקופה נשוא כתב האישום, הנאשם עבד בתור מנהל חברה אשר העניקה ללקוחותיה שירותי דיוור. במסגרת זו, הנאשם עסק בפעולות כגון ניכוי מס תשומות שלא כדין.

העבירות בוצעו ביחס ל-13 חשבוניות מס של החברה אשר סופקו לחברה נוספת אשר הוקמה על ידי הנאשם. הנאשם עשה את הפעולות המדוברות מתוך כוונה וידיעה שהחברה בבעלותו לא תשלם את מלוא המס בגין פעילותה.

כמו כן, הנאשם הואשם גם בהוצאה של 97 חשבוניות עבור עוסקים שונים. לאורך כל התקופה הנ"ל, הנאשם נמנע מלדווח לרשויות המע"מ אודות עסקאות החברה אשר בבעלותו לרשויות מע"מ, וזאת בניגוד מוחלט לחובתו כחוק (ובתקנות).
כאשר עבירה מהווה איסור מפורש, אין להרשיע באיסור שיורי

מחדל נוסף אשר יוחס לנאשם היה "מחדל אי הדיווח". על פי כתב האישום, הנאשם לא הגיש במשך מספר שנים דוחות מע"מ תקופתיים. חרף כך, הנאשם הוציא חשבוניות לעסקים שונים מבלי לשלם בגין הפעולה את המע"מ הדרוש. הודאתו של הנאשם התייחסה ליסוד הנפשי באשר לכוונתו להתחמק מתשלום מס. היסוד העובדתי מאחורי הודאת הנאשם נגע למחדל הדיווחי בלבד. אי לכך, הנאשם הודה למעשה בביצוע עבירה לפי סעיף 117(א)(6) לחוק המע"מ.

לא משתמשים בסעיף "סל" כאשר יש סעיף עבירה ספציפי

בית המשפט קבע כי במקרים בהם קיים איסור מפורש בחוק הרלוונטי, אשר יושב בתיאום עם העובדות בהן הנאשם הודה, אין מקום להשתמש בהוראות סעיף "סל" שיורי (דוגמת "השתמש במרמה או בתחבולה"). בהכרעת הדין הודגש כי מחדל אי הדיווח אינו מחדל אשר שווה ערך לעבירת המרמה.

במקרים בהם המדינה מבקשת להרשיע את פלוני בעבירת מרמה, שומה על הקטגוריה לציין בכתב האישום (ו/או להוכיח במסגרת ההליך הפלילי) את המעשים אשר היוו את המרמה, זאת מעבר לעצם האי דיווח. במקרה דנן, התביעה טענה כי אי הדיווח מבחינתו של הנאשם נמשך לאורך תקופה ארוכה ונגע לעשרות חשבוניות. , לדידה של התביעה, היה בכך כדי להצביע על המרמה או התחבולה.

בית המשפט לא קיבל את הטענה הנ"ל. בהכרעת הדין נקבע כי לא הייתה זו פרשנות ראויה למעשים וזאת היות וחזרה על הוצאת חשבוניות ללא דיווח במספר רב של פעמים, לא הייתה במקרה הנ"ל יותר מאשר מכפלה מבחינת היסוד העובדתי הגלום בעבירה. דהיינו, נקבע כי לא היה מקום "להדביק" את היסוד הנפשי לעבירה שיסודותיה העובדתיים היו שבסעיף 117(א), וזאת רק על מנת "להכליל" את הנאשם בעבירת סל נוסף הנמצאת בסעיף 117(ב) לחוק.

בית המשפט קבע כי הנאשם הודה במעשים שהינם "מחדל", וזאת כפי שקובע סעיף 18 לחוק העונשין. הנאשם חטא בכך שהוא לא הגיש דוחות תקופתיים ו/או שילם את המס כחוק. סעיף 117(א)(6) לחוק המע"מ קובע כי מחדל אי דיווח מהווה עבירה. מנגד, סעיף 117(ב)(8) לא נוגע למחדל ועניינו במעשים של תחבולה או מרמה.

בית המשפט קבע כי פרשנותה של המדינה כי המחדל לפי סעיף 117(א)(6), הינו עבירה לפי סעיף 117(ב)(8), אם יתבצע בכוונה להשתמט ממס - מופרכת. נקבע כי פרשנות זו הייתה עלולה לחרוג מעקרון החוקיות. בהכרעת הדין הודגש כי העבירה לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ מהווה אפוא עבירה שיורית. עבירה זו איננה מגדירה את המעשה אשר מהווה את העבירה במפורט. הלכה פסוקה היא כי סעיף עונשי שיורי בתור הוראת דין צריך להתפרש בדקדקנות. אי לכך, אי הדיווח לבדו יוכל לקיים הרשעה רק בהתאם לסעיף 117(א)(6) כל עוד לא הוכחה במקרה העומד על הפרק "עשייה פוזיטיבית של מעשה מרמה ו/או מחדל".

עבריינות מס מחייבת מדיניות ענישה חמורה

לסיכום, בהכרעת הדין נקבע כי בית המשפט חייב לעשות ככל שביכולתו על מנת לעקור עבריינות מיסים מן השורש. זאת היות ומדובר בפגיעה חמורה בקופה הציבורית ובאוצר המדינה. דהיינו, מדובר בעבירות אשר הציבור סובל מהם באופן ישיר ועקיף. אי לכך, הלכה פסוקה היא כי רק ענישה חמורה תוכל למלא אחר מטרה זו. בית המשפט זקף לחובתו של הנאשם גם את העובדה שהוא נמלט מהדיונים בתיק והעובדה שהוא טען כי הוא עשה זאת על מנת "לשלם חובותיו" לא הייתה יכולה להואיל לו. עם זאת, השופטים התייחסו לנסיבותיו האישיות הקשות של הנאשם. בסופו של היום, נגזרו על הנאשם 15 חודשי מאסר בפועל.